כבר אפשר להגיד שאנחנו צועדות בבטחה במסדרונות ההיסטוריה.
האירועים, הוויכוחים, התמונות, אפילו הבדיחות על רחל מאופקים ועל נחש אותי נחש – מתישהו, כל זה יהפוך לקלישאות שנערים מגלגים עליהן עיניים.
בנקודה מסוימת בזמן הימים האלה יתפסו מקום נח בין סיפורי רבין והפלמ"ח, מרד גטו ורשה והפנתרים השחורים.
ואז ניסן ישאל איפה הייתי. אולי גם איפה הוא היה.
בנטיית הלב והנפש שלי נטועה עמוק הבריחה להומור. לאבסורד. אספר לו שתוך כדי שארזתי למילואים הייתי צריך להחליף לו טיטול והייתי כל כך מפוזר שארזתי את הטיטול המלוכלך בתיק.
לקול צחקוקים וגלגול עיניים מיואש של אשתי, אספר שהיה מאוד מפתיע לגלות שבתא עם הדורדורנט והשמפו חיכה לי בסבלנות גם טיטול פיפי מפואר. אולי אספר על איך תוך כמה שבועות העייפות והאווירה הצבאית גרמה לנו, ערימת חטייארים מזדקנים, להעביר כל רגע פנוי (ולא פנוי) בשאגת עלבונות בכינון ישיר זה על אימו של זה. עד שאפילו הפרופסור המעונב עם הקביעות באוניברסיטה הצטרף לקלחת.
אולי אלך בכלל למחוזות היבשושיות. למדבר הסמנטי. אשחק אותה לא מרוכז ואענה תשובות קצרות ומשעממות ככל הניתן. היינו בשדרות. לא נפגענו. הייתי בצבא. השתחררתי והנה אנחנו פה. מפחיד? כן, נו, מה אפשר לעשות.
וניסן יחליף מבטים עם אחותו הגדולה. הם, כחכמים ונבונות הרבה יותר מאבא, יבינו שאבא בדרך כלל לא מדבר כל כך ברצינות ובטח לא כל כך מעט ויתהו מה בעצם מסתתר מאחורה.
אבל האם יהיה לי אומץ לספר את האמת? האם אפשר בכלל לספר?
כן, ניסן. הייתי במלחמה. הייתי ביחד עם אמא ונגב ואפילו איתך, למרות שאתה לא זוכר כי היית כל כך קטן. כל כך פגיע. היינו בבית ורצנו לסבא וסבתא בגלל האזעקות. משם קודם כל שמענו. ירי. צעקות. צרחות. ואז ראינו תמונות, סרטונים. חמאס בעיר שלנו. בשכונה. בגן שעשועים עם המגלצ'ה הכחולה שמשום מה תמיד הצחיק אותך אפילו להסתכל עליה. מתישהו הגיע הריח.
כן, ניסן, הבנו שיש בעיה. די מהר אפילו. הבנו שאם עשר דקות אחרי שהגיע הטנדר המלא חמאסניקים לשכונה העיר עדיין לא מוצפת בחיילים, כנראה שאנחנו בברוך גדול.
אבל אני בורח לתיאור. כן, פחדתי, ילד שלי. קודם כל כי לא יכולתי להגן עלייך. עליכם. עלינו. הצטופפנו כולם בממ"ד הקטן אצל סבא וסבתא, נשענו על ידית הכניסה כדי לחסום את מי שינסה לפתוח והתפללנו. קראנו באימה שקטה ככל הניתן את הודעות התחינה של החברים לעזרה. ראינו את האויב כובש את העיר ומתעלל בה. בבית שלנו.
ואף אחד לא בא. ולא היה איך לעזור. והיית כל כך חמוד. ומצחיק. ופגיע. אתה ואחותך.
