ישראל אינה המדינה הראשונה, ולמרבה הצער גם לא האחרונה, שבה מאווייו של השליט מובילים לפגיעה בזכויות אדם ובשבירת החוזה הדמוקרטי שבין המדינה לאזרח, באמצעות חקיקה ״כשרה״. הונגריה, פולין, איראן, רוסיה, אפילו ארצות הברית במידה מסוימת – כולן היו שם לפנינו.
בהונגריה, שלפי תמונות היח״צ נראית כבעלת בריתה החדשה של הממשלה, זכויות אדם כמו חופש הביטוי והעיתונות, חופש דת, זכויות נשים וזכויות להט״ב נמצאות בפגיעה מתמדת כבר יותר מעשור, באמצעות חוקים אנטי־ליברליים שמחוקקת ממשלתו של ויקטור אורבן. דברים דומים קרו גם בפולין, שם זכויות הנשים נפגעו באופן ניכר, ולאחר ביטול בחוק של זכות ההפלה, נשים רבות נאלצות לפנות להפלות בסתר ובכך לסכן את חייהן.
באיראן, מדינה שפעם, לפני המהפכה האסלאמית, הייתה ליברלית, אולצו נשים להסתובב בחג׳אב, וכיום הנשים הן שמובילות את גל המחאה הנוכחי בעקבות הפגיעה בהן. על זכויות אדם אין בכלל מה לדבר.
ברוסיה – אומנם לא מעוז דמוקרטי, אבל כזה שהייתה לגביו תקווה למשך תקופה קצרה, לפני השתלטותו של פוטין – הפך השיח על זכויות אדם לשם נרדף לבגידה, חופש הביטוי והעיתונות בוטל כלא היה, וכל מי שמעז להתבטא נגד המשטר גוזר על עצמו דין של עשרות שנים בכלא.
בארצות הברית, מעוז החופש והליברליות לכאורה, אך בפועל מדינה שבה לנשק יש יותר זכויות מאשר לנשים – בוטלה הזכות להפלה במדינות רבות, עקב שמרנות שיפוטית בבית המשפט העליון. נשים, נערות וילדות נאלצות לפנות לפתרונות מסוכנים כדי לשמר את האוטונומיה על חייהן, או לשמור על העובר בניגוד לרצונן, גם במקרים של אונס או היריון מסכן חיים.
כשמציעים לך תמונת מראה, אחת האפשרויות היא ללמוד ממנה. בין הרסיסים של התמונה המדכאת הזו, ביקשנו מכמה נשים מהמדינות הללו, שראו איך בחסות החוק הזכויות נלקחות מהאזרחים, לתאר את תחושותיהן וחוויותיהן, לפני שנרגיש זאת על בשרנו.
רוסיה | לחסל את הזיכרון
מסתימת הפיות של המבקרים, דרך רדיפת ארגוני זכויות אדם וצנזורה הולכת וגוברת, ועד לחיסול עיתונאים ויריבים פוליטיים. פרספקטיבה של חצי יובל כמעט על תהליך חיסול הדמוקרטיה ברוסיה
ורה צ'לישצ'בה, רוסיה:
גדלתי ברוסיה של שנות התשעים, להורים שהיו אומנם נטולי פרוטה אבל – וזאת אני יודעת היום – חופשיים. בטלוויזיה ביקרו בשלווה את הנשיא המכהן דאז, בוריס ילצין, לעגו לראש הממשלה שלו ויקטור צ'רנומירדין, וערוץ NTV שבו צפיתי, הציג את הפוליטיקאים ואת הנהגת המדינה כבובות מצחיקות ומטופשות.
כל אלה עברו בשלום. איש לא נענש. אומנם הייתה צנזורה, אך היא הוגבלה לסיקור חיובי של מסעות הנשיא והצהרותיו. משידורי הטלוויזיה איני זוכרת תעמולה פרועה המסיתה לשנאה, וגם לא איבה לאיש. כמו היום, גם אז הייתה מלחמה. בצ'צ'ניה. אבל אפשר היה למתוח ביקורת פומבית על הנשיא בכל הנוגע לניהולה: בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונים, בשיחות טלפון, ברחוב. הנשיא המכהן לא התעצבן.
