.Hey dude, where are you? Gone for ages
קוראים לו שיבה, הוא הודי בן 30 למשהו.
שיבה ואני מנהלים מערכת יחסים אינטרנטית בת קרוב לעשור סביב חיבה משותפת: מופעי היאבקות (כמו הWWE, למשל). הצ'ט שלנו בגוגל כולל הררי מלל, דעות והתפלספויות על המתאבקים והמתאבקות, ביצועים והערכות לעתיד. אולפן שישי אה-לה האלק הוגן.
בחודש האחרון נעלמתי לשיבה. נעלמתי להרבה אנשים. אבל פתאום, כשפתחתי את הטלפון וראיתי את ההודעה הזאת, הבנתי ששיבה בעצם לא יודע. אין לו מושג מה קרה לחבר העט שלו שנעלם. הצ'אט בינינו הפך להיות טור ארוך של סימני שאלה, תהיות ודרישות שלום. הוא לא ידע. שיבה לא ידע. ועכשיו הוא שואל איפה הייתי.
לך תסביר.
כבר קצת יותר מ-50 יום שאני מגויס. למעט גיחות קצרות, העברתי כל יום מהם במסגרת של 12-12: 12 שעות בפעילות, 12 שעות של התארגנות וניסיון לשינה בשק"ש.
קשה להסביר למי שלא חווה שגרה קבועה של עמדות איך זה לחלק את היום אמצע. זה כאילו שנפתח שעון שמתקתק בכיוונים הפוכים. מתחילת המשמרת מחכים בהתרגשות לסופה, מסופה מתחילה הספירה החוששת עד שחוזרים שוב לעין הסערה. כמובן אלא אם כן יש אירוע חריג שיקפיץ אותי קודם.
ככה כבר כמעט חודשיים. פעילות והפוגה, הפוגה ופעילות.
עכשיו הפוגה.
'הגנת מוצב, הגנת מוצב. כולם לעלות על ציוד'.
קולה של הסמבצית הכה גלים ברחבי המוצב. כמו יריית פתיחה של מירוץ. מסביב רעשי דריכה, הנחיות שנמסרות בלחישה זועמת, קולות מתכת הנשק מכה בגוף או במחסנית.
המוצב הוא שילוב מעניין, פיוטי כמעט, בין השגרה והחירום. מדובר באחד ממוצבי הגבול עם עזה. מקום יפה ומושקע שעבר לא מזמן שיפוץ יוקרתי. רק מידי פעם נתקלים בשרידי ירי על הקירות או בערימת ציוד שהשאיר הגדוד היוצא, מזמינה תהיות האם בעלי הציוד עדיין בחיים.
אה, ויש את הריח. בעיקר בצהריים, בשיא החום. השמועה אומרת שבאחת הדיונות הסמוכות קבורה חלקית גופת חמאסניק שלא מצליחים למצוא. אבל כולנו יודעים שהיא שם.
אני מכיר את הסמבצית שהכריזה את הפקודה. היא הייתה כאן בשביעי באוקטובר. חוותה את התקפת המחבלים על המוצב. ניהלה את הלחימה תוך כדי שהיא מסייעת לטיפול בפצועים. מספרת שעשתה זאת תוך כדי התקף חרדה. מתעלפת לרגע, מתעוררת וחוזרת לתפקד. ככה במשך שעות. תוך כדי שאני לובש את הווסט וסוגר את הקסדה אני חושב על כמה קשה זה בטח בשבילה להרגיש את זה שוב.
ההתרעה תפסה אותי בחדר האוכל של המוצב, שתפקד בשלב הזה כמקום לינה ומרחב מוגן. אני ועוד שלושה נחשבנו הכוח הלוחם. הכנסנו את הטבחים לחדר פנימי והתפרסנו בעמדות הגנה.
יש הרבה בעיות בלחימה במרתף, אמר בראד פיט ב'ממזרים חסרי כבוד', הראשונה בהן היא שאתה נלחם בתוך מרתף. אני לא בראד פיט ולא הרגתי את היטלר, אבל יכול להגיד שלחימה בתוך מטבח צה"לי לא הרבה יותר טובה. החלונות מסביב, שבוודאי עוזרים מאוד בימי השגרה עם הריח ועשן הבישול, הפכו את הניסיון למציאת עמדה נסתרת למאתגר מאוד.
בעמדה שלי היה גם דימה. היה לוחם במשך שנים ארוכות, החליט למצוא תפקיד נח יותר כנהג משאית בגדוד. והנה הוא שוב עם הקסדה והנשק, פותח זיג ומחכה לאויב.
'אם אתם קולטים תנועה לא לירות ישר! תצעקו צה"ל צה"ל' חורכת צעקה את חדר האוכל.
