במחאה המתמשכת נגד הממשלה נשמעים שוב ושוב קולות המזהירים מפשיזם – מונח שעבר כל כך הרבה גלגולים ועיקור משמעות, עד שלרבים אין הבנה אמיתית על מה בדיוק מדובר.
אז מה זה פאשיזם? לפי מילון אבן שושן, מדובר ב"תנועה לאומנית קיצונית ורודנית, שנוסדה באיטליה אחרי מלחמת העולם הראשונה. הפשיזם הוא משטר של דיקטטורה המשעבד את המוני העם, מדכא את תנועת הפועלים, מתנגד לסוציאליזם. הפשיזם הפך לנושא דגל הריאקציה, הגזענות והאנטישמיות בעולם."
הפשיזם אמנם התחיל בתור סוג מסוים של משטר טוטליטרי, אבל בשנים האחרונות, בעקבות תהליכים פוליטיים במדינות רבות בהן הונגריה, איטליה, ברזיל ועוד – התרחבה משמעות המונח והוא נאמר בהקשר רחב יותר – של כל שלטון טוטליטרי-לאומני.
אומברטו אקו, סופר, פילוסוף והוגה, נולד באיטליה ב-1932, וחווה כילד את המשטר הפשיסטי של מוסוליני. בדיוק בגלל ההבנה שהפשיזם לא מוגבל לצורה אחת ולמקום אחד, כתב ב-1995 את "הפשיזם הנצחי": מאמר שהפך לספרון, ובו הוא מציג 14 סממנים למה שכינה "קדם-פשיזם". כדי שיתקיים משטר פשיסטי על מלא אין צורך שיופיעו כל הסממנים, אבל, כפי שכותב אקו, "די באחד מהם כדי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות".
אז איך אפשר לזהות שאתה חי במדינה פשיסטית? והאם ישראל בדרך לשם? לפי אקו, אלה המאפיינים שצריך לשים לב אליהם:
פולחן המסורת: מסורת לכשעצמה היא לא דבר רע – היא נדבך חשוב בבניית קהילתיות וביצירת תחושת שייכות, אך כאשר מדובר בפולחן של מסורת, בתור כלי שמצדיק את פעולות המשטר ודוחה התפתחות מתוך למידה, מדובר במאפיין של מדינה קדם פשיסטית. תחשבו על התפיסה שלפיה מדינת ישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ולכן מותר לרדוף ולהוקיע את הקהילה הלהטבי"ת, למשל.
מתוך פולחן המסורת נובע המאפיין השני של המדינה הקדם-פשיסטית: דחיית המודרנה, כלומר דחיית הנאורות, המדע ושלטון המחשבה. תחשבו למשל על קולות מרכזיים בציונות הדתית שקוראים ל"התנערות מהפרוגרס" ומסמנים כאויבי המדינה את מי שמייצגים קידמה וליברליזם, את המתקפה נגד אנשי מדע, את החשדנות כלפי אינטלקטואלים מצד אישים כמו ינון מגל, שמעון ריקלין, טלי גוטליב ומירי רגב.
הניסיון לצמצם מחשבה מחשבה עצמאית מוביל לסעיף הבא ברשימה של אקו – פעולה לשם הפעולה: המדינה הקדם-פשיסטית מעודדת פעולות שמונחות ע"י אי-רציונליות וחוסר מחשבה, כי עצם המחשבה לפני פעולה היא סכנה לממסד הפשיסטי. פעולה לשם הפעולה היא תגובה אוטומטית לסיטואציות, כמו למשל מחאה נגד הצגה שכביכול מתנגדת לשלטון הימין ולממשלת נתניהו, למרות שמדובר במחזה משנת 1962. מהצד שני, אפשר לראות את התגובות האוטומטיות נגד חרדים, למשל.
"הרוח הביקורתית" כותב אקו, "מטרתה לייצר הבחנות, והבחנות הן סממן של מודרניות". לכן, אי-הסכמה פירושה בגידה, וככל שהשלטון הפשיסטי מתבסס ומתחזק, כך מעגל הבוגדים הולך ומתרחב. אם בעבר הבוגדים היו "השמאלנים", היום כל אחד יכול להיות בוגד – גם אם היה קצין בכיר בצה"ל (יאיר גולן, לדוגמא), ראש מערכת שמטרתה להגן על החלשים (יו"ר ההסתדרות ארנון בר דוד ויו"ר ההסתדרות המורות, יפה בן דוד) או פוליטיקאי ימני במובהק שמתבטא בצורה ביקורתית כנגד השלטון (אביגדור ליברמן וחברי ישראל ביתנו).
"אי הסכמה היא סממן למגוון ולשונות", ממשיך אקו. "הקדם פשיזם מחפש ויוצר אחדות דעים תוך ניצול והחמרה של הפחד הטבעי מהשונה".
איך דואגים שאי הסכמה תהיה לא לגיטימית? פוגעים בלגיטימיות של השונה בכך שמחזקים את הפחד מפניו, כלומר מהערבים, למשל. מכאן יוצא שהפשיזם היא תנועה גזענית באופן מובהק.