הייתי בת עשר בקיץ 1996, כאשר הלכו הוריי לקלפי כדי להצביע לילצין, רק כדי למנוע מהקומוניסטים לנצח. לא היה להם אפילו צל של מושג שבתוך שלוש שנים משפחתו של ילצין תעלה לשלטון אדם כמעט אלמוני מהשירותים החשאיים, ולדימיר פוטין, וכמו בסיוט יישאר השליט על כיסאו למשך יותר מ־23 שנה ויהפוך את המדינה שלהם, שלי, לגיהינום שממנו נבקש כולנו להגר.
צלילה חופשית
הייתי בת 13 כאשר פוטין עלה לשלטון, ב־1999. בשנה שלאחר מכן טבעה הצוללת קורסק, ובערוץ NTV הפנו את תשומת ליבם של הצופים לעובדה שהנשיא המכהן לא נתן לטרגדיה להפריע לו בחופשתו בסוצ׳י. לא זו אף זו: דווח שם כי הוא גם סירב להצעתן של מדינות מערביות שונות לסייע בניסיונות החילוץ. סודות גדולים יש לרוסיה, והם חשובים יותר מחיי אדם – חייהם של 118 אנשי צוות הצוללת.
בחלוף שנה נסגר ערוץ. עובדיו התפזרו לכל עבר. כלומר, ערוץ באותו השם מוסיף להתקיים – אך הוא כבר אינו מבקר את הנשיא. בכלל. אז, באותם ימים, ואני בת 14, יצאתי עם אמי ועם חברה לכיתה להפגנה למען עובדי הערוץ. משהו באקט הפיטורים שלהם נראה לי לא בסדר ולא מתאים למושג ״דמוקרטיה״ שלמדתי בעל פה בבית הספר.
גם ספרי הלימוד הללו השתנו מאז – אין בהם עוד ביקורת, אלא שירי הלל לסטלין, למשל. כנראה שזו אחת המשמעויות של דמוקרטיה – ספרי הלימוד בהיסטוריה מכילים את האמת ולא שקרים מהונדסים.
בשנת 2002 השתלטו מחבלים על בניין התיאטרון במוסקבה, בזמן שהוצג בו המחזמר המוצלח מאוד, המבוסס על סיפורו של ונימין קוורין, "שני קפטנים". המחבלים דרשו להסיג את הכוחות הרוסיים מצ׳צ׳ניה, אך השלטונות סירבו. במקום משא ומתן, הם פשוט הזרימו גז לתוך מבנה התיאטרון כחלק מהמבצע לשחרור בני הערובה.
130 עד 170 בני אדם – תלוי את מי שואלים – נהרגו בהתקפת הטרור הזאת, בהם כמה עשרות ילדים. בתום חקירה שערכו חלק מקרובי משפחתם, הם היו משוכנעים בעובדה אחת: בני הערובה לא נורו על ידי הטרוריסטים אלא מתו בגלל הגז.
לקרוביהם של הקורבנות מעולם לא נמסר מה היה הרכב הגז שהוזרם לאולם. בעשרים השנים שחלפו מאז התקבלו כמה החלטות בבית המשפט האירופי הקשורות לטענות הקורבנות, ולא התנהל אפילו משפט אחד ברוסיה. איש לא אחראי. שום לקח לא נלמד. שנתיים לאחר מכן השתלטו מחבלים על בית ספר בעיר ביסלאן. הפעם נהרגו 333 בני אדם, בהם 186 ילדים.
