היה לי פעם חניך בשם פראסקה. למען האמת קראו לו גיא אבל הכינוי המשפחתי שעבר מדור לדור היה פראסקה. הייתי, במובן החינוכי של המילה, מאוהב בחבוב. נער אינטליגנטי, מוכשר, אבל תבורך נשמתו הקטנה – היפראקטיבי עד השמיים.
היה (ויש) לי מקום חם בלב להיפראקטיבים, קודם כל כי, ובכן, גם אני כזה. אבל הסיוט הכי גדול הוא שיהיה לך בקבוצה חניך שהוא, בעצם, כמוך. פארסקה היה חניך שלי בסמינר מד"צים. אחרי כמה ימים ראשונים קשוחים, כינסנו פסגה מדינית והגענו להסדר הפסקת אש המכונה 'הפסקת פראסקה'.
הרעיון היה פשוט: פארסקה, מצידו, התחייב לתת לכל פעילות לעבור כמו שצריך. בלי רעשי מנוע, בלי מופעי ריקוד, להגיע בזמן, להשתתף, כל הג'אז. אני והקבוצה, מצידנו, התחייבנו לאשר לו אחת לכמה זמן 5 דקות של "הפסקת פראסקה": 5 דקות שבהן הקבוצה זורמת איתו (בהנאה גדולה, האמת).
זה עבד נהדר אבל בעיקר יצר מחזה שלכנות אותו 'סוריאליסטי' לא בדיוק תופס את היקף ההזיה. רגע אחד ישבנו במעגל וניהלנו דיון מעמיק על טקסט של ברל כצנלסון או הרלוונטיות של הסוציאל דמוקרטיה בימינו, ורגע אחר כך אנשים עמדו על כיסאות, עושים רעשי תרנגול ורוקדים את גנגם סטייל ואז, פתאום, חוזרים לשבת ברצינות.
כן, לא התבלבתם, הגעתן ליומן המילואים שלי. אבל היה לי חשוב לקחת את ההפסקה ולחפור לכם על פראסקה כי, בגדול, זה מה שקורה איתי בשבוע האחרון. הפסקת פראסקה אחת גדולה.
אחרי סוף הלחימה של הגדוד בעזה, נשלחתי למה שמכונה 'העלאת כשירות'. ההיגיון הצה"לי הכה אהוב על כולנו גורס שבשנת לחימה אסור אימונים ולכן אין אימונים. אבל להתאמן, מה לעשות, צריך. מה צה"ל עשה? מחליף את השם. לא אימון, מעתה אימרו "העלאת כשירות". מלחמתי, הא?
וכך, אחרי 105 ימים בגבול עזה, הגעתי להעלות את כשירותי בקורס בן שבוע בבסיס כלשהו באזור השפלה.
ובחיי המים בברך של הבן איש חי, איזה כיף לי.
נתחיל מזה שהבסיסים האלה הם בדרך כלל התשובה הצה"לית לקופסת הפלסטלינה של הבת שלי: אוסף של דברים, חלקם שייכים וחלקם סתם דברים אקראיים שהיא מצאה בדרך. יש כאן הכשרות מסוגים שונים, יחידות מיוחדות, פקידים מסוגים שונים (מאוד), טירונים וטירוניות, וכולם מנסים להיראות כמו צבא.
אה, ויש את המימייה. המימייה הארורה הזאת.
השנה היא 2024. שלחנו אדם לירח, עומדים לשלוח אדם למאדים. הטכנולוגיה האנושית שוברת שיאים חדשים בקצב שעתי ובצה"ל עדיין מכריחים חיילים להסתובב עם גוש הפלסטיק המסריח הזה. למה, לכל הרוחות, צריכה חיילת, שמשימתה לעמוד מול כיתה ולהסביר תוכן מקצועי, להיגרר שבועות עם גוש חיידקים שאיזה נג"ד אספקה אמריקאי רצה להיפטר ממנו אי שם ב-73' אז הוא זרק את זה עלינו? כן כן, אני יודע, זה כי צבא.
אז בשבוע האחרון חיי היו מציאות סכיזופרנית. כנס לכיתה שבה מדברים בסבר חמור על תוכניות אופרטיביות, לחימה, תכנון וניהול קרב. יוצא החוצה לחרבו דרבו.
