עברו לא מעט שנים מאז השירות הצבאי שלי, אבל יש תרגיל אחד שלא אשכח:
קיבלנו את הידיעות שקדמו למלחמת יום כיפור מבלי לדעת שאלה הידיעות שקדמו למלחמה (עם פרטים שטושטשו). וכמו אנשי המודיעין ב-1973, על אף המידע שהיה ברשותנו – גם אנחנו לא התרענו על המלחמה שעומדת לפרוץ. יותר משנה אחרי התרגיל הזה גם החניכים והחניכות בקורס שפיקדתי עליו נפלו באותו אופן. למעשה, עד היום כשאני פוגשת מישהו ששירת בחטיבת המחקר (אמ״ן מחקר), אני שואלת אם בקורס שלו או שלה כן התריעו על המלחמה. התשובה אחידה.
התרגיל הזה היה אחד השיעורים הגדולים שקיבלתי בצניעות: לא תמיד נדע את הכל, ולפעמים גם כשהמידע יהיה מולנו, לא נדע לפרש אותו נכון. יום לפני פרוץ המלחמה, ב-5 באוקטובר 1973, נכתב מסמך מודיעיני שתיאר באריכות היערכות חריגה של צבאות מצרים וסוריה. המידע היה קיים, הפרשנות שלו הייתה שגויה: הערכת המודיעין הייתה שצבא מצרים עורך תרגיל ושצבא סוריה נמצא בכוננות עקב הפלת מטוסים סוריים שבועיים קודם לכן. היו קולות שהשמיעו פרשנות שונה, הזהירו מפני מלחמה והציגו מידע שתומך בכך – אבל לא הקשיבו להם. וזו, בקצרה, מהות המחדל המודיעיני של 1973.
כשהסתובבתי במסדרונות חטיבת המחקר הרגשתי שהקירות ספוגים בתחושת האשמה על המחדל ההוא. לכן, לא פלא שבתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת על הלקחים ממנו, חמישים שנה אחרי, בהקשר של המציאות הנוכחית בישראל.
קווי הדמיון בין מחדל 73' ומחדל 23' מטרידים. הכתובת נמצאת על הקיר, אזהרות המומחים נשמעות והשיירה עוברת, ההפיכה לא עוצרת. לכן זה לא מפתיע שגם בוגרי חטיבת המחקר מיוצגים במחאה למען הדמוקרטיה הישראלית, ושרבים מבין משרתי ומשרתות המילואים בה הודיעו על הפסקת ההתנדבות.
אחד השיעורים החשובים שלמדו באמ"ן ממחדל 73', היה החשיבות הגדולה של אתגור הקונספציות וההקשבה גם לקולות שמביעים עמדות מנוגדות בנוגע להבנת המציאות. כל חיילת וחייל שמוכשרים לשירות בחטיבת המחקר למדו על חשיבות ה״איפכא מסתברא״. כלומר, החשיבות שבבדיקת האפשרויות שאינן נראות לעין ומנוגדות לתפיסות המקובלות.
אבל לא תמיד מקדישים מחשבה לכך שממש לא קל להיות הילד שצועק שהמלך הוא עירום, לשחק את פרקליטת השטן או לעמוד בשער ולהתריע בניגוד לדעה הרווחת. כלומר להיות זו שמספקת פרשנות שונה של המציאות או של ההשלכות שלה, או זה שגוזר משמעויות שונות מהמקובל על בסיס המידע הקיים ומתריע מפניהן. זה דורש אומץ, חוסן וביטחון במערכת שתהיה פתוחה גם לעמדות מחוץ לקונצנזוס, מבלי לשלם עליהן מחיר. הדבר הקל הוא ללכת עם הזרם, לשתוק, לא להסתכן בסימון בתור ״הטראבל מייקרית״, ״המשוגע״ או ״ההזויה״.
ועדת חוקה סיפקה השבוע דוגמה חיה לכך:
יו״ר הועדה, ח״כ שמחה רוטמן, קטע את עו״ד חנית אברהם בכר, נציגת הנהלת בתי המשפט שהקריאה את תגובת בתי המשפט, ואמר לה: ״האם תפקידך כעובדת ציבור להגיד לשליש מחברי הוועדה שלי שמניעהם אינם כשרים? האם יש לך הסמכה בחוק לעשות את זה? האם עברת הכשרה פסיכולוגית בנוגע למניעים של חברי כנסת והאם את סבורה שתפקידו של עובד ציבור הוא לבקר מניעים של חברי כנסת?״. רוטמן טען שאברהם בכר חצתה קו שאסור לחצות – אך למעשה הקו האדום שנחצה הוא של רוטמן, שפסל את האפשרות להעביר ביקורת מקצועית ועניינית, ואף לא נתן לאברהם בכר להשלים את דבריה אלא אם תחליט לחזור בה. בנוסף הוא גם ביקש להגיש תלונה אתית על התנהלותה. האם הגענו לתקופה שבה חברי כנסת בישראל חסינים מביקורת מקצועית וציבורית?