בשנה האומללה ההיא מלאו לי 18. סיימתי תיכון והצבעתי בפעם הראשונה בבחירות לנשיאות. אני זוכרת שבקלפי נתנו לי בלון ופרח ציפורן אדום לכבוד המאורע. כמו הוריי בעבר, הצבעתי לרע פחות, אני אפילו לא זוכרת לאיזה מועמד. ועדת הבחירות המרכזית דיווחה שפוטין ניצח, כפי שתוסיף ותדווח בכל מערכות הבחירות הבאות, למרות אין־ספור דיווחים על הונאות וזיוף. המשקיפים משקיפים, בתי המשפט מתעלמים.
אגב בתי המשפט, בשנת 2003 החל תהליך שבמשך 20 השנים הבאות הרס לחלוטין את מערכת המשפט. כנקודת התחלה אפשר להצביע על המקרה של יוקוס, אחת מחברות הנפט הגז הגדולות בעולם (גילוי נאות: המו״ל של ״ליברל״ היה מראשיה), שהעומד בראשה, מיכאיל חודורקובסקי, נשלח לכלא. הסיבה: הוא העז להצביע בפומבי בפני פוטין על השחיתות במדינה. בתוך זמן קצר הודבקו לחברה שלל אישומים ותביעות מופרכות וכל נכסיה נלקחו ממנה והועברו לבעלות המדינה.
ב״תיק יוקוס״ השתמשה מערכת המשפט הרוסית החדשה בכלים שאפילו בתקופה הסובייטית לא הופעלו: החלטות שהוכתבו מלמעלה, העתקה והדבקה של משפטים ישירות מכתב האישום, תיאום החלטות עם הממשל, פגישות לכאורה עם הנהנים בתיק, התעלמות מהחוק, זיופים, פיברוק ועוד. כאן חצו אנשי מערכת האכיפה ושותפיה את הגבול: אפילו עובדות בהיריון וחולות סופניות נשלחו למעצרים פוליטיים.
חופש ועיתונות
כשהכול התחיל, למדתי במחלקה לעיתונות של אוניברסיטת לומונוסוב במוסקבה והתחלתי להתמחות ב״נובאיה גאזטה״. הפקולטה לעיתונות דאז, בראשות יאסן זסורסקי, הייתה אי של ליברליזם: עיתונאים עצמאיים ידועים העבירו הרצאות וקורסי בחירה, מורים לא דרשו מהסטודנטים להשתתף בעצרות ובצעדות פרו־ממשלתיות ולהצביע למפלגת השלטון. עיתונות, הוסבר לסטודנטים, היא כזו המביאה לקוראים מידע אובייקטיבי ונטול פניות.
בראשית אותה תקופה חווה העיתון את תור הזהב שלו. שילוב של היעדר פחד או נכונות להתפשר לצד חקירות מתוקשרות, הפכו אותו לשנוא במסדרונות השלטון, לצד פחד מפניו. פוטין ואנשיו לא סגרו את "נובאיה גאזטה", אולי גם כדי להראות למערב ש״יש לנו עיתונות עצמאית״.
מחיר העצמאות היה גבוה: כשהצטרפתי לעיתון, שניים מעובדיו כבר לא היו בין החיים: איגור דומניקוב, שכתב על העסקים האפורים של סגן המושל במחוז ליפטסק, הוכה למוות בפטיש בכניסה לביתו; יורי שצ'קוצ'יקין, מנהל מחלקת התחקירים וסגן ועדת דומא הממלכתית לביטחון והנציבות למלחמה בשחיתות, מת בנסיבות מוזרות מאוד – בתוך שבועיים הוא הפך לאדם מבוגר, שערו נשר, עורו התקלף ואיבריו הפנימיים כשלו. עמיתיו העידו כי הורעל אך ועדת החקירה סגרה את התיק הפלילי בטענה של ״היעדר אירוע פשע״.
לצידי במערכת פגשתי אגדה חיה – אנה פוליטקובסקיה, שכתבה רבות על השרירותיות של כוחות הביטחון הצ'צ'נים, ובמיוחד על נשיא צ'צ'ניה, רמזן קדירוב. ב־2006 היא נרצחה בכניסה לביתה. שולחי הרוצח או הרוצחים לא נמצאו, וספק אם בכלל היה מי שחיפש אותם. לאחר 15 שנה תסגור ועדת החקירה את התיק הפלילי בשל התיישנות. אלה לא היו הנרצחים היחידים מקרב מבקריו של פוטין.
