בשיעור הראשון בקורס עבודה סוציאלית קהילתית, רוני המרצה נעמד וכתב בפאתוס את השורה הבאה:
'קהילה היא הגורם הראשון שנותן מענה לצרכיו ופתרון לבעיותיו של הפרט'.
רוני צדק.
אנחנו כבר שבועים אחרי השבת השחורה. לפני שבועיים מחבלי חמאס חדרו לשדרות, עיר מגוריי, טבחו בחפים מפשע והסתובבו ברחובות כשלהם. זרעו הרס שקשה לתאר. במשך ימים היינו נצורים בביתינו. וכשיצאתי כדי להגיע לצו 8 ראיתי עיר הרוסה, מפורקת. כמעט לא זיהיתי את עיר מגוריי.
כולנו חווינו מכה טרומאתית ומצלקת. החוויה של התבצרות בממ"ד, חסרי אונים מול האויב שבחוץ, מול המדינה שנעלמה ונאלמה – תלווה אותנו תקופה ארוכה.
אבל בין קורבנות התופת, אנחנו ברי מזל יחסית. ראשית כי נשארנו שלמים בגוף. שנית – כי יש לנו קהילה.
הקהילה ברחוב שלי מאוד מגובשת. אנחנו עושים ביחד ארוחות שישי, פעילויות בחגים ויש לנו הווי משותף. יש לנו אפילו מבנה משותף למשחק ומפגש. זה כיף מאוד בימי שגרה, ובימי חירום – ממש מציל חיים.
אשתי תמיד מספרת שהיא הבינה את כוחה של קהילה ביום שבו חוותה, כנערה, נפילת קאסם בביתה. בתוך דקות חברי הקהילה לקחו פיקוד. אחת ניהלה את האירוע מול מס רכוש, אחר ארגן אוכל ומקום לינה, שלישית כבר דאגה למענה טיפולי ראשוני לילדים.
כמו אז, כך היום.
המרחק מהבית קשה לי. בדיוק סיימתי חצי שנה של חופשת לידה. אני רגיל להיות חלק משמעותי משגרת ילדיי. מארגוני הבוקר, הרדמות הלילה ושגרת היום. פתאום אני רחוק ושאלת חזרתי לא ברורה. אבל בלי הקהילה – זה היה בלתי אפשרי.
בזכות הקהילה בשכונה ובטוויטר (שהפכה מהר מאוד לקהילה תומכת ומשמעותית לא פחות) – מצאנו במהירות מקום בטוח לאשתי ולילדיי. כשאשתי הרגישה מוצפת מהקושי לשמור לבד על הילדים, ציוץ קטן בטוויטר גייס אינספור מתנדבים שרצו לעזור. כל צורך שלנו, החל במזון ועד סיוע במיצוי זכויות – קיבל מענה.
במילים פשוטות: הקהילה הגנה עלינו, ולו חלקית, ממחדלי המדינה.
אבל, ואל תטעו, אנחנו מיעוט. רבות ורבים מחבריי נמצאים בחלל ריק של הפקרות. אין להם קהילה ואין על מי להשען. בשביל זה יש מדינה, אלא שאין מדינה. טראומות לא מטופלות, חובות וחשבונות נערמים.
שלושה ימים שדרות הייתה נצורה והוצפתי, ממש הוצפתי, בהודעות תחנונים למזון תרופות ובגדים. העירייה ניסתה לעשות ככל יכולתה, בשילוב עם עמותות, אבל סדר הגודל של האירוע הוא אחר.
אפשר להסתכל על הדברים הללו, על התמונות והנתונים שמשקפים התגייסות אזרחית מדהימה, ולהתפעל מהכוח. מהרוח. אבל בעיניי צריך גם להיזהר מהסכנה שטמונה בהם. יש מרחק קצר בין התפעלות לנרמול. והפיכת המצב הנוכחי לברירת המחדל הוא מסוכן. מאוד.
החברה האזרחית איננה מדינה. היא לא יכולה לגייס לאורך זמן את המשאבים הנדרשים, אין לה גישה לנתונים והכלים לייצר מעני רוחב. הפקרת האזרחים לחסדי צדקה אומרת שהשאלה אם תקבל מזון כיד המלך או תופקר לחרפת רעב קשורה למזל. לקשרים. לכמה טראפיק תקבל ברשתות. אסור לקבל את זה.
התנהלות המדינה מאז הטבח מבהילה. חוסר תפקוד מוחלט ופושע. כרגע אין הרבה מה לעשות חוץ מלהיות מתוסכלים ולנסות להתגייס בעצמנו.
אבל.
בשש אחרי המלחמה יתחיל קרב אחר, חשוב והכרחי: הקרב על המדינה. הקרב על מערכת שירותים חברתיים איכותית. מקצועית. נדיבה. גם בשגרה וגם בחירום. הביטו בתמונות הזוועה משדרות. הקשיבו לסיפוריהם קורעי הלב של אלו שננטשים בימים אלו למצוקה ולעוני. ספגו את התמונה הקשה ואת השיעור שהיא מצווה לנו – אנחנו חייבים להשתפר.
