בשעות האחרונות המדינה חזרה. אין לראות באמור הבעת דעה על מצב וטיב מה שנמצא, אבל לפחות מרגישים קרטועים ראשונים של תזוזה. התחלה של סדר. סדר, ככלל, זה טוב. סדר אומר ציוד שמגיע לאן שצריך, צבא שעובד לפי תוכנית, פחות חדירות לשטחנו.
אבל גם סדר מכריח אותנו להביט אל התהום.
לאט לאט התחילו להגיע השמות והסיפורים. מוות, חטיפה, הורים שנרצחו עם ילדיהם, נחטפו עם ילדיהם, לבד, בבית, בשדה, באוטו. בקבוצת הקרוספיט שהתאמנתי בה עד לא מזמן דיווחו על שלושה חברים שנרצחו. שניים במהלך מאבק במחבלים, השלישי נרצח בביתו יחד עם אשתו, בזמן שילדיהם התאומים, פעוטות, נעולים בממד. אחרי 12 שעות הפעוטות חולצו. חברה שלי מהעבודה, משרד לידי, איבדה את בעלה. סיים משמרת לילה ונסע הביתה, בכביש נתקל במחבלים שרצחו אותו.
ואז קיבלתי הודעה.
עוד כשהיינו נצורים בשדרות אשתי ביקשה שאברר לגבי חברה משותפת. אישה אקטיביסטית ומרשימה שנהגנו לפגוש. אמא לילדים קטנים. שלחתי למי שאפשר והשגרה סחפה אותי מהמחשבה על הנושא.
אתמול קיבלתי תשובה. היא בסדר, אבל רק היא. הוריה, בן זוגה וילדיה כולם נעדרים. אולי חטופים, אולי לא.
זה סיפור נורא, כל כך נורא שאני מרגיש איך השימוש במילה הזאת זה כמו להכניס את מגדלי עזריאלי לשקית סנדוויץ'. תהום. חורבן. אני לא יכול להתחיל לדמיין את הכאב, את הזעם. רק לזעום על חוסר הצדק. על הברבריות. על הרצחנות של האויב. על אוזלת ידינו שלא יכולנו להגן ולהציל.
אבל כששמעתי, חשבתי על אישתי.
זה לא מוסרי, אני יודע. היא בבירור לא הקורבן פה. לשמוע שחברה, גם חברה טובה, עוברת כזה אסון זה מאוד לא נעים, אבל בוודאי לא בר השוואה לקורבנות האירוע.
ועדיין, עליה חשבתי. בצביעות, יש שיגידו בילדותיות, אבל זה מה שקרה. היא אשתי. אהבת חיי. איתה אני מדבר, אותה ראיתי יום יום. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהיא תשמע על זה לבד, באגביות. רציתי להגן עליה. לעזור. אבל הרי מה כבר אני יכול לעשות? אני לא יכול להגן עליה, כמו שלא יכולתי להגן על אינספור הנרצחים והחטופים סביבי. כמו שכמעט ולא הצלחתי להגן על ילדיי שלי.
כל מה שיכולתי להציע זה להיות לידה.
חצי יום נסיעה מפריד בין החזית שבה אני משרת למקום המקלט שבו אשתי נמצאת. שעות ארוכות ביליתי, בעיצומו של הלילה ובעיצומה של לחימה, בלמצוא פתרון. לא פשוט. צריך את כולם. לא נצא הביתה לפחות עוד שבועיים. אבל התווכחתי. ביקשתי. התחננתי. בסוף כבר כמעט הסתדר, אבל שורת אירועים ביטלה את הסיכוי. אפילו מזה לא הצלחתי לשמור עליה.
החלטתי לשלוח הודעה. לבקש שתתקשר אליי כשתראה את ההודעה. בשש בבוקר היא התקשרה. ניסיתי לספר בהיסוס, התברר שכבר ידעה. התחלנו לדבר ואז הילדים התעוררו והוקפצתי לחמ"ל. איש איש למלחמתו.
אני לא רגיל למרחק הזה. רק לא מזמן סיימתי חצי שנה של חופשת לידה. אני רגיל להחזיר מהגן רוב השבוע, להרדים, לטייל. ופתאום אני כל כך רחוק ולא יודע בכלל מתי אגיע.
הבוקר עשיתי עם נגב, הגדולה, שיחה בווידאו. הרגשתי שהיא מנסה להגיד משהו ולא מוצאת את המילים. היא ילדה חכמה עם יכולת הבעה מפותחת בהרבה מגילה. כל כך מפותחת שכבר הבינה שלפעמים, פשוט אין מה להגיד.
'רוצה לעשות אסקימוסים?' הצעתי. כן. אז נגענו אף אל אף, או יותר נכון מסך אל אף. אחר כך ביקשה שוב. ושוב. ושוב. עד שנפרדנו. השיחה התנתקתה.
הרגשתי כאילו נשמתי אוויר שוב, לראשונה מזה הרבה זמן. שההוריקן בראש ובלב נרגע מעט ואפשר לי להתאסף מחדש. אין לי איך להגן על אינספור הקורבנות מהסבל ומהכאב. אין לי איך למחוק את החוויה הנוראית מילדיי, או להגן על אשתי מהחשיפה לזוועות. אין לי, כרגע, אפילו איך להגיע לחבק אותם.
מה שאני יכול לעשות זה את חלקי. לעבוד הכי קשה, להיות הכי חד וחרוץ כדי שזה ייעצר כאן. שלא יקרה עוד פעם. שנוכל לחזור להיות שוב ביחד ולאסוף את השברים. אני חלק קטן מאוד ושולי ממערכת גדולה. אבל אני אעשה הכל בשביל להיות החלק הקטן והשולי הכי טוב שאוכל.
ואחרי שכל חלקי הלגו הזה הסתדרו בראשי, ושנייה לפני שחזרתי לעבודתי באנרגיות מחודשות, רפרפה לי לרגע מחשבה, כמו הבהוב של מנורה שכבר כבתה לגמרי:
אני חושב שאני צריך חיבוק מאוד ארוך ולבכות הרבה.