באחד הבקרים הגעתי אל הקפיטריה של שיר. אני קורא לה ככה על שם אשתי שתחייה שהקראש שלה הוא על הנחות ואהבת חייה היא דברים בחינם, ושם אפשר לקנות קפה הפוך גדול בארבעה שקלים (בלי תוספת על חלב אלטרנטיבי!). החלטתי להתפרע על 3 בקבוקים קטנים של סודה (היה מבצע, 10 שקל) ובעודי יושב לשתות את השלל, מולי התגבשה, או ניסתה להתגבש, ח' אנושית.
זה לא קל, לעמוד בח' ממש טוב, בעיקר אם אתם בקורס משקי שלישות וממש לא רוצים לעשות את זה.
אז אחרי הרבה מאמצים, צעקות וצחקוקים, נוצר שם סוף סוף משהו שקצת מזכיר ח'. ואז הגיעה הקצינה הבכירה, ראש הענף. רב סרן בקבע.
תראו, ליבי אל אנשים כמוה. היא, במהות, אשת מקצוע בתחום משאבי האנוש. אבל כאן זה צבא, כאמור. אז יש לה חיילים.
'שיהיה ברור!' אמרה בשיא הנזיפה, 'הבא שלא יעמוד בהנחיות ייכנס אליי למשרד ולא יצא יותר עד סוף השירות שלו!". שתיקה מנומנמת. 'ואתם מכירים אותי ויודעים שאני לא מאיימת סתם!'.
עכשיו, כאילו, כאמור יש לי המון אמפתיה אל החבובה ועדיין – לאיים להכניס מישהו אליך למשרד ולא לתת לו לצאת עד לשחרור? באמת? לכמה זמן? שנה? שנתיים? כמו שאמר לי אחר כך אחד החיילים שם (שיחדתי אותו בסודה כדי לשמוע): אם היא היייתה מאיימת שמי שיעצבן אותה יצא שעה יותר מאוחר, זה היה הרבה יותר מפחיד.
אבל כל זה זה כלום.
מי ידע שלקרב חיי אצא דווקא אחרי שאעבור מגבול עזה לשפלה.
לכל דור יש את הקרב שלו. תש"ח הקימו את המדינה. הילדים של חורף 73 נאבקו על השלום. ואני? אני רציתי לצאת מוקדם לארוחת צהריים.
נסביר: בחדר אוכל צה"לי יש שני דברים שלא חסר: שמן ואורז. השאר בדרך כלל באים בכמויות קטנות ואף פעם אין ריפיל.
לכן, כששיבצו אותנו לאכול במשמרת של 12:30, ידעתי שנדפקנו. במונחי צה"ל 12:30 זה כבר זמן הפציעות של ארוחת הצהריים, ובפציעות הכוונה למה שיקרה לך אם לא תעוף מחדר האוכל ותתן לתורנים לסגור את המקום ולצאת כבר לסיגריה.
אבל אני, גיבור שכמוני, החלטתי למות על הגבעה הזאת.
שם הייתי, כולה מילואימניק בן 31 עם אישה, 2 ילדים ומשכנתא, נגד כל עוצמתה של המערכת הצה"לית שהתגלמה מולי בדמות מפקדת בת 18 בשם כרמל מקרית אונו.
'המדריכה כרמל', אספתי את כוחותיי לקראת ההסתערות, 'אולי כדאי שתוציאו אותנו מוקדם יותר לצהריים? פשוט נגמר כל האוכל השווה ואין זמן לאכול'. איזה אומץ. איזה ביצוע. ליאוניידס של ימינו. ממש יכולתי להרגיש את הבטן שלי מתמצקת לריבועי CGI.
המפקדת כרמל הרימה מבט חסר סבלנות 'זה לא רלוונטי ללו"ז, שמואל, ודי לקטוע לי את חוט המחשבה'.
'אבל קוראים לי דורון' ניסיתי בשארית כוחותיי. 'סבבה, גיא' ענתה המפקדת.
טוב, גם שמשון היה גיבור וגם הוא בסוף הפסיד לבחורה.
כשחושבים על זה, הדואליות הזאת של הצבא היא חלק מהמהות הישראלית.
צה"ל הוא גם מבצע יהונתן וגם גבעת חלפון. גם פאודה וגם אפס ביחסי אנוש, כמו שאנחנו גם גולדה וגם עידו מוסרי ב'אל תתעסק עם הזוהן'.
מבריקים, אמיצים, נחושים, טיפשים, עצלנים ובעיקר ממש מצחיקים. ככה אנחנו.