היסטוריה מחוקה
היום אני כבר בת 37, מבוגרת ונטולת אשליות או נאיביות. עם זאת, מה שהתרחש מאז ומתרחש כיום בארצי, בלתי נתפס עבורי. איני יכולה להתרגל לציניות שבה הרשויות מכנות את המשטר שלהן ״דמוקרטי״, מדברות על עצמאות בתי המשפט ובחירות חופשיות, בעוד דבר מזה אינו נכון.
בתקופה הראשונה שלי בנובאיה גזאטה עוד ניתן היה לראות ברחובות הפגנות – נדירות, אך מותרות. במרבית המקרים מדובר היה בעצרות זיכרון – לזכר עיתונאים שנרצחו, למען הטלוויזיה העצמאית שנסגרה. כיום, כל פעילות ציבורית שאינה פרו־ממשלתית אסורה. מי שיפגין יסיים בכלא.
איש אינו מכריח אותי לשנן את ההגדרה למילה ״דמוקרטיה״, כפי שעשיתי בילדותי בבית הספר, אבל מעת לעת אני קוראת בעצמי את החוקה הרוסית. נניח, סעיף 31: "לאזרחי הפדרציה הרוסית עומדת הזכות להתאסף בדרכי שלום, ללא נשק, לקיים פגישות, עצרות והפגנות…" פגישה כזו היום, אפילו בין שני אנשים, מסתיימת במקרה הטוב ב־30 ימי מעצר. במקרה הרע, עדיף שלא לדמיין.
אגב חוקה, רצון הרוב ודמוקרטיה: לפני כשלוש שנים חתם פוטין על חוק שביטל את ארבע הקדנציות הנשיאותיות הקודמות שלו, ואִפשר לעצמו להתמודד פעמיים נוספות. בית המשפט לחוקה הכיר בחוקיות ה"איפוס", למרות שב־1998 הוא אסר על הנשיא ילצין להתמודד בפעם השלישית. חוק הוא חוק.
עבורי, באופן אישי, השרידים האחרונים של הדמוקרטיה ברוסיה התפוגגו כשהחלו העינויים בבתי הכלא: בשנת 2009 מת בכלא במוסקבה סרגיי מגניצקי, עורך דין שחשף תוכנית שחיתות רחבת היקף, שכללה פקידים, אנשי חוק, חוקרים ורשויות המס. הוא נכלא בגין האשמת שווא על פשיעה כלכלית. במשך חודשים נמנע ממנו טיפול רפואי. חקירה עצמאית קבעה כי דקות לפני מותו הוא הוכה באלות. איש מהמעורבים במעשה לא הוענש. מאז הפכו עינויי העצירים לכלי יום־יומי בדמוקרטיה הרוסית.
ציבורית, קשה במיוחד להתמודד עם חומת האדישות – מצד פקידי הממשל והחברה שסביבי. במקום לאמץ חוקים או נהלים שיסייעו לשנות מעט את המערכת, הם מאמצים חוקים האוסרים על ״תעמולה הומוסקסואלית״, נלחמים בפעילי זכויות אדם, בפעילים אזרחיים ובעיתונאים, מתייגים אותם כ״סוכנים זרים״.
״את רק צריכה לדמיין שאנחנו לא עובדים בעיתון, אלא במרכז לטיפול בכוויות״, אמר לנו פעם, בקווים כלליים, העורך שלנו דמיטרי מוראטוב. ״כך זה יהיה קל יותר: המשימה שלנו היא להציל אנשים, ולא לחשוב בכל שנייה אם יש טעם בפעילות שלנו".
