שישה מתוך ההרוגים הבדואים ביומה הראשון של המלחמה התגוררו בישובים לא מוכרים. לתושבים הבדואים אין מקלטים או ממ"דים. בשנת 2014 הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין המיגון, אך במרס 2017 היא נדחתה. כך הם נותרו חשופים לירי הטילים וגם לניסיונות ההסתה, כמו הטענה השקרית לפיה גילו למחבלי החמאס את מקום מחבואם של הצעירים מהמסיבה ברעים. שותפים לגורל, אבל מחוסרי תנאים. השבוע שוחחנו עם כמה מהם.
ג'וואד אבו עסא ממתל שבע איבד בשבת את אחיו, אוסאמה אבו עסא, שנרצח בקיבוץ רעים. מצלמת הרכב תיעדה את המחבלים מפשיטים את אוסאמה ומרביצים לו לפני שרצחו אותו.
"אח שלי לא החזיק נשק, לא הווה סכנה, כלום", מספר ג'וואד. "הגיעו אליו, הוציאו אותו מהאוטו. הוא אמר להם שאין עליו נשק. הם הפשיטו אותו, לקחו את שעון היד, הכסף והטלפון שלו. הם עינו ורצחו אותו בדם קר. הכל מתועד מההתחלה ועד הסוף במצלמת האוטו. היו קבוצה של מחבלים על בן אדם אחד, רואים ושומעים איך התחנן אליהם ודיבר איתם בערבית. הוא אמר להם שהוא ערבי, מוסלמי, אבל להם לא היה אכפת. וגם אם היה יהודי – אסור להרוג בן אדם חף מפשע. חמאס לא מיצג אותנו הערבים המוסלמים בשום צורה".
התושבים בתל שבע, אומר ג'וואד, מנסים לעזור אחד לשני אבל הפחד גדול: "אי אפשר לדעת מה מחכה לנו – רק בחלק מהבתים יש מקלטים. האנשים מאוד כועסים, במיוחד אחרי שראו את התיעודים והפנים האמיתיים של חמאס. המצב מדאיג מאוד והילדים שומעים ומרגישים את הכל. חמאס הם לא בני אדם אלא חיות. המעשים שלהם הם כמו של דאעש – להרוג חפים מפשע בצורה אכזרית, בזמן שהם מתחננים על חייהם".
חארב אבו סבילה, מאבו תלול היה עם ילדיו בקיבוץ אורים כשהחלה המתקפה.
"סביב השעה שיש וחצי, הילדים שלי שהיו איתי במרעה, איפה שאני עובד, שמו לב שכיפת הברזל הופעלה. הלכנו להתחבא למשך 20 דקות ואז התקשרתי לאחד החברים שיפתח לי את השער של קיבוץ אורים כדי שניכנס למקלט. באותו רגע, נזכרתי שהחבר שלי, מוסא, עובד שם באזור. התקשרתי כדי להזהיר אותו. מוסא היה באזור שבו כבר התחילו המחבלים לירות. הוא אמר שהוא חייב להגיע לקיבוץ רעים כי האחיין שלו נעלם שם אחרי שניסה לברוח.
נסיתי להזהיר אותו שלא ילך אבל לא הצלחתי. אני והילדים שלי חזרנו ובדרך התקשרתי אליו שוב. הוא סיפר שירו עליו ושהוא נפצע בכתף. התקשרתי לאחד הפקחים מהסיירת הירוקה כדי שישלחו לו עזרה. לצערי, בזמן שטיפלו בו – נרצחו כולם. האחיין שלו עדיין בחיים. הוא שרד והגיע הביתה ברגל. שכן אחר שלי עדיין נעדר.
כרגע אנחנו בבית. אין מקלטים בכל הכפר. ביקשנו מלא פעמים לפני המלחמה שיבנו לנו. אנחנו מפוחדים ומודאגים. מלא בדואים נרצחו, בהם נשים וילדים. אנשים שבסה"כ רצו לעבוד ולהתפרנס. זה פשע אכזרי.
קאיד אסמאעיל אבו עיד מהכפר א-זיאדנה (כפר לא מוכר), איבד בשבת את אחיינו, עבד אל-רחמן.
"עבד אל-רחמן היה בחוף זיקים ונרצח שם יחד עם עוד אנשים. הם המשיכו לירות בו גם אחרי שכבר היה מת. זה לא אקט של בני אדם, אלא של מפלצות.
כשהתחילה המתקפה ניסינו להתקשר אליו כמה פעמים, אבל הוא לא ענה לנו.
המצב קשה לכולנו. אף אחד לא דמיין שזה יקרה. יש לנו עוד קרובי משפחה שאין לנו מושג מה שלומם. אני בחיי לא ראיתי ולא חוויתי דבר כזה, ומה שיותר מתסכל זה המעמד שלנו: אין מקלטים, אפילו לא משהו חיצוני שיכול לתת הגנה, ואסור לנו לבנות. המדינה הפקירה אותנו.
אנחנו נגד מלחמות, נגד רצח של חפים מפשע ודורשים שלום, כי בסוף מי שאוכל אותה זה אנחנו. כולנו. העם".
פאיז אבו רביעה הוא ראש הוועד המקומי של כפר כוחלה.
"קמתי בבוקר עם הרעש של האזעקות. בהתחלה חשבתי שמדובר באימון צבאי בנבטים, אבל כשבדקתי את הטלפון ראיתי את הדיווחים והבנתי שזה לא. באותו רגע נזכרתי שהבן שלי בחנות שלנו. מדובר בחנות לא מוגנת שבנויה מחומרי בניין פשוטים כמו רוב הבתים פה. אמרתי לו שיחזור הביתה. בדיוק אז, טילים התחילו ליפול עלינו. כל החלונות באוטו שלו נשברו בדרך.
לשכנים שלנו, משפחת אבו סביח, נפל טיל על הבית. אישה נהרגה שם יחד עם הנכדה שלה – ילדה בת 13. הן נהרגו באמצע הכנת אוכל. קרובת משפחה שלי נפגעה בעין שלה.
ומה שעוד יותר מדאיג ומפחיד את האנשים כאן, זה שאין אפילו מקלטים, שלא לדבר על מרפאה. מהפחד האנשים לא מצליחים להירדם. זה מאוד מתסכל כי לא משנה כמה מבצעים היו, המדינה עוד לא למדה שחובה לבנות לנו מקלטים.
ועוד חרדה נוספת זה ההרגשה שאנחנו ממש באמצע. מצד אחד טילים ופחד אלוהים, מצד שני – קריאות לנקמה בערבים והסתה ברשתות החברתיות.
