נתחיל מהסוף: צה"ל לא יכול לקבל החלטות כשהמתנחלים קובעים לו עובדות בשטח.
עוד בטרם התבררו ממדי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר ולפני שהתברר גודל המחדל הצה"לי שאפשר זאת, החל להתנהל דיון על העברת שני גדודי חי"ר מגבול הרצועה לתגבור אבטחת סוכתו של צבי סוכות שבחר לעשות פרובוקציות בכפר חווארה.
על פי המידע שפרסם אתמול רועי שרון, כ-100 חיילי קומנדו הועברו מעזה ליו"ש בשל המתיחות,
אבל הויכוח עצמו על כמה חיילים הועברו והאם זה קרה מפספס את העיקר:
כמות הכוחות הנדרשים לאבטחת ההתנחלויות ביהודה ושומרון והאופן שבו כמות הכוחות הזו נקבעת.
אנחנו יודעים שביהודה ושומרון נמצאים באופן קבע יותר מ- 30 גדודים, קצת יותר מהכוחות שהגנו על גבול רצועת עזה. האחראים הראשונים לכך הם שר הביטחון וצה"ל שצריכים לקבוע כמה כוחות יאכלסו כל גזרה מול האיומים הצפויים ותרחיש הייחוס. אך נראה שבדיון על גדודי חווארה אנו מפספסים את הדינמיקה היוצרת משימות חדשות בגדה.
התנהלותו של השר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ' בנוגע למאחז מצפה קדם בדרום הר חברון מאירה את המציאות הבלתי אפשרית שכופים המתנחלים על ישראל ובטחונה. המאחז שהוקם בחסות המלחמה מונה שתי משפחות וכמה נערים.
על פי גורם ביטחוני הוא הוקם על קרקע פלסטינית פרטית ואינו מכיל רכיבי ביטחון. לכן ביקש אלוף הפיקוד לפנות את המאחז משיקולים ביטחוניים ללא אישור השר סמוטריץ'.
ובתרגום מצה"לית: נדרשים כוחות נוספים כדי להגן על הנוכחים במאחז ועל כן בתקופה מתוחה באופן קיצוני צה"ל מבקש לפנותו.
אלא שכשנכנס סמוטריץ למשרד הביטחון הוא לא רק לקח לעצמו סמכויות שהיו של שר הביטחון אלא גם דרש שצה"ל לא יוכל לאכוף את החוק בגדה באופן עצמאי.
סמוטריץ התנגד לפינוי המאחז ודרש שראש הממשלה יהיה זה שיכריע.
וכך קרה שבאמצע המלחמה, שתי משפחות וכמה נערים שהשתלטו על קרקע פלסטינית פרטית מעסיקים את שר הביטחון ואת ראש ממשלת ישראל.
אבל הסיפור של המאחזים הלא-חוקיים לא התחיל כמובן בתקופת סמוטריץ.
כפי שעולה מדרישת אלוף הפיקוד לפינוי, כל מאחז כזה דורש היערכות ביטחונית והקצאת כוחות שיגנו עליו.
צה"ל, שלא מפקיר את ביטחונם של ישראלים גם כאשר הם חיים במאחז בלתי חוקי, מקצה כוחות רבים להגנת המאחזים הבלתי חוקיים בנוסף לעיסוק הרב שלו ושל משטרת ש"י באלימות המתנחלים שחלק גדול ממנה מגיעה מאותם המאחזים.
הדיון בסדר גודל הכוחות שמושקע בגדה המערבית לעומת גזרות אחרות הוא דיון חשוב אך הוא מתעלם מעניין קריטי אחד: מדינת ישראל כלל לא מסוגלת לנהל דיון כזה, כי היא מוצאת את עצמה נגררת אחרי המתנחלים.
כיום, כאשר השר לביטחון לאומי והשר הנוסף במשרד הביטחון הם נציגי המאחזים, קשה להפריד בין המדינה למתנחלים אך גם היסטורית ובטח בשנים האחרונות מדינת ישראל כמעט ולא נוקטת באמצעי אכיפה כלפי בנייה בלתי חוקית של מאחזים ולא מטפלת במתנחלים האלימים.
כל ניסיון לטפל בשאלת סדרי הכוחות המושקעים בגדה המערבית צריך להתחיל באכיפה של בניית המאחזים הבלתי חוקיים ואלימות המתנחלים באופן פלילי ומנהלי, כך שצה"ל יוכל לקבוע את משימותיו.
כל עוד נמשך המצב שבו שתי משפחות יכולות להקים גבעה ולגרור לשם אבטחה צה"לית, לצבא ולמדינה אין אפשרות לשלוט במשאבים המוקצים למשימות השונות ואפילו לחשוב על הסוגיה המהותית הזאת.
הבעיה הגדולה היא כמובן שראש הממשלה תלוי היום בנציגי המאחזים לשם הישרדותו.
כל עוד הם מחזיקים בסמכויותיהם ומחזיקים אותו בכיסם, אין כל אפשרות שצה"ל יוכל לפעול לתיקון המצב.
תיקון סדרי העדיפויות הצה"ליים ותעדוף הגנת הגבולות על פני המשך ההתנחלות לא יוכל להתחיל כל עוד שלטון ראש הממשלה תלוי בחסדי המתנחלים.
