fbpx

אשליות בקשר ללונדון // על מקרה ירון לונדון ועוד // מאת שי גולדן

הימים האלה סובלניים פחות למשובות נעורים קשישות מעין אלה.

0

מקרה משונה אירע לא מכבר: ירון לונדון התוודה בטלוויזיה באוזני גאולה אבן, ועוד אי אלו אלפים של צופים, כי הניח יד על שדה של אישה זרה במעלית, לפני עשור ומחצה בקירוב, לאחר שזו שלחה את ידה אל בטנו המכריסה והעירה לו הערה נבזית בעניין. הוא, כאמור, ובתגובה, הושיט יד אל חזה והעיר הערה נבזית משלו.

עכשיו, אלמלא היה מדובר בימים האלה שבהם כולנו מצויים ומנסים במעט הכוחות הנתונים בידינו להתמודד עמם, אפשר שהדבר היה מסתיים בנחירת תימהון אגבית, אולי במשיכת כתפיים מבטלת, או בסתם נזיפה ציבורית ריקה – במקרה הדרמטי. אבל הימים ימי "גם אני" ומעשים שכאלה, קל וחומר מילים שכאלה, קל וחומר של הקל וחומר הקודם – לצד איזו זחיחות אינטלקטואלית שמשוחה כחמאה פגומה על פרוסת הלחם של המילים והמעשים – ובכן, הימים האלה סובלניים פחות למשובות נעורים קשישות מעין אלה.

נניח לרגע בצד את התלהמות הפייסבוק הצפויה של שרת התרבות (בקרוב – לשעבר, אי"ה), מירי רגב. אותה אחת שידה האחת מחבקת את מייסד הפותמוביל, אייל גולן, והשנייה קוראת לפיטוריו של לונדון מ'כאן' בשל חטאי החפצת הנשים הפומביים שלו; נניח גם לתגובות האוטומטיות והכמעט ידועות מראש של החשודים המיידיים והחשודות הבלתי נמנעות בדבר תגובה לעניין הזה (ח"כיות, פעילות זכויות נשים וכו'). התגובות האלה כה פבלוביות וכה אוטומטיות (גם אם מתבקשות והכרחיות) וכה ידועות מראש, עד שאין טעם אפילו לקרוא את תוכנן – אלה כמו כותבות את עצמן מראש. נניח גם לרפיון היד שבו נהג התאגיד בפרשה (נכון לשעת כתיבת שורות אלה – לונדון הסתפק ב"הבהרה" בשידור, ונדמה שימשיך לשבת וללהג את לונדוניותו באין מפריע באותה משבצת. ניחא – יש זוועות גדולות מאלה); נניח גם לעובדה שגאולה אבן הסכימה להמשיך לשבת לצידו בערב המחרת, יען כי ההצגה חייבת להימשך, או משהו. נניח לכל אלה. פרפראות אלה הן זוטות בעת זו של זוטות גדולות מאלה. מקרה קלאסי של וואטאבר.

העניין שעליו אני מבקש להתעכב במקרה המוזר של הלונדון בשעת ערב מוקדמת הוא חוסר המודעות המטלטל, המצמרר ממש, של הברנש הנ"ל. ואין מדובר בהגזמה. מדובר באחד המקרים היותר קיצוניים של נתק בין תודעתו השכלית והקוגניציה של עיתונאי ודמות ציבורית לבין העת שבה הוא חי, המציאות סביבו והמרחב הציבורי שבו הוא פועל. לונדון, וזאת אי אפשר לשלול בעניינו, הוא אדם קורא, ידען ומצוי בעניינים. הוא למדן גדול ותובנותיו על עניינים שונים ומשונים מתבססות תמיד על הקנקן מלא הידיעות, התבונות והתובנות שלו, שמילא בשקדנות לאורך השנים. למעשה, לונדון קנה לעצמו שם, ובנה מותג ופרסונה שנשענים על הנחת יסוד זו: בשדה תקשורתי של שטוחים ומשטיחים, של חפיפניקים ודברנים ומומחים מטעם עצמם – לונדון הוא אינטלקטואל. סוג של ולטר בנימין של הלבנט. זכורות לכל ביקורות הטלוויזיה המשתפכות של המנוח אודי אשרי על 'לונדון וקירשנבאום', אותה הציג כשכיית חמדה של שפיות ודעת במדבר של טמטום מתמשך. לונדון, לזכותו ייכתב, קנה את שמו הטוב בקרב החוגים המסוימים שנושאים אליו עיניים, בעמל מצטבר של שנים לא מבוטלות.

