ישראל וארה״ב לא תמיד רואות עין בעין. גם בתקופת ממשלת בנט-לפיד, היו חילוקי דעות עמוקים בין הממשלה הישראלית לבין ממשל ביידן בנושא הפלסטיני והאיראני, למשל. אבל חילוקי הדעות האלו נשמרו על ידי שני הצדדים לדיונים הפנימיים.
אך הביקור של מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, השבוע בישראל היה שונה. החיוכים המנומסים הופכים מאולצים יותר, והמחלוקות יצאו מהחדרים הסגורים אל קדמת הבמה. נראה שתחת אימת ההסכמים הקואליציוניים ו"הרפורמה המשפטית", שהיא יותר בבחינת הפיכה משטרית, הביקורת האמריקנית כלפי ממשלת הימין על מלא-מלא מושמעת בקול גדול, כדי שלא יהיה מי שיפספס אותה.
השאיר את הנימוסים בבית
מסיבת העיתונאים הראשונה שערך בלינקן, מיד עם הגיעו, נועדה להעביר את חוסר הנוחות של הממשל האמריקני מהכיוון הלא-דמוקרטי בו צועדת ממשלת נתניהו השישית. מסיבת העיתונאים האחרונה שערך, רגע לפני עזיבתו, נגעה לסוגיית היחסים עם הפלסטינים. לא רק שדבריו של בלינקן לא היו מרומזים, הם היו ישירים ובוטים, בלי נימוס אמריקני. ״ארצות הברית ממשיכה להתנגד לפעילות ההתנחלויות, להכשרת מאחזים בלתי חוקיים, להפרת הסטטוס קוו בירושלים המזרחית, להריסת בתים, להסתה ולאלימות״, אמר המזכיר בלינקן והוסיף כי הממשל האמריקני מתנגד ״לצעדים חד-צדדיים שמלבים מתחים, יוצרים סביבה מסוכנת יותר לכולם ומורידים את הסיכויים להתקדם לפתרון שתי המדינות״.
לא היה ולו סעיף אחד שבלינקן פסח עליו בדרכו להבהיר לממשלת נתניהו-סמוטריץ׳-בן גביר עד כמה הממשל האמריקני מתנגד לכל אחד מהצעדים שהיא נוקטת או מבקשת לנקוט בהם. וכשזו האמירה המנומסת שיוצאת החוצה, ברור כי הביקורת המושמעת בחדרים סגורים, לא רק על ידי בלינקן, אלא על ידי יותר ויותר גורמים בכירים בממשל ובמפלגה הדמוקרטית – חריפה הרבה יותר.
ממשלת נתניהו יכולה להמשיך לנהוג כמנהגה, להתעלם ואף לתקוף, בשאיפה שעוד שנתיים יהיה בוושינגטון ממשל רפובליקני, אבל טוב יהיה לכולנו אם הממשלה תיקח את האזהרות האלו ברצינות.
נראה שתחת אימת ההסכמים הקואליציוניים ו"הרפורמה המשפטית", שהיא יותר בבחינת הפיכה משטרית, הביקורת האמריקנית כלפי ממשלת הימין על מלא-מלא מושמעת בקול גדול, כדי שלא יהיה מי שיפספס אותה.
מה שהיה הוא שיהיה?
בשעתו השכיל ממשל אובמה להתעלות על המחלוקות, כמו גם על החוצפה הישראלית, שהגיעה לשיאה בנאומו הלעומתי של נתניהו בקונגרס, ולחתום עם ישראל על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול אי פעם. אבל אל לממשלה הנוכחית להיות שאננה ולחשוב שמה שהיה הוא שיהיה.
ממשל ביידן למד את לקחי תקופת אובמה, אז הנתק היה לא רק בין הממשלים, אלא התבטא גם בחוסר האהדה המובהק של אזרחי ישראל לנשיא האמריקני. זו הסיבה שגורמת לממשל האמריקני לדבר אל אזרחי ישראל, לא רק במקלות בדמות נאומים ביקורתיים, אלא גם בגזרים בדמות קידום הפטור מוויזות (שמי שתקע אותו עד עתה היה דווקא נתניהו, שבכהונתו כראש האופוזיציה סירב לקדם את החקיקה בנושא של שרת הפנים הקודמת איילת שקד).