איני זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שהכול חסר תועלת ושאי אפשר עוד לשנות שום דבר לטובה במדינה הזו. אולי ב־2019, כשנשרפתי לגמרי וכמעט עזבתי את העיתון, בתחושה שאני לא עובדת במרכז לטיפול בכוויות אלא בחדר מתים; אולי כאשר הממשל החל לרדוף אחרינו, לכנות אותנו סוכנים זרים, ״ארגונים לא רצויים״.
את שנת 2021 העברתי בציפייה יום־יומית שיגיעו גם אליי, ולקראת סיומה צלצל הפעמון: השלטונות חיסלו את ״ממוריאל״, ארגון עם היסטוריה של 30 שנה, שהיה היחיד שעובדיו לא התעייפו מלגבות עדויות לדיכוי שהיה בין השנים 1930–1940 ובעיקר לא נתנו לחברה לשכוח זאת. הזיכרון ההוא הושמד באמצעות בית המשפט, שהתייחס ל"הפרות רבות של החוק״ על ידי ״סוכנים זרים״ שהארגון ביצע.
ריסוק החברה האזרחית
אני יודעת, הדמוקרטיה מתה כבר לפני זמן רב, בתחילת שנות האלפיים: עם השמדת ערוץ NTV, עם טביעת הצוללת קורסק, עם פעולת החילוץ בתיאטרון. אבל בעת החיסול של ממוריאל משהו בי נשבר. הבנתי שאני מפחדת לגדל את ילדיי בארץ הזו.
אז עוד לא ידעתי שהשלטונות בסך הכול פינו את שאריות החברה האזרחית, לפני שייכנסו למלחמה אכזרית באוקראינה. העובדה היא כי במהרה נאלץ העיתון שלי במוסקבה להשהות פרסום בשל צנזורה חמורה, ולאחר שדיווחנו על מספרי הרוגים ועוד, הוצפנו באזהרות עד לכדי סגירה. בסופו של דבר, נלקח מאיתנו העיתון בידי בית המשפט. באופן דומה נסגרו תחנת הרדיו "הד מוסקבה" וערוץ הטלוויזיה "גשם". יותר מ־300 כלי תקשורת נחסמו ועשרות עיתונאים הוכרזו כ״סוכנים זרים״.
באביב לפני כשנה הותקף במוסקבה העורך שלי, חתן פרס נובל דמיטרי מוראטוב, בשל עמדתו האנטי־מלחמתית. צבע מעורב בשמן פצע את עיניו וגרם נזק לרכושו. המשטרה סירבה לפתוח בחקירה, למרות שהתוקפים זוהו על ידינו. לעומת זאת, למלחמה באוקראינה אסור לנו לקרוא ״מלחמה״. אנחנו חייבים, בחוק, לכנות אותה ״מבצע צבאי מיוחד״. דמוקרטיה.
אם זה לא מספיק, ישנו חוק שאוסר על ״הכפשת פעולת הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית״. כמה מחבריי יושבים כעת בכלא בגלל החוק הזה. אחרים נמלטו מרוסיה, בדיוק כפי שאירע לפני מאה שנה, כאשר האליטה האינטלקטואלית של ברית המועצות נמלטה באוניות מערבה.
את השורות הללו אני כותבת לא מתוך רוסיה, שם נולדתי וגדלתי במשך כל חיי. קשה היא ההגירה, אך קשים עשרות מונים חייהם של אזרחי אוקראינה. הודות למלחמה שבה פתח פוטין, למדתי אחרי עשר שנים איך להסביר לבני הצעיר מהי דמוקרטיה: כשמותר לכנות ״מלחמה״ אירוע שבו מדינה מובילה למותם של מאות אלפי אנשים וילדים חפים מפשע. אספר לו גם על הקורסק, על ביסלאן, על תחנת NTV הישנה. אספר לו על פוליטקובסקיה, ואספר גם על ממוריאל, הארגון שבזכותו מצאתי את קרוב משפחתי שדוכא ב־1941.