'הכל בסדר, אנחנו פה' אומר דימה. הנוכחות שלו מרגיעה. נוסחת בי אומץ.
ככה עמדנו משהו כמו שעה. מתווכחים תוך כדי עם חלק מהטבחים שאי אפשר לצאת לסיגריה. בסוף לא קרה כלום. אנטיקליימקטי משהו. אבל זה משקף את הזמן ההוא. השבועות הראשונים למלחמה.
מאז אנחנו כאן. היכנשהו על הגדר כשהגדוד בפנים. אצלנו נכנסים ויוצאים לפרקים. נהנים מהפרווילגיה היחסית של הגישה לטלפון. גם כאן וגם שם השגרה אצלי אותה שגרה: 12-12. אז בעמדה, היום בנגמש. אז ליד המרגמות, היום ליד סוללת תומ"תים.
עד היום.
היומיים האחרונים היו ההפוגה הראשונה שלי. לא כגיחה זריזה הביתה שאת רובה העברתי בשינה או במאמץ אקטיבי לא לישון, אלא יומיים לפני היציאה שהיו מרווחים יותר. תוצר של נסיבות נעימות והרבה מזל. אתמול היו לי 24 שעות ללא פעילות (שניצלתי כמעט את כולם לשינה). היום העברתי 8 שעות בפעילות שאחריהן אני אמור להיות חופשי עד מחר בבוקר, אז אצא הביתה.
לראשונה הייתי רענן ועם המשאב היקר ביותר בעולם: זמן. זמן וביטחון. אני במקום בטוח יחסית ברגעים אלו. בשטחנו. חופשי לזמן מה מאיומי נט או צליפה. פתאום נזכרתי בשיבה. ובדיסניפורמציה.
דיסני פורמציה הוא הפודקאסט האהוב עליי. חבוב בשם זיו שכבר שנים צופה לראשונה בסרטי דיסני, כל פעם עם חבר אחר. בשגרה הייתי מאזין אדוק. אפילו הצפנתי עד תל אביב המעטירה (פעמיים) לשמוע פרק בלייב. 53 יום שלא חלמתי על פודקסט. פתאום יש זמן. וביטחון. וטלפון.
וככה מצאתי את עצמי מטייל לאיטי בין המגננים, בין שיירות הטנקים הנגמשים והתותחים, עם אוזניות. מקשיב לזיו וחברתו יעל מדברים על לילו וסטיץ'.
במשך שנים ארוכות משפט הסטטוס שלי בווצאפ היה הקאצ' פרייז של הסרט – ohana means family. אפילו היה רגע מצחיק כשחברי לשכבה, שמעון אוחנה, ראה את זה וניסה להבין למה לכל הרוחות אני חושב שהוא משפחה שלי.
לך תסביר.
לילו היא ילדה קטנה שחיה בלי הורים. רק עם אחותה שגילתה יום אחד שהיא אמורה להיות אחראית. קשה לחשוב על הסיפור ולא לחשוב על אינסוף הלילו-איות שנולדו בעולמנו אנו בשביעי באוקטובר. ילדות וילדים שהתא המשפחתי שלהן נעלם. נחטף או נרצח בידי ארגון מתועב. על הנערות והנערים, הצעירות והצעירים שקמו למשפחה מאושרת באותה שבת וגילו שעכשיו הם היחידים שנשארו להוביל.
להם אין 12-12 אלא שגרה קבועה וכואבת. לחלקם המפגש הכואב עם קביעותו המצמיתה של המוות.
אבל לחלקם יש תקווה. תקווה שמשפחתם תחזור מהחושך. תעלה על המיניבוס, דרך תושבים מריעים ודגלי ישראל, ותחזור אליהם.
ועבורם ולמענם אפשר וצריך לעשות הכל. למענם ולמען כל מי שניצל מהחוויה. שזו תהיה הפעם האחרונה.
ברגעים כאלו אני חושב על התקווה. על ימים טובים יותר שיבואו, בהם שיחות עם שיבה על האבקות והאזנה לפודקאסט הם שגרה מובנת מאליה. משהו שלא עוצרים להעריך כי הוא תמיד שם. של ביטחון. ידיעה שאפשר לישון ולטייל ולהנות במסיבה בלי חשש מטבח וחטיפה.
הימים הללו נמצאים, כנראה, בקצה דרך ארוכה וקשה. וכואבת. במאבק צבאי כלפי אויב חיצוני ומאבק אזרחי לשיקום המדינה. בחשבון נפש ציבורי נוקב. אבל הם שם. אני מאמין שהם שם. אני חייב להאמין. כמו שלילו שיננה, גם ברגעים הכי קשים: אוהנה זו משפחה.
ומשפחה זה אומר שאף אחד לא נשאר מאחור.
אף אחד.
