בשטחי הכינוס אין כוכבים. רק שמיים. וגם עליהם אנחנו כבר לא נלחמים.
לא אני כתבתי את המשפט הזה אלא בת גרעין שלי בשם נועם יהב. הגרסה הפמיניסטית של מאיר אריאל הייתה אומרת שמאחורי כל כותבת מוכשרת עומד כותב הרבה פחות מוכשר וגונב את הקרדיט.
נזכרתי במשפט הזה לפנות בוקר , כשקמתי אל המשמרת שלי וחציתי את רחבת הימח"ים. טורים טורים של יחידות פזורות. שילוב של שקי שינה צה"ליים, שמיכות צבעוניות מהבית (אני הבאתי שמיכת במבי), כאלו שמחבקים רובי צלפים כמו שהבת שלי מחבקת דובי. כולם ישנים פחות או יותר על רחבת החניונים.
בשלב הזה נזכרתי במשפט של נועם וחשבתי – ניחא שאין כוכבים, אבל היה נחמד אם בנוסף לשמיים היו מביאים גם מזרונים.
התחושה היא מלחמה על הבית. זאת קלישאה כל כך קלישאתית שבעודי כותב אותה הרגשתי את האבק מתפזר על פניי. אבל לעומת המשמעות המקורית, אני הולך ומבין שמלחמה על הבית זו תחושה מורכבת.
מבלי להכנס לפירוט מיותר, נאמר שתחום עיסוקה של יחידתי קשור ישירות למתרחש בבית שלי ובעיר. מצד אחד זה בדיוק מה שרציתי ומה שאני רוצה. רק ככה הצלחתי להישאר ער אתמול עד שעה מאוחרת למרות שני לילות לבנים שעברו עלינו במצור. הרצון לעשות משהו, כל דבר, כדי להגן על המשפחה גרם לי לעבור את השעות הארוכות בחום, את צעקות, התסכול וחוסר הוודאות. העיקר להיות כאן. העיקר לעזור.
מצד שני, אין ממש מילים להסביר איך אני מרגיש לקבל ולהעביר דיווחים על שכונת מגוריי. לנהל אירוע בסמוך למסעדה המועדפת לדייט רומנטי עם אשתי או בגן השעשועים החביב על הילדה. זה שהמשפחה יצאה עוזר אבל עדיין זה מרגיש כמו שיעור זומבה בבטן.
גם פה מורגש המחסור בציוד, אבל בעיניי הסיפור האמיתי הוא המחסור בוודאות. סרבול בימים הראשונים הוא חלק אינטגרלי ממלחמה. זה נכח בכל אימון שהיינו בו וידענו שככה יהיה. בטח כשהיא נפתחה בצורה כל כך מטלטלת ומפתיעה, במובן הרע והכואב ביותר שאפשר לדמיין. אני מאמין, או רוצה להאמין, שבסוף זה יסתדר. שיגיע ציוד השינה הלחימה והמחייה הנדרש.
אבל הבעיה בעיניי, הצורך האמיתי, הוא בתקשורת וודאות. התחושה היא שגם פה לא ברור לנו לאן דברים הולכים. מה האנד-גיים, או אפילו תחילת הגיים. גם את זה אפשר להבין לאור המצב, אבל כאזרח הייתי רוצה לראות יותר מאמץ. בעיקר מהדרג המדיני, שהשאלה על המשך המערכה מצויה בעיקר אצלו.
בהמשך לזה, מילה על הפוליטיקאים: לפי התקשורת, חברי הקואליציה והאופוזיציה מתרכזים בארגון תרומות. זה נחמד, ובכלל גם התגייסות האזרחים (למשל דנה גת, חברה טובה שלי שמובילה חמ"ל עצום שמספק תרומות לעשרות בסיסים). אבל תפקיד הנבחרים הוא לא לארגן תרומות אלא לקדם מדיניות, לפקח על הממשלה ולסייע בהקשר הזה. הייתי מציע לחברות וחברי הכנסת לעזוב את ארגזי התרומות לחיילים ולהתרכז במה שהם אמורים לעשות: לגבש תמונת מצב, להסתובב בשטח, לנסות לתת ודאות ומידע. לשמוע את הצרכים שלנו ולפעול לפתרון ברמת המדיניות. מי שרוצה להתחיל איפשהו מוזמן לדבר איתי.
