אמירה מתריסה ושולית, כביכול, שנגעה לטיב הנימוק המשפטי, בלטה באוזניי במיוחד אתמול בדיון התקדימי בבג״ץ. היה זה כאשר יו״ר ועדת החוקה של הכנסת, ח״כ שמחה רוטמן, החליט לטעון בשמו ולומר את הדברים הבאים: ״עצם המחשבה כאילו ניתן לקיים דיון משפטי, נקי וסטרילי, כשהשאלה הבסיסית העומדת לדיון היא אם בית המשפט פועל כשורה כיום או פעל כשורה בעבר, מעידה על טשטוש ערכי. האם אתם יכולים להיות אלה שישפטו בשאלה זו, ללא מורא, ללא משוא פנים, ללא שתהיו משוחדים בשל כך שאתם עוסקים בכבודכם, במעמדכם ובסמכויותיכם?״.
זהו רגע מזוקק, בו ניתן היה לתמצת את תפיסת עולמו של מחבר הספר ״מפלגת בג״ץ״ כדמגוגיה זולה והיפוך היוצרות.
הבהרה חשובה: הדיון עסק בשאלה ׳האם התיקון ל״חוק יסוד: השפיטה״, בעניין שלילת סמכות בית המשפט לעשות שימוש בכלי עילת אי הסבירות הקיצונית במשפט המינהלי, כלפי הרשות המבצעת, יכול להישאר בספר החוקים שלנו או לא?׳. במציאות המשפטית בה אנו חיים, כפועל יוצא מהדיון הזה, נשאלה השאלה: ׳האם קיימת בכלל ביקורת שיפוטית על תוכנן של נורמות חוקתיות בשיטת המשפט הישראלית, בה הליך החקיקה של חוק יסוד אינו כרוך בפרוצדורה נוקשה וייחודית?׳.
אבל רוטמן לא התמודד עם העובדות, וגם בכובעו כ״עורך־דין״ המשיך להתנהל כיו״ר ועדת החוקה. הרי מי כמוהו יודע מהי המשמעות הנובעת מכך שרוב מקרי יוכל פשוט לשנות את אופי או שיטת המשטר. הוא אפילו לא התיימר להציע אפשרות לכינון מנגנוני ריסון ובלמים אחרים על כוחו של הרוב הפרלמנטרי וכוחה של הממשלה מול הפרט, כתנאי להחלשת כוחו של בג״ץ.
למעשה, אמירתו של רוטמן בדיון אתמול שיקפה את תמצית גישתה של הקואליציה הנוכחית – הוזלת המעמד המכונן של הכנסת על ידי חקיקת פרקי חוקה ועשיית שימוש במעמדם החשוב של חוקי היסוד לצרכים פוליטיים ומגזריים צרים (כמו הכוונה לחוקק את ״חוק יסוד: לימוד תורה״) או פרסונליים (למשל, התיקון ל״חוק יסוד: הממשלה״ בעניין הנבצרות).
רוטמן יודע היטב, כי מאז קום המדינה הכנסת לא מימשה את הסמכות המכוננת שלה ולא השלימה את פרקי החוקה למדינה. הוא גם יודע כי הוא וחבריו מתייחסים דה פקטו לחוקי היסוד כחוקים רגילים לחלוטין, במקום לגשת למלאכת החקיקה בחרדת קודש ובזהירות המתחייבת.
ברובד הבסיסי ביותר, גם רוטמן יסכים כי כל עוד תהליך כינון החוקה לא הושלם, חלק מן הנושאים אשר מקובל להסדירם בחוקה, כמו מעמדם של חוקי היסוד, טרם הוסדרו, מה שאומר שהכל עדיין מצוי במצב של עיצוב וגיבוש. לכן, בהיעדר קביעת כללי משחק נוקשים, העונים על הגדרת הבסיס של דמוקרטיה-ליברלית, כזו שמחלקת את הכוח בין שלוש רשויות השלטון – קיים בסיס להתערבות בית המשפט בתהליך החקיקה עצמו. בפרט כאשר הרשות המכוננת נמנעת מלחוקק את ״חוק יסוד: החקיקה״.
ואכן, תשובתה של הנשיאה חיות לאותה אמירה מתריסה של רוטמן נגעה בלב העניין: ״השופטים אינם עוסקים לא במעמדם ולא בכבודם, אלא בכבוד הציבור". בכבוד הציבור וחירותו.
עו״ד יוסי מנדלבאום, ממובילי המחאה נגד ההפיכה המשטרית
