בימים הראשונים שלאחר הטבח הנורא שביצע חמאס באזרחי ישראל, עוד לפני שהתאוששנו מההלם, נראה היה כי התקשורת הישראלית מנערת מעצמה את האבק וחוזרת לחיים. אחרי שנים של מעילה בתפקיד הבסיסי של העיתונות – לשמור על הדמוקרטיה, לחשוף עוולות, להאיר זרקור על פינות אפלות – נראו שוב באולפני החדשות בערוצי המיינסטרים ניצנים ראשונות של עיתונות כפי שהיא צריכה להיות: מינימום בידור להמונים ומקסימום הפניית זרקור לכשלים ולמחדלים של משרדי הממשלה והשרים, וטיפול בכל סוגיות הקשות.
סביר להניח כי ההתעוררות הזאת קשורה באופן ישיר לעובדה שבזמן שכל מוסדות המדינה היו משותקים והתקשו להגיב, היו אלה העיתונאים ששימשו פה לעשרות אלפי האזרחים שמחבלי חמאס השתלטו על יישוביהם וטבחו בהם. במשך שעות ארוכות, הכווינו עיתונאים – ברשתות החברתיות וגם בשידור חי באולפן הפתוח – את כוחות הביטחון וכוחות ההצלה אל הבתים והאזורים שבהם שהו המחבלים, ולמקומות המסתור שבהם הסתתרו אזרחים תחת אש.
הזעזוע והכאב הנורא הולידו זעם טבעי בכולנו, והזעם הזה התבטא היטב גם בתקשורת. אין פלא שמיד לאחר מכן ראינו עיתונאים ומגישים שבמשך שנים מעניקים ראיונות מלטפים לראש הממשלה ולשרים, או כאלה שביקשו להצטייר כ״ממלכתיים״, חושפים לפתע שיניים ושואלים אותם את השאלות הקשות, דוחקים אותם לפינה ולא מוכנים לקבל תשובות מתחמקות או התנערות מאחריות.
מבחינת מדינת ישראל, זוהי בשורה אמיתית שיש לקוות שאינה מגיעה מאוחר מדי, או כחלק מסנטימנט ציבורי.
תהליכים שונים שלא מעט כבר כתבתי אודותיהם, הפכו את עיתונות המיינסטרים הישראלית לעבד-נרצע של הממשלה. במהדורות המרכזיות בכל הערוצים שולבו פאנליסטים ופרשנים בורים, חסרי ידע או נטולי אינטליגנציה, רק כדי לרצות את השלטון; חלק מהכתבים והפרשנים, זכו בתפקיד לא בזכות כישוריהם, אלא בשל הקרבה לראש הממשלה והפחד של העורכים הראשיים והמנכ״לים מפני נתניהו ולהקת כלבי התקיפה שלו.
העובדה שראש הממשלה נתניהו מיהר לזמן לפגישה מיוחדת את מנהלי חדשות 12, מעידה – נוסף על חוסר תפקודו הלקוי וחוסר ההבנה של סדרי העדיפויות הדרושים במשבר הקיומי שאליו נקלענו – גם על כך שהוא מבין שכיוון הרוח משתנה. הימים והשבועות הקרובים יהוו זמן-מבחן לתקשורת הישראלית בכלל, ולעיתונות שלנו בפרט. עיתונות, מטבעה, חייבת להיות אופוזיציה לשלטון – כל שלטון. היא חייבת למלא את תפקידה בשמירה על הדמוקרטיה והחברה, והיא מוכרחה לפעול לתיקון, ולא לשתף פעולה עם מכונת ההרס והפופוליזם.
המרדף אחר הסקופים ותרבות הפרסום הראשון, והתלות המוחלטת לשם כך בפוליטיקאים כושלים, עיוורו לא מעט אנשים שהתבלבלו בין ״עיתונות״ ל״תקשורת״. במקום להוביל ולקבוע את סדר היום, הם הפכו מובלים – בין אם אחרי הרשתות החברתיות ובין אם אחרי ספינים של פוליטיקאים עלובים. מתישהו בקרוב המלחמה תסתיים, אבל גם לפני כן מוטב לזכור ולהזכיר שתפקידה של העיתונות להצביע על כשלים ועל מחדלים, לערוך תחקירים ולהתריע, לסייע לאזרחים להבין איך הגענו עד הלום, כדי שלא נגיע שוב בדיוק לאן שהלכנו.