תפקיד אחד היה לי בעולם, בחיים. לדאוג לך ולהגן עלייך. על המשפחה שלנו. כמעט כל תקופת חייך עד לשלב הזה חייתי אותך. אמא יצאה לעבוד ואנחנו נשארנו ביחד. נשמתי אותך וחייתי כל רגע ואהבתי כל שבריר שנייה. וברקע תאורי האימה על ילדים חטופים והרוגים. ולי, בממ"ד, יש רק סכין לחם.
וכל הזמן הזה התחננתי בהודעות וטלפונים לכל מי שהכרתי במילואים. שיפעילו אותנו. שיקראו לי. שיביאו נשק ואוכל להרחיק את הצל הנוראי הזה ממך. מכם. אבל לקח כמעט יומיים. ובסוף הלכתי. חודשים ארוכים שירתתי במלחמה. והיה שם תערובת אינסופית של צחוק ובכי וכעס. פגשתי אנשים מדהימים, שמול אימת האויב ואכזריותו נתמלאו עוז ואנושיות, ופגשתי בריונים שרק חיפשו את מי לדרוס. פגשתי מדינה לא מתפקדת, שהתקשתה לבצע אפילו את הבסיסיות שבמשימותיה. וחברה שסועה שגם מול סכנת פירוק יסודותיה ויכולתה להתקיים לא הצליחה להיגמל מלריב, כי בעצם מי זוכר בכלל שאפשר אחרת.
אבל גם היה הרבה יופי, ניסן שלי. אזרחיות ואזרחים שהתגייסו מהיום הראשון לעזור בהכל. בלדאוג לך ולאמא למקום לגור ולאוכל. בלסדר לאבא שמיכה חמה וציוד לחימה. והיו גם רבות ורבים מתוך המדינה שעשו ככל יכולתם להתגבר מעבר לבלאגן.
והיו גם החטופים. ילדים בגילך, הורים בגילי. מאות. כל אחד הוא עמוד אש שמהדהד את הכישלון שלנו כחברה.
בסוף ניצחנו. היה כואב, ונורא, ומדמם, ושילמנו מחירים בל יתוארו, אבל ניצחנו את האויב. ואז יצאנו לשלב הבא – למאבק על המדינה. להסיק את המסקנות מהכשל הצבאי והמנהיגותי, לשקם את המגזר הציבורי, להחזיר לחיים את רשת הביטחון החברתית ולתפור מחדש את הקרע הישראלי. להכיר בשוני ולמצוא דרך לחיות ביחד. כי ניסן, חשוב שתדע, שגם את השכנים שלך ברהט רדפו. וחטפו. והרגו. ואחרי זה היו אצלי מי שלעגו להם. האשימו בסיוע לאויב.
אנחנו יהודים וציונים, ניסן. אבל חלק מהציונות שלנו היא ההכרה שהדרך היחידה לחיות כאן היא קיום משותף. לפתח את הארץ למען כל יושביה.
אבל אני שוב בורח לפאתוס:
כן, אני יודע איפה הייתי במלחמה. אני זוכר כל רגע. כל שנייה. כל שבריר מלפיתת האשמה, הפחד והזעם שעטפו אותי. אני זוכר איך הלכתי באדום ובכחול עם דבר אחד שהרגשתי שהגן עליי, גם מהאויב שמבחוץ וגם מהכאב שמבפנים – הזיכרון שלך, של אחותך ושל אמא. והאהבה אליכם.
פחדתי ואהבתי אתכם. כעסתי ואהבתי אתכם. בכיתי ואהבתי אתכם.
והידיעה שאתן בטוחות עשתה את הכל שווה. החלום שנחזור ביחד לבית, בלי טילים ובלי חמאס, היה כמו דלק. אש במטוס סילון שהעיר אותי בבוקר והחזיק אותי חי. ככה שגם בשיא הקור, שהעולם רעד והאש שרקה מעליי ומסביבי. כשאימת הקרב ועייפות הגוף איימו להכריעני סופית, מילה אחת החזיקה אותי. נתנה לי כח וחיים: בשבילם.
