הדמוקרטיה אינה מסתכמת בשלשול פתק בקלפי ביום הבחירות, והיא דורשת תהליכים של מחשבה ושקילת אפשרויות שונות. בעידן שבו אנו חיים, היכולת שלנו לבחור באופן נקי, נפגעת משמעותית בשל הצפה במידע שחלק גדול ממנו שקרי; ובשל השינויים בצריכת התקשורת וביכולות הקריאה של כולנו. לאחר שעסקנו בסיבות לבעיה, נבו שפיגל מציע דרכים פרקטיות להתמודד עם התופעה ולנקות את הדמוקרטיה שלנו.
בהמשך גיליון זה, מתאר חברי שניר קליין את אובדן יכולת הקשב שלנו, שמתבטאת בעובדה שרבים מאיתנו כבר לא קוראים. סרטוני יוטיוב החליפו ספרים, פוסטים בפייסבוק החליפו מדורי דעות, ואפילו הפוסטים בפייסבוק הוחלפו כבר בסרטונים קצרצרים בטיקטוק. התופעה הזו היא לא רק קוריוז על הדעיכה הקוגניטיבית של האדם בעידן הקפיטליזם המאוחר; מדובר באתגר משמעותי לדמוקרטיה הליברלית, מפני שהגירעון בקשב הקוגניטיבי הוא גם גירעון דמוקרטי.
אחד הרעיונות המכוננים המונחים בבסיס הליברליזם הפוליטי הוא ממשל עצמי "של האנשים למען האנשים". כינון ממשל עצמי דורש מעורבות פוליטית, ומעורבות פוליטית דורשת ידיעה והבנה מצד האזרח. האידיאל הדמוקרטי של הנאורות הוא שאזרחים יפעילו תבונה (reason), לצד שקילה (prudence) ויכוננו זירה פוליטית רציונלית.
דמוקרטיה אינה אירוע אלקטורלי בלבד שבו אזרחים מגיעים כל פרק זמן מסוים לשלשל פתק לקלפי. הבחירה הדמוקרטית צריכה להיות כזו שמשלבת תבונה ושקילה, כך נוצרת לגיטימציה למנגנונים הפוליטיים למשול בשמנו. באותה מידה שאדם שמסכים להליך כירורגי מבלי להבין את טיבו, לא יכול להיחשב כמי שמקנה הסכמה מדעת; הבחירה הדמוקרטית ריקה ללא רף של ידיעה ושקילה. האזרחים חייבים ללמוד ולהבין את התהליכים הפוליטיים בהם הם משתתפים.
שלב המעשים
אידיאל זה נשחק בעידן הגירעון הקוגניטיבי, לעיתים במכוון על ידי המערכת הפוליטית, שמזינה את גירעון הקשב ומוזנת ממנו. במוסדות הפוליטיים לא מתקיימים יותר דיונים, אלא מעין תיאטרון שבו נציגי ציבור מפריחים סיסמאות שהונדסו במשרדי יח"צ, לשם הפצה מהירה ברשתות החברתיות. מהצד השני, כלי התקשורת שבחברה דמוקרטית, שתפקידם הראשון הוא לתווך לאזרחים את הנעשה בזירה הציבורית, מועלים בתפקידם. את הפרשנים הפוליטיים החליפו בפאנל יח"צנים, ופוליטיקאים לא מעומתים עם שאלות קשות.
התוצאה היא שמהפכת המידע דווקא דחקה את הידע מהזירה הציבורית. האזרח מוצא את עצמו מופצץ בשלל עדכונים ותוכן רדוד, כשתרבות האינסטנט התאימה את קצב התנהלות הזירה הציבורית למקצב הפּוּשים שצצים על המרקע.
מה אפשר לעשות כדי להילחם בגירעון הקשב ותוצאותיו בזירה הציבורית?
הפסיכולוג דניאל כהנמן הפיץ את ההשערה כי לבני אדם שתי מערכות חשיבה: מערכת 1, מהירה, ומונעת מאינסטינקטים ורגשות; מערכת 2, איטית, ומוּנעת מתהליכי היגיון ושקילה. מדובר ברעיון חשוב לצורך כינון חדש של נורמות אפיסטמיות פוליטיות. אם אנו רוצים שאזרחים ישתתפו בהליך הפוליטי באופן מיטבי, עלינו לתמרץ את הפעלת מערכת 2 האישית וה"חברתית" ברמה הבין־אישית. רשימה זו תציע ארבע הצעות ברוח זו.
ראשית, פרסום מצע ועידוד הסתמכות על מצע: מאז שנת 2009, מפלגת השלטון של ישראל, הליכוד, לא פרסמה מצע. מיליוני מצביעים בוחרים במפלגה שעל פניו לא מתחייבת בפני אזרחי ישראל לשום דבר. מדובר בכשל דמוקרטי מהותי. בהיעדר מצע או תוכנית מדינית, כיצד יכולים נבחרי הציבור מטעם הליכוד לטעון ללגיטימציה? ההפיכה המשטרית, לדוגמא, לא הופיעה בשום מצע, הליכוד לא ביקש מבוחריו מנדט לבצע אותה, ואף הצניע כוונות אלו במידה רבה בתעמולת הבחירות.
