גם לציבור בארץ, שסיגל סף רגישות של "טלי גוטליב ומעלה", קשה היה שלא להתמלא בחרדה קיומית מהמופע של חה"כ רוטמן בדיון בבג"ץ בעניין ביטול עילת הסבירות. לשאלת השופטים כיצד מכירים בדין חובת סבירות של השרים אך מבטלים הסמכות לאכוף את אותה החובה, השיב בנימה מזלזלת: "יש דין וגם יש דיין. הדיין הוא הציבור", לא אתם.
רוטמן הבהיר שמטרתו היא עיקור היכולת לבקר ולפקח על החלטות השלטון. לשיטתו, למשל, אם נבחרי הציבור "מינו אדם שלא מתאים לתפקיד – הם אלה שיסבלו מתת-התפקוד שלו". אין המדובר בפליטת-פה אלא בדוגמא שנבחרה בקפידה. לשיטתו, מאדם ניטלת הזכות לטעון שפיטוריו היו בלתי סבירים, שכן רק מעסיקו יודע סבירות מהי; ואם הציבור סבור שמעשים (שנעשים לא אחת במחשכים) אינם סבירים – שילך לקלפיות. זו הבשורה על-פי רוטמן בדיון המשפטי ההיסטורי ביותר שידעה המדינה: הוא המחוקק, הוא המבצע, הוא השופט. קיים אמנם "דין" – קשה, משפיל, מפלה – פשוט לא יהיה בנמצא דיין לזעוק כנגדו.
אלא שחשוב לשים לב לנרטיבים שבהם עטף רוטמן את טיעונו ועד כמה, ככל שאירוניה קוסמית קורצת אלינו בימים אלה, הם פועלים ישירות כנגדו.
את נאומו הוא חתם בהפניה לדיינים עתיקים מאלו שישבו לפניו, ובציטוט (שגוי מעט) ממסכת סנהדרין הוא סיפר: "במסורת ישראל לא היו מושיבים בסנהדרין אלא את מי שיודע לטהר את השרץ בק"נ [150] טעמים… אבל למרות שכל אלו שישבו בסנהדרין ידעו לעשות זאת, הם לא הוציאו פסק שמטהר את השרץ אלא בסופו של דבר למרות כל הטעמים אמרו שהשרץ הוא טמא." רמיזה "עדינה", כדרכו בקודש, שאומרת: יצרנו חוק טהור והתערבותכם תהיה מעשה שרץ במסווה של טיהור.
אלא שהטיעון עצמו הוא שרצי מסיבה כפולה: לא רק בגלל הטכנולוגיה המזדחלת של הוספת המילה "יסוד" על מנת לשריין מביקורת כל גחמת חקיקה. הוא גם סומא, משום שרוטמן ניצב כעיוור למול מהותה הבהירה של הסוגייה בסנהדרין.
מדוע 'טיהור השרץ' היא תכונה נחוצה לשופט? משום שעל מנת לחשוף את הטוב, הישר והצודק צריך גוף חיצוני שמסוגל לראות את התמונה בכללותה, לשמוע את הצדדים כולם, לערוך ניתוח מעמיק ולזהות כיצד מה שמבחינת האחד הוא רע (בפרט כשהאחד הזה הוא בעל כוח ושררה) – מבחינות אחרות עשוי להיות טוב, ולהיפך. היו שסברו שטיהור השרץ רומז לאחריותה הכבדה של הסנהדרין לדון בדיני נפשות ולוודא שמי שאינו יכול לראות שום צד זכות בנידון שמולו אינו מתאים להיות דיין. את כל הפילוסופיה ההומניסטית הזאת ביקש רוטמן לגזול משיטת המשפט שלנו.
כדמגוג טוב, חזר פעמיים על בקשתו "לתקן את העיוות המוסרי והמשפטי שבאמירה 'הכל שפיט'". אלא שאין אמירה דמוקרטית ויהודית יותר ממנה. דמוקרטית, מפני שהשפיטות נועדה להושיט סעד למי שנפגע מפעולות השלטון, והשלטון עוד מציב בפניו חסם בשם "היעדר שפיטות" לדון בעניינו.
יהודית, מפני שמחשבת ישראל מיוסדת על העמדה שהכל נתון לדיון, שהכל ראוי לדיון ואין נושא או טיעון שהם "מחוץ לתחום". עמדה שזוקקה באמירה "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" – גם הטמא וגם הטהור. אכן, במחשבה הדתית-יהודית, שחמקה מח"כ מהציונות הדתית, 'מלוא כל הארץ משפט' אינה הפחדה, אלא חובה, קריאת כיוון לחברת צדק ושוויון. חברה שרוטמן ביקש בדיון בבג"ץ, בריש גלי, לגזול מאיתנו.
ניצן פליטמן היא דוקטורנטית בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד, חוקרת הלכה ומשפט חוקתי.