דרך נוספת לגבש קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת, היא פנייה למעמד ביניים מתוסכל: הפשיזם בא לייצר תחושת שייכות לדגל, לסמלי המדינה ולמנהיגים – תוך שימוש בשיח מפלג ומאיים. הפשיזם הישראלי-ציוני פונה למעמד הביניים המתוסכל והמפוחד, שסובל מחוסר ביטחון כלכלי (בעקבות משברים כמו זה שהביאה הקורונה), ומתדלק אותו בשנאה כלפי אוכלוסיות חלשות יותר, או כאלה שנמצאות מחוץ ללב הקונצנזוס החברתי, למשל הפליטים האפריקאים.
למשטר הקדם-פשיסטי, אומר אקו, יש גם אובססיה למזימה להפיל את השלטון: או כמו שקוראים לזה בישראלית – "ניסיון להפיל ראש ממשלה מכהן". כך יוצרים תחושת נרדפות ו"מצור", וגם הופכים את השמאלנים לבוגדים.
לפשיזם אין עניין להיות קוהרנטי ועקבי. לכן האויב תמיד חזק יותר וחלש יותר בעת ובעונה אחת: את האויבים אפשר להציג כחלשים מדי או חזקים מדי. זה לא עניין של הערכה אובייקטיבית, אלא תלוי במה שמשרת את המשטר ברגע מסוים: מצד אחד הערבים חלשים ואנחנו יכולים לנצח אותם בקלות, מצד שני – העולם הערבי גדול ומפחיד ואנחנו עם קטן ומוקף אויבים.
ואם כבר מדברים על אויבים, פציפיזם הוא שיתוף פעולה עם האויב: "הפשיזם לא נאבק למען החיים, אלא חי למען המאבק". לכן סרבנות שווה בגידה ומי שלא רוצה להשתתף במשחקי המלחמה של המדינה – תוקע סכין בגב האומה. החיים הם מלחמה קבועה. כל מי שפועל כדי לסיים סכסוך כלשהו יוכרז כלא לגיטימי, יוקע מהחברה, ובישראל – גם יחטוף שלושה כדורי אקדח בגב, בסיום עצרת למען השלום.
מכאן ברור גם שהכוח והכוחניות חשובים יותר מטובת העם. הסעיף הבא ברשימה של אקו הוא בוז לחלשים: כוח הוא מנוע הפשיזם, והעדר כוח (דיפלומטיה למשל) נתפס כחולשה.
לכן גם כולם מתחנכים להיות גיבורים: בישראל החינוך לאור הגבורה מתקשר גם לזכר השואה. כדי לקיים את הציווי "לעולם לא עוד", אנחנו צריכים להיות גיבורים. לכן הצימוד הממלכתי של "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", לכן יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צמוד ליום העצמאות ולכן המדינה ומשרד הביטחון מחבקים את חללי המלחמות וזורקים הצידה את מי שחזרו מהמלחמה פגועי נפש וגוף. אם אתה גיבור, היית אמור למות בשדה הקרב, לא לחזור הביתה פוסט טראומטי.
כדי לשמור על מרכזיות ערכי הגבורה והמלחמה, הפשיזם מקדש מאצ'ואיזם ובז לכל מה שהוא ההיפך ממנו: נשיות או זהות שאינה סטרייטית. זה יכול להתבטא בהדרת נשים מהמרחב הציבורי וגם בניסיון לערער על הלגיטימיות של הקהילה הלהט"בית.
התנגדות למשטרים פרלמנטריים: אקו טוען ש"הקדם פשיזם נשען על פופוליזם איכותני", כלומר קבוצה של אזרחים היא "קול העם" האמיתי (והיחידי). "מה אתם רוצים", אומרים תומכי הרפורמה, "היו בחירות ודמוקרטיה וזה מה שהרוב רוצה".
ולבסוף, הפשיזם מדבר "שיחדש": את המושג הזה טבע ג'ורג' אורוול בספר '1984', ואקו מרחיב: "ספרי הלימוד הנאציים והפשיסטיים עשו שימוש באוצר מילים דל ביותר ובתחביר בסיסי, במטרה להגביל את האמצעים ליצירת טיעונים מורכבים וביקורתיים. אבל אנחנו חייבים לדעת לזהות צורות חדשות של שׂיחָדש, גם כשהן עוטות חזות תמימה של טוק־שואו." ואני מוסיף – היא יכולה לעטות גם חזות תמימה של פסאודו-עיתונאים כינון מגל ואראל סג"ל או של חברות כנסת כמו מאי גולן וגלית דיסטל אטבריאן.
ישראל, נכון להיום, עדיין לא מדינה פשיסטית, בטח לא כמו שלטון מוסוליני באיטליה או היטלר בגרמניה. אבל אנחנו מתקדמים לשם בצעדי ענק. כל השלטונות הפשיסטיים והקדם פשיסטיים דומים זה לזה. בישראל של 2023, השלטון עושה מאמצים גדולים כדי להביא אותנו לשם – ולנו יש את היכולת להתנגד, לפני שיהיה מאוחר.