אספר לו איך הייתה פעם דמוקרטיה ואיננה, וכיצד במדינה שבה אין דמוקרטיה, מנסים השלטונות למחוק גם את הזיכרון.
הונגריה | להט״ב מחוץ לחוק
תעמולה שמתייחסת לנשים כאל רחם, ניסיונות בלתי פוסקים לפגוע בזכויות נשים ולהט״ב, וגלגלים שדוהרים ללא מעצורים. החיים בהונגריה שאיננה עוד דמוקרטיה ליברלית
פטרה סבו, הונגריה:
ההתרחשויות היום־יומיות בהונגריה עולות בשנים ובחודשים האחרונים לכותרות לעיתים תכופות, בעיקר בתקשורת הבינלאומית. מדינה שכבר הייתה דמוקרטיה ליברלית, והנה איננה, תחת ממשלתו של ויקטור אורבן.
איך התחושה ביום־יום, תשאלו, לחיות במדינה שמשנה את פניה במהירות? האמת היא שבימינו קשה לדעת מבחוץ. התקשורת הכפופה לשלטון מוצפת תעמולה, ומקשה על ניהול שיח פוליטי משמעותי, אפילו בין שני אנשים. קשה להימלט משלטי החוצות, מהבעת הדעות בטלוויזיה וברדיו בכל נושא רגיש או שנוי במחלוקת.
כמו במדינות אחרות שנשטפו בגלי הפופוליזם השמרני, נמחקים תחת הצונאמי זכויות נשים ולהט״ב. ההמונים שומעים את התעמולה ונסחפים לרעיונות מעוררי שנאה ומזיקים.
הונגריה שלי היא מהמדינות הבודדות שבהן הביטוי "משפחה מסורתית נוצרית" צובר פופולריות בקרב אנשים צרי אופקים. בדצמבר 2020 אישר הפרלמנט ההונגרי חוק האוסר על זוגות חד־מיניים לאמץ ילדים, והגדיר משפחה כ"מבוססת על נישואים ויחסי הורה וילד. האמא היא אישה, האבא גבר". נשמע מוכר?
גם טרנסג'נדרים הותקפו בשל הצעת חוק שאושרה במאי 2020, לפיה לא ניתן עוד לשנות את המין החוקי, ותעודת הלידה תציין רק את "מין הלידה". ביוני 2021 אישר הפרלמנט תיקון חוקתי חדש, המכונה ״חוק התעמולה״, שאוסר על הצגה וקידום של נושאי להט"ב, דבר שתורם עוד יותר לדמוניזציה של להט"בים.
הבחירות לפרלמנט בהונגריה, במקביל למשאל העם ״להגנת הילד״, נערכו באפריל 2022. ארבע שאלות עמדו לבחירת הציבור, שמטרתן לחזק את האפליה ואת הדעות הקדומות נגד להט״ב. למרבה המזל, בשלב זה, בוחרים רבים מיאנו לשתף פעולה עם תעמולת השנאה, ולעת עתה נותרו הזכויות המעטות על כנן.
הממשלה שלנו טוענת כי "החלטות לגבי הבאת ילדים אינן פרטיות, אלא עניינים ציבוריים", וכי אנשים חשוכי ילדים הם "לא נורמליים". כלומר, הממשלה היא שקובעת מה נורמלי ומה לא. משכך, מצופה מנשים הונגריות ללדת לפחות ארבעה ילדים, בשל הצטמקות האוכלוסייה ונגד בעיית ההגירה. והנה, רק בספטמבר האחרון נכנסה לתוקף תקנה חדשה, לפיה "נשים המבקשות לבצע הפלה יחויבו להקשיב לדופק העובר לפני שיוכלו לגשת להליך".
כאישה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, החשיפה לאירועים הפוליטיים האחרונים גרמה לי להטיל ספק בערכי החברה ובהשקפותיה. הנושאים הללו עלו לא רק בשיחות פרטיות עם חברים ובני משפחה, אלא אפילו בבית הספר הדתי שבו למדתי, חרף האיסור לדבר על נושאים פוליטיים במוסדות החינוך. אני זוכרת היטב את המורים שלי סוגרים את דלת הכיתה במבט מודאג, שאף אחד לא ישמע שהתלמידים מדברים על נושאים כאלה.
