נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה (שם למדתי לתואר ראשון), הודיעה בסוף השבוע על התפטרותה לאחר השימוע בקונגרס בשבוע שעבר. בשימוע המפורסם ההוא סירבה ליז מגיל לומר שקריאות לרצח עם של יהודים מפירות את הקוד האתי של המוסד שבראשו היא עומדת. קיים יסוד סביר להניח שגם שתי המשתתפות הנוספות בשימוע – נשיאות אוניברסיטת הרווארד ו-MIT, נמצאות בסכנת הדחה, אבל ברור גם שהן לא הבעיה האמיתית כאן.
השיח הנוכחי במזרח התיכון מתחיל להרגיש כמו מסע בזמן חזרה לשנות ה-60, תקופה שבה רוב הערבים דחו את עצם קיומה של ישראל. אלא שבווריאציה החדשה, חזית הסירוב הערבית נתמכת על ידי פרוגרסיבים מערביים שרואים את העולם דרך ערפל של מושגים כמו "דה-קולוניזציה" ונרטיבים של "מדכא-מדוכא".
אפשר לקרוא לזה ברית ירוקה-אדומה, והיא מהווה אתגר גדול עבור המערב. היא מחברת בין האי-ליברליזם המתפתח בקרב בני נוער מערביים לבין המיזוגניה והניהיליזם של התנועה הג'יהאדיסטית הנתמכת על ידי איראן. ולמרות שהחיבור הזה נראה בלתי סביר, הוא כבר מערער את האקדמיה והתקשורת, שם הוא שם ללעג מושגים כמו פתיחות אינטלקטואלית ודיווח אובייקטיבי.
אז מה כבר הסכנה באידיאלים פרוגרסיביים שמדגישים צדק חברתי, קיימות אקולוגית ושוויון?
חלק מהתשובה לזה היא שהפרוגרסיביות מקדשת את פוליטיקת הזהויות על חשבון החברה או הלאום. היא מצד אחד חותרת תחת האינדיבידואליזם שעליו בנוי המערב מבחינה פילוסופית, ומצד שני מתנגדת גם למבנה המדינתי ומחלישה אותו. בכך, היא מאיימת לפורר את עוצמתה של הציוויליזציה המערבית בבואה להתמודד מול רוסיה, סין, האסלאם הרדיקלי או כל איום חיצוני או אתגר אידאולוגי אחר.
אם נחזור לשימוע בקונגרס, יש אירוניה וגם צביעות בכך שההגנה על אנטישמיות מתבססת על חופש ביטוי – שכן לרוב התנועה הפרוגרסיבית מבקשת לצמצם את חופש הביטוי במסווה של מאבק בעוולות או קידום זכויות המיעוט.
הצעירים הפרוגרסיבים בקמפוסים דורשים חופש ביטוי לעצמם אמנם, אבל מתעקשים להשתיק אחרים. לכן הם תולשים פוסטרים של חטופים ומתעמתים עם סטודנטים יהודים.
הם אמנם דורשים לעצמם הגנה בשם חופש הביטוי, אבל חופש ביטוי שמופנה כביקורת כלפיהם – זו כבר אלימות שצריך להילחם בה.
התפיסה החד-צדדית הזאת מוסברת על ידי רצון להשתיק קבוצות שנתפסות היסטורית כ"מדכאות" ובנרטיב שלהם, ישראל היא ההתגלמות המובהקת של המדכא, וכך גם היהודים, בשל הצלחתם. לא צפון קוריאה ולא סין מדכאות. לא סודן, לא אסד, לא מלאך ולא שרף. היהודים.
מופע האימים של נשיאות אוניברסיטאות היוקרה בקונגרס הבהיר את זה: השלוש לא הצליחו להתנער מקריאות של סטודנטים לג'נוסייד נגד יהודים, בזמן שברור שאף אחת מהן לא הייתה מגינה על קריאות לשעבד מחדש את השחורים.
אז מה החוט המקשר בין עתיד המערב למחבלים מתועבים בעזה?
למשך זמן קצר הייתה הסכמה בעולם שהפוגרום בעוטף עזה עבר כל גבול ושצריך להוריד את החמאס מהשלטון ברצועה. אלא שהמשימה הזאת התגלתה כמכוערת ומסובכת, בדיוק כפי שאפשר היה לצפות, והקטל בעזה עצום.
וזה מתאים לתוכנית של חמאס, משום שמה שמתרחש כרגע בעזה מאפשר להם להציג את כולם כברברים באותה מידה. ובעיני ה"פרוגרסיבי" המצוי שמקבל מידע בטיקטוק, החמאס הוא הברברי העדיף מכיוון שהפלסטינים הם הצד "המדוכא". לשווא יסבירו פלסטינים אמיצים שחמאס לא מייצג אותם.
אחת המוזרויות של השמאל הפרוגרסיבי, ושל הצעירים הנוהרים אליו, היא שאין לקבוצה הזאת הערכה לאותה תרבות מערבית ליברלית שמעניקה להם את האפשרות להשתעשע באידיאולוגיות הזויות ולהשתולל בכיכרות. התיעוב והבוז לישראל הם פרוקסי לעניין האמיתי: התנגדותם למערב עצמו.
ההתנגדות הזאת נובעת מבושה מובנת מכך שחלק גדול מהמערב ומעושרו בנוי על קולוניזציה לבנה ועל גזל. מכאן הדחיפה ל"דה-קולוניזציה".
עכשיו הם מסתערים על ישראל כמוצאי שלל קולוניאליסטי רב שעדיין ניתן לחסל: מדינה שלמה שאפשר לבטל, אם תרצו. זו המשמעות של הסיסמה המוכרת כיום "מהנהר ועד הים": חיסול ישראל וגירוש יהודיה.
מבחינתם זה לא משנה שכמעט כל מדינה שקמה מאז החלה ההיסטוריה האנושית הייתה תוצר של כיבוש ואי צדק.
גם ההיסטוריה של העם היהודי לא מעניינת אותם.
ישראל אמנם קמה בעקבות הגירה יהודית גדולה, אבל מבחינת הרוב המכריע של המהגרים הייתה זו חזרה לארץ אבות, וזה משהו שקשה להגיד על ההגירה האנגלופונית לאוסטרליה, לניו זילנד ולצפון אמריקה, למשל, או על הפלישה האיברית למרכז ודרום אמריקה.
הצעירים הפרוגרסיבים מעדיפים להישאר בורים ולהמליץ ליהודים בישראל "פשוט לחזור למדינות שלהם", טרמינולוגיה שמזכירה ממש את זו של מדינות ערב בשנותיה הראשונות של המדינה.
צריך להכיר בכך ששלום חם לא יהיה פה. אין דרך אחרת אלא לסלק את החמאס מהשלטון בעזה, ואחרי זה למצוא דרך בטוחה להתגרש מהפלסטינים.
והעולם המערבי? גם לו יש אינטרס לפתרון כזה ואף להשקיע בו כסף.
הטרגדיה בישראל ובעזה מאכילה מפלצת שעלולה לאיים על המערב כולו.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. לשעבר יו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