ובזמן שהממשל האמריקני מבקש לבקר ביד אחת וללטף בשנייה, בממשלת הימין המלא-מלא בוחנים את הגבולות של ארה״ב. עוד טרם עזיבתו של בלינקן את האזור, החליט השר לביטחון לאומי בן גביר להציב סימני שאלה על הנכונות הישראלית לעמוד בדרישות האמריקניות, למתן חופש תנועה בישראל לאזרחים אמריקנים ממוצא פלסטיני. ההחלטתו של בן גביר מגיעה אולי כהתרסה מול האמריקנים והבהרה חד משמעית מי כאן ״בעל הבית״, אבל בפועל היא עלולה לגרום נזק כבד דווקא לאזרחי ישראל, שבשמם, לכאורה, פועל השר.
מקום לדאגה
האהדה לישראל של הממשל הנוכחי ובראש ובראשונה של הנשיא ביידן היא כנה וחזקה. לא כזו הנשענת על אינטרסים פוליטיים, שיכולה להיהרס באותה מהירות שנבנתה (כמו שקרה עם טראמפ), אלא אהדה עמוקה למדינת ישראל ולערכים שהיא מייצגת. זו אהדה ששיקפה את כל הקריירה הפוליטית של ביידן, אשר נמשכת כבר חמישה עשורים.
אבל כגודל הידידות, כך עוצמתה של הביקורת, כי היא מגיעה ממקום של דאגה כנה לערכים הדמוקרטיים המשותפים, שעל בסיסם נבנתה הברית ההיסטורית בין המדינות.
הדאגה לדמותה של ישראל ולאופיה הדמוקרטי, נובעת גם מהעובדה שרובה הגדול של יהדות ארצות הברית תומך במפלגה הדמוקרטית – רבים מהיהודים האמריקנים רואים את המאבק על דמותה של מדינת העם היהודי כמאבק על סוגיה שהיא חלק מזהותם שלהם עצמם. ובהתאם, האהדה והחיבור לישראל הם שהופכים את הביקורת לעוצמתית וברורה יותר. "נאמנים פצעי אוהב" נאמר במשלי, וכך עלינו להתייחס כאן לביקורת האמריקנית – לא לשלול ולהתעלם, אלא לנסות ולהבין את המקום ממנו היא מגיעה – מקום של דאגה לאינטרסים האמריקנים, אבל לא פחות מכך, דאגה כנה למדינת ישראל.
התעלמות מהאזהרות רק תעצים את הביקורת, ועלולה להביא לנתק מסוכן בין הממשל האמריקני לממשלת ישראל.
ההחלטתו של בן גביר מגיעה אולי כהתרסה מול האמריקנים והבהרה חד משמעית מי כאן ״בעל הבית״, אבל בפועל היא עלולה לגרום נזק כבד דווקא לאזרחי ישראל, שבשמם, לכאורה, פועל השר.
תחת מעקב צמוד
התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן ליחסים בין המדינות. לא במקרה החליט בלינקן להשאיר בארץ את ברברה ליף, עוזרת מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, ואת השליח לאזור, האדי עמר – הנוכחות שלהם בישראל היא בבחינת מסר לממשלה: אנחנו מסתכלים עלייך! על כל החלטה, על כל בנייה, על כל הריסה. בלינקן לא באמת זקוק לכך שליף ועמר יהיו נוכחים כאן, כדי לדעת מה קורה. אבל הוא צריך אותם כאן כדי להפוך את אזהרותיו למוחשיות.
בשל הצהרותיה התוקפניות, לצד ההפיכה המשטרית שהיא מקדמת, איבדה ממשלת נתניהו את שאריות האשראי שהיו לה בממשל האמריקני. לכן, גם מה שהיה מותר לממשלות קודמות, במקרה שלה יתקבל בביקורת קשה. לא צריך יהיה כבר לבנות באזור E1 כדי להסתבך עם האמריקנים. הרף יהיה נמוך הרבה יותר. ונכון לרגע זה, הממשלה דוהרת כמו רכבת ללא נהג בדרך להתנגשות חזיתית עם ממשל ביידן.
ממסיבת העיתונאים לרחוב
ואסיים בעצה-בקשה אל משתתפי המחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית – ראוי שהביקורת האמריקנית שנשמעה בשתי מסיבות העיתונאים הללו תהדהד גם בקרב מובילי המחאה, כעוד הוכחה לקשר ההדוק בין מדיניות הממשלה להרס הדמוקרטיה ולמדיניות חיסול פתרון שתי המדינות. וראוי שההוכחה הזו תמצא את דרכה גם אל הססמאות ברחוב, במחאה הציבורית נגד הממשלה.