בבחירות האחרונות הצבעתי לראשונה לפרלמנט ובמשאל העם. באותם ימים הוצף הטיקטוק שלי בתוכן שמסביר כיצד להגיש קולות פסולים. כמה גאה ובת מזל חשתי, להיות חלק מההצלחה הקטנה הזו. הצלחה קטנה, מפני שמרגע שהחלו הגלגלים לנוע, קשה למצוא תקווה שהדור הבא יוכל להחזיר אותם לאחור.
פולין | זכות הממשלה על גופן
תוך שימוש בכוח הרוב ובאופן כביכול דמוקרטי, הועברו בפולין חוקים הפוגעים באופן קשה בנשים, בזכות להפלה ובזכות לממש את הנטייה המינית
גבריאלה סצסנה, פולין:
מאז שעלתה מפלגת חוק וצדק (PIS) לשלטון בפולין, בסוף 2015, היא החלה לכפות דעות שמרניות ושנאת נשים על ידי העברת חוקים מפלים הפוגעים בזכויותיהן. כבר בספטמבר 2016 דן הפרלמנט הפולני בהגבלות נוספות בחוק ההפלות המחמיר ממילא, דבר שהוביל להפגנה לאומית בערים.
השתתפתי במחאה ופגשתי בה חברים ואפילו מורים מהתיכון, ויש בי תקווה שבאיזושהי דרך אנחנו עדיין יכולים לחולל שינוי. למשך זמן מה, נראה לי שהמחאות, שעלו לכותרות בכל רחבי העולם, הראו לממשלה שהעברת חוקים מפלים לא תתקבל בחברה המודרנית.
בהתחשב בהיסטוריה הקשה של פולין, לא ציפיתי שהממשלה תמשיך להנהיג מדיניות וחוקים פוגעניים אחרים, תוך השגת תמיכה באמצעות הסתה והפצת פחד ושנאה בקרב הבוחרים.
בפועל, שמרה מפלגת השלטון על הפופולריות שלה בהתמדה, באמצעות יצירת תקנות התואמות את דעותיה של הכנסייה הקתולית. בשנים שלאחר מכן הועברה חקיקה מפלה יותר הנוגעת לקבוצות חברתיות שונות. פעולות אלו סללו דרך לתקנות קיצוניות עוד יותר. המהלכים הרחיקו לכת, עד כי עיריות ואזורים שונים הכריזו על עצמם כ״אזורים ללא להט"ב״.
לפני כשנתיים, בזמן שכולם היו מודאגים ממגפת הקורונה ומההגבלות, השופטים בבית הדין החוקתי, שמונו באופן בלתי חוקי על ידי מפלגת השלטון, החליטו לפסוק שכמעט כל מקרי ההפלה הם בלתי חוקיים.
הדבר הוביל לגל נוסף של הפגנות המוניות, שבמהלכן השתמשה המשטרה באלימות, ושוטרים לבושים כאזרחים תקפו מפגינים. אני זוכרת את עצמי רצה במרכז העיר, מתחמקת מכדורי גז, ומרגישה כמו בסרט אפוקליפטי.
זמן לא רב לאחר פרסום החוק נפטרה אישה משום שהרופאים היססו מלבצע לה הפלה בזמן, דבר שהיה יכול להציל את חייה. החלת הגבלות אלו גרמה גם לירידה בשיעור הבדיקות טרום לידה.
כיום, כדי לבצע הפלה בטוחה, נשים כמוני צריכות לנסוע למרפאות במדינות השכנות, זכות השמורה רק למי שיכולה להרשות זאת לעצמה מבחינה כלכלית. דמוקרטיה.
