רבבות ישראלים ישבו מול התחקיר של רביב דרוקר ב"מקור" ותפסו את הראש בין הידיים. לא להאמין. ככה מתנהלת סביבתה הקרובה של שרה בישראל? זה עומק הריקבון, הציניות, האטימות והעדפת הבייס על פני טובת הציבור, המקצועיות והמנהל התקין?
אבל האמת היא, שלא כולם היו מופתעים. את הרי יודעת שזה רק קצה הקרחון. את, שהגעת לעבוד לצד נבחר ציבור שהאמנת בו, או במשרד הממשלתי שבו קיווית לעשות שינוי אמיתי, יודעת כבר הרבה זמן שהדברים רחוקים מלהיות בסדר.
הגעת מתוך שליחות, מתוך רצון להפוך את ישראל לטובה יותר, מתוך אמונה גדולה ביכולת לתקן, להשפיע מבפנים, לשים את ישראל מעל הכל. ועם הזמן, המציאות לאט לאט התישה אותך. שיקולים פוליטיים, קשרי שתיקה, צפצוף על החוק ואפילו דריסתו ברגל גסה, עיסוק אובססיבי ביחסי ציבור על חשבון עיסוק בציבור, כל אלה הפכו לשגרת העבודה. ומי את שתתנגדי? את בסך הכול עובדת צעירה.
יכול להיות שאמרו לך ש"ככה זה כאן", ש"זה מה שכולם עושים". יכול להיות שאמרו "שינוי קורה לאט" או "בשביל להשפיע חייבים תמיכה מהבייס". אבל את יודעת, עמוק בלב את יודעת, שהריקבון הזה הוא לא גזירת גורל. שבעצם יכול להיות אחרת.
המעשה שעשה יונתן יהוסף, היועץ של מירי רגב, הוא לא פחות מגבורה אזרחית ומחובה אזרחית. האמת היא שבמדינה מתוקנת הוא היה זוכה להגנת החוק כחושף שחיתות, כמו שקורה במדינות רבות בעולם. אבל אנחנו לא במדינה מתוקנת, כידוע, והשחיתות, כמו שאת רואה במו עינייך, חוגגת, כי לאף אחד אין אינטרס למגר אותה.
זה לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלך. שחיתות אינה נחלתו של אף מחנה פוליטי. ריקבון היה קיים בשמאל, בימין ובמרכז. מה שמשנה הוא שהגיע הזמן לדבר. כשם שהתלונה על הרווי ווינסטיין התחילה את גל ה-#MeToo בארצות הברית, ככה יונתן יהוסף יכול להיות המבשר של גל חושפי השחיתות בישראל, גל שיהיה צעד משמעותי לקראת ניקוי האורוות והתיקון שכל כך נחוצים לנו.
חייבים להגיד את האמת: זה לא רק "לא יפה", או "לא תקין". ישראלים משלמים בחיים שלהם בגלל ריקבון המערכות. ראינו את זה בשבעה באוקטובר, אנחנו רואים את זה במספר תאונות הדרכים. שחיתות שלטונית הורגת.
לפתוח את הפה זה מפחיד, אני בטוח. אני לא נמצא בנעליים שלך. כל מה שאני יכול להגיד לך, הוא שישראל לא תשתנה בלי שתקומי ותדברי על הדברים שאת רואה. הגעת לאן שהגעת מתוך תקווה לשנות מבפנים? בתוך סביבה רקובה, זו הדרך לשנות מבפנים. והדבר החשוב ביותר שאת צריכה לזכור, הוא שאת, איפה שאת לא נמצאת, הגעת לשרת את הציבור. ולא את יחסי הציבור.