בכלל, התקופה האחרונה במדינת ישראל מוכיחה שעל אף שלעיתים זה הכרחי לקרוא תיגר על המערכת – במציאות הנוכחית עלולות להיות לכך השלכות הרסניות. ראו את שר הביטחון, יואב גלנט, שבחודש מרס התריע מפני סכנות ההפיכה המשטרית בישראל. ״כשר הביטחון של מדינת ישראל אני אומר בצורה הברורה ביותר, השסע ההולך ונפער בחברה חודר לצה"ל וגופי הביטחון. זו סכנה ברורה, מיידית ומוחשית לביטחון המדינה״, התריע גלנט. הוא לא יכול היה לבחור במילים ברורות ומפורשות יותר כדי להציג את עמדתו.
במצב עניינים נורמלי, כל ממשלה הייתה עורכת דיון מעמיק ובוחנת ברצינות את ההתראה של שר הביטחון. אבל בישראל של 2023, במקום לקבל את עמדת השר, או לכל הפחות לבחון את ההתראה החמורה של מחזיק תיק הביטחון במדינה שמתמודדת עם מציאות ביטחונית מאתגרת באופן תמידי – ראש הממשלה נתניהו החליט להעביר את גלנט מתפקידו. הציבור המוחה, שהבין את חומרת המצב – יצא להפגין בלילה שישראל לא ידעה כדוגמתו.
גלנט הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר בתקופה האחרונה למקבל החלטות בישראל שמילא את תפקידו והתריע על סכנה. חשוב לזכור שבסופו של דבר הוא אמנם לא פוטר, אבל התיישר גם הוא עם עמדת הממשלה. ומה קרה עם האזהרות שלו? הרי המידע ששימש אותו כדי לבסס אותן – עדיין שם?
הבעיה היא באווירה הציבורית שמתגמלת דווקא את מי שאינם מתריעים על סכנות או על מצבים השונים מהקונספציה המקובלת. המציאות שבה אנחנו חיים מעודדת דווקא את ההפך: היא גורמת לדרג המקצועי להעדיף צנזורה עצמית בסוגיות שעלולות שלא למצוא חן בעיני השלטון. חישבו על חוקר או חוקרת מודיעין שאמורים לבנות הערכת מודיעין על בסיס המידע הקיים ולהגיע לתובנות שלעיתים אינן נוחות או לא פופולריות. באותו אופן, חישבו גם על הדרג המקצועי במשרדי הממשלה ושלוחותיהם. באווירה הציבורית שהולכת ומתהווה בישראל אין תמריץ להיות הילד שצועק. ההפך הוא הנכון. וכפי שמחדל 1973 כבר הוכיח – עלולות להיות לכך השלכות כואבות על ביטחון המדינה.
ממשלת ישראל יצאה ב-2023 במסע להרס יסודות הדמוקרטיה כשהיא זחוחה, מנותקת ומבושמת משכרון כוח אחרי עלייתה לשלטון, בשותפות עם כוחות פונדמנטליסטיים ומשיחיים. לקחי 1973 מדגישים את הצורך דווקא בתקופה הזאת בביקורת, חופש ביטוי, חופש עיתונות, אופוזיציה נשכנית ובועטת וכמובן תנועת מחאה שוקקת ועירנית. כל אלה הן נשמת אפה של הדמוקרטיה והכרחיים לניהול תקין ולתהליכי קבלת החלטות אחראים.
כמו אז, גם חמישים שנה אחרי המחדל ההוא המידע מונח לפנינו וסימני האזהרה ברורים. כמו אז, חייבים להתייחס אליהם בחרדת קודש ולהקשיב לקולות המתריעים הרבים כל כך. כשמדברים על השלכות ההפיכה המשטרית צריך לזכור עד כמה מסוכן לחיות בסביבה שלא מאפשרת הבעת ביקורת, ושכל עמדה שאינה מתיישרת עם עמדת הממשל עלולה להביא לעריפת ראשים. זה מסוכן לביטחון הלאומי ומסוכן בכלל. אנשים בעמדות הובלה בביטחון, בכלכלה, בבריאות ובכל אחד מתחומי החיים בישראל הביעו בחודשים האחרונים אזהרות שחובה עלינו להקשיב להן. עלינו להטיל ספק, לשאול שאלות ולאתגר את הקונספציות. אסור לתת למחדל 1973 לחזור על עצמו.