איראן | מחיר החופש
ג׳יהאן חוותה על בשרה את הפיכתה של איראן ממדינה ליברלית למדינת אסלאם פונדמנטליסטית. היום ילדיה מפגינים כדי להחזיר את הגלגל לאחור
ג׳יאהן סאראז, איראן:
בסוף שנות השבעים הייתי ילדה קטנה, בסך הכול בת תשע, ויצאתי עם אבי למחות נגד השחיתות של משטר השאה, מוחמד רזא שאה פהלווי. איראן של אותם ימים, לפחות זו שבסביבתי בטהראן, הייתה חילונית ופתוחה. אומנם זו לא הייתה דמוקרטיה ליברלית במובנה המקובל, אבל לפחות ״ליברלית״.
כאשר יצאנו לרחובות, המונים, למחות ולהיאבק בשלטון, ביקשנו שינוי וביקשנו דמוקרטיה, וביקשנו להפסיק עם השחיתות. ״אנחנו ננצח״, אמר לי אבא. ״העם איתנו״. באוויר הייתה תחושה של חופש, או אולי היו אלה רימוני הגז והיריות של אנשי המשטר; אבל הייתה בנו אמונה, והיה חופש.
יצאנו להפגין למען הערכים שבהם אנחנו מאמינים, והעובדה היא שיכולנו להפגין. הייתה לנו זכות ומימשנו אותה. לפחות באזורים שבהם אנחנו הפגנו, כמעט לא היו התנגשויות עם אנשי המשטרה, אף כי השלטון לא אהב את ההפגנות.
כשהוקמה הממשלה הדמוקרטית החדשה אחרי המהפכה, רוחות חדשות נשבו. תנועת החירות, שאבי היה בין אנשיה, התחזקה ונעשתה חלק מהממשלה. לא הייתה זו אלא אשליה.
בתוך זמן קצר מאוד השתלטו משמרות המהפכה של ח'ומייני על איראן כולה. במקום שלטון פלורליסטי, ליברלי, קיבלנו רפובליקה אסלאמית חשוכה, קיצונית, מבעיתה.
כשלעצמי, כנערה מתבגרת ואחר כך אישה ואמא, לא מחיתי. חייתי את חיי בשקט יחסי, השלמתי עם גורלי ועם הכללים. ביקשתי עתיד טוב יותר לילדיי, בזמן שזכויותיי נשללו ממני במהירות. למראית עין מתקיימת דמוקרטיה – אנחנו בוחרים את הנציגים, אך רק את אלה המאושרים על ידי אנשי הדת. בפועל, נגזר עלינו לבחור בין רע מאוד לרע, אבל מעט פחות.
קשה לתאר את החיים במדינה שמרנית ודתית כל כך, שנשלטת בידי גברים, אנשי דת. את התיאור הטוב ביותר ניתן לראות בשנה האחרונה, בהפגנות שפרצו בעקבות רציחתה של מהסה אמיני במעצר בידי ״משמרות הצניעות״. כל העולם רואה כיום את הילדים שלנו, הצעירים ובהם ילדיי, דורשים חופש. רואה את הנשים שמובילות את המחאה.
נמאס לנו, לכולנו, לחיות תחת דיכוי. נמאס לנו לשלם את מחיר תאוות המלחמה של המשטר. נמאס לנו לחיות ב״דמוקרטיה״ צינית ואכזרית, עם משטר שמתעלל בנו. לו יכולתי, הייתי חוזרת בזמן ויוצאת להפגין כבר בראשית הדרך, מונעת בגופי יחד עם חבריי את עלייתו של המשטר הנורא הזה.
כמו חלק ניכר מבני עמי – אומה גאה של אינטלקטואליים, שהעמידה דורות של אנשי רוח ומדענים – לא הבנתי נכון את התהליכים. רובנו לא הבנו. היום, אחרי שנים שבהן נגבה מאיתנו מחיר גבוה כל כך, אנחנו מוכנים לשלם בחיינו כדי לחיות בדמוקרטיה ליברלית בדרכנו.