כדי להימנע ממצב זה, לפיו נבחרי ציבור מקבלים קארט בלאנש פוליטי, יש לקבוע חובה לפרסום מצע על ידי מפלגות.
שנית, קידום פרוצדורות דיוניות (deliberative): במדינת ישראל אפשר לשנות פרקי חוקה בפחות משבוע, אפשר להצביע על שינויים מבניים כלכליים בלי דיון מעמיק, ואפשר לקדם מדיניות ציבורית מעל הראש של ציבורים שלמים, מבלי לשמוע את דעתם. חברי כנסת נקראים למליאה ולדיוני ועדות להצביע לפי משמעת קואליציונית, על הצעות שאינם מבינים.
המערכת הפוליטית שלנו לא מתומרצת להפעיל את מערכת 2 שלה, והליכי החקיקה נראים כאילו נלקחו מתקופה קדומה. האם מישהו יכול לזכור את הטעם שבגינו יש הפרדה בין קריאה שנייה לשלישית בחקיקה?
אציין שזו התפתחות חדשה יחסית. עַיינו בדיונים בכנסת בעבר, ותיווכחו כמה חברי הכנסת העמיקו בנושאים ובטיעוני חבריהם.
הפתרון הוא בקביעת נורמות דיוניות, שיעכבו את קידום הליכי החקיקה וידרשו שהות מסוימת שתחייב נבחרי ציבור לשקול לעומק שיקולים רלוונטיים. מצד הציבור תהיה יותר שהות להתעמק בדברים וליטול חלק. נאפשר לחברה האזרחית להשתתף בהליכי חקיקה, במקום שאלו ייכפו עליה מלמעלה.
כך, למשל, אפשר לקבוע ריווח בחקיקה עם זמני מינימום לקידום הצעות חוק; פרקי זמן ארוכים יותר בין קריאות, לרבות בהפרדת הקריאה השנייה והשלישית; דרישה לדיונים בנושאים חשובים במספר מושבים שונים; או קביעה שסוגי חוקים מסוימים ייקבעו בהכרח לפרק זמן קצוב, כך שיחזרו תמיד לדיון ציבורי לבחינתם.
לגבות מחיר
פתרון שלישי, הוא אסדרה של אספקת מידע בזירה הציבורית: ממש בימים הללו, מבקש שר התקשורת שלמה קרעי לתת לכל אדם ותאגיד את האפשרות לשדר חדשות. מצד אחד, אכן יש צורך לאפשר גיוון דעות גדול יותר בשוק החדשות; מצד שני, הצפת מידע היא מצב מסוכן. בלי רגולציה שדואגת שדיווח החדשות יהיה כפוף לנורמות של אימות ובחינה – ומצד שני חופשי מהתערבות פוליטית – יש סיכון שהחדשות יהפכו לתעמולה. כמובן שלא ניתן לבטל את הממד הסובייקטיבי של הדיווח, אך בדיקה לפני שידור ותהליכים אחרים יכולים לפחות לוודא שלא מדווחים על תוכן שקרי.
סיכון נוסף בהצעה של קרעי היא בהצפת האזרחים במידע. דמיינו שאתם צריכים לבחור בין שלוש אפשרויות: ניתן בקלות לבחון כל אפשרות ואת ההשלכות של הבחירה. כעת דמיינו שאתם צריכים לבחור בין 14 אפשרויות. ברור שלמעט יחידי סגולה, רובנו המוחלט נתקשה בבחירה שתהפוך מבחירה מודעת לברירה (picking). הצפת אזרחים בחדשות היא טמטום מוכוון שלהם.
התפקיד הבסיסי של המדינה כמאסדרת חל גם על הפצת מידע, ועליה האחריות לדאוג לסטנדרטים הולמים, מבלי לצעוד בדרך של שליטה פוליטית במידע המופץ. ניתן, למשל, להקים רגולטור שבוחן סקרים פוליטיים שמתפרסמים (כפי שנעשה בצרפת), כדי לבדוק אם נעשו במתודולוגיה תקנית. ניתן לדרוש מרשת חדשות לקבוע קוד אתי תקיף לעיתונאים, ובד בבד לדרוש שכל עיתונאי ישתייך לארגון מקצועי כגון אגודת העיתונאים, שיהיה בעל יכולת ביקורת על חבריו.
פתרון רביעי הוא הטלת אחריות על מזהמי שיח: בטורי בגיליון הקודם ציינתי את השימוש של תועמלני הימין באסטרטגיות רטוריות שמאחוריהן אין דבר מלבד זיהום השיח, וסיימתי עם מסקנה רכה שהציעה רק לגנות את התועמלנים על פועלם. ניתן גם לחשוב על דרכים לגבות מהם מחיר.
השופט האמריקאי אוליבר ונדל הולמס נוגע בקביעה שלו שזעקת "שריפה!" בלב תיאטרון הומה אינה חוסה תחת חופש הביטוי. יצירת פאניקה מכוונת ללא בסיס אינה זכות שיש לנו כאזרחים. מהבחינה הזו, תועמלנים אינם שונים מבעלי מפעל מזהם, ויש לדרוש מהם לשלם מחיר. למשל, לאפשר לאזרחים לתבוע את התועמלנים על הפצת שקרים.