והנה – פילוסוף טלוויזיוני זה, אוטודידקט אגדי שהוא, נתפס במעשה כה מטומטם, כה אווילי, כה נעדר מודעות, עד כי לרגע מתעכבת המחשבה לסבור שמא מדובר באיזה הפוך על הפוך פוסט־מודרניסטי שכזה. ושמא – באקט הווידוי הדפקטיבי הזה, מנסה לונדון לקרוא תיגר על תנועת "גם אני" ולנסח תחתיה איזו קריאה למחשבה ביקורתית, או לבחינה מחודשת של יסודותיה ועקרונותיה. אבל לא כך היא. ולא זאת היא. צפיתי בקטע המדובר פעם אחר פעם (אחר פעם), כדי לבחון את שפת הגוף, כדי להתעכב על הניואנסים הדקים מדק שבשימוש בלשון, בבחירת המילים, במבע, בפוזיציה, בקומפוזיציה, ולו כדי ללכוד בדל ראיה (קלושה ככל שתהיה) שלונדון התחכם לכולנו, חמד לצון, יצא חוצץ במהלך אובר דואינג שמצפין איזה אנדרסטייטמנט – אבל כלום.

לא היה שם שום סבטקסט. שום מסר סמוי. שום משל ואף לא נמשל. האיש התכוון לדבריו. כלשונם. לדידו – אישה שנגעה בכרסו ראויה למענה (עין תחת עין) של חפינת שדה, בבחינת – "קפלי השומן סביב טבורי ועיבורי השומן הכפולים שעל בית החזה שלך – גזירה שווה ביניהם". אמר והתכוון לכך. ועמד על זכותו לעמוד על זכותו לעמוד על זכותו.

לא הועילו ההיגיון הבריא שגוזר כי אין סימטריה בין שד לכרס; כי אין גם סימטריה חברתית בין המעשה שלה לזה שלו; שאין גם סימטריה בין הפוזיציות של שתי הפרסונות – לא חברתית, לא מגדרית, לא היסטורית ולא כל סימטריה אחרת. לונדון עמד על זכותו (האינטלקטואלית) להקיש (ואף להתנאות בכך – שהרי הוא סיפר את הדבר לאבן כמו על הדרך, בניגון של הלצה מבודחת, במעין דרך אגב של מי שהכל קטן עליו והכל נהיר לו ונוהג בעולם כאילו הוא בוראו והוא זה שלפי דרכו על הכל לנהוג) שציצי של אישה זרה במעלית (אלוהים, לונדון! מדובר במעלית) זהה לכרסו של זכר מפורסם, בעל מעמד ועמדה. שנאמר: היעדר מודעות בקנה מידה קולוסאלי.

יום למחרת, כש"הבהיר" את דבריו, טען כי שד אינו איבר בעל מבע מיני, אם המבט שנתון בו הוא ניטרלי. אני חוזר – לטענת לונדון: אם המביט בשד אינו רואה בו אובייקט מיני, הרי שנעקרת ממנו מיניותו, גם אם לדידה של בעלת השד הוא מיני בריבוע. ועכשיו – לך תתווכח עם ירון לונדון, ינוקא. נדמה שמדובר בקטטה אבודה מראש. אלא שלא במקרה הזה. כי במקרה הזה, ולפי ההיגיון של לונדון, גם תחיבת שתי אצבעות גבריות בשרניות לתוך הכוס של האישה במעלית אינו מעשה מיני, אם הגבר רואה בכוס של האישה אובייקט ניטרלי ממיניות.

ניתן להמשיך לשלל דוגמאות שונות (חליצת הזין מתוך מכנסיו וטלטולו כממטרה מול עיני האישה, גם הוא אינו מעשה מיני, אם הגבר אינו רואה בזין שלו איבר מין, או באקט חליצת הזרג מעשה מיני, כי אם פולמוסי לחלוטין), אולם מוטב להניח לעניין כאן. ההיגיון של לונדון כה עקום, כה קדום, כה דפוק, כה פסאודו מתנשא ומטומטם, עד שנדמה שהשחַתִּי מילים רבות מדי בניסיון להסביר מדוע.

אבל האלמנט הפואטי (כמעט) באמירה המטומטמת של לונדון הוא היעדר ההכרה של המציאות שבה הוא מתקיים. בעבר יכול היה אדם לקרוא לאדם שחום עור "כושון", "ניגר", "קוף" ואיש לא היה מניד עפעף. בעבר אפשר ומותר ומקובל היה לכנות גם הומואים בכינויי בהמות ואפילו לכלואם. אלוהים אדירים – הזמנים, לדאבון הלב, השתנו. הדברים האלה אינם אפשריים עוד. החברה האנושית עברה בעשורים האחרונים תיקון מרחיק לכת (הרחוק מלהיות נשלם), שכל תכליתו שלילת ההנאה, הזכות והלגיטימיות של בעלי שררה, עמדה ופוזיציה חברתית, להתעמר באחרים, לנהוג בהם בחוסר שוויון ולעלוב בהם – כמו גם לעשות שימוש בגופם – באין מפריע. לונדון, נדמה, לא קרא את המאמר בנושא. אפשר שלא היה מעודכן במתרחש בעולם סביבו בכל הנוגע למעמד נשים, לתיקון ההיסטורי שהחברה עושה בימים אלה ממש, ולשיח, בעיקר לשיח החדש. שיח, מילים, מילים, מילים – האין ירון לונדון אמור להיות איש של מילים? אתמה. האין ירון לונדון אמור להיות חוד החנית של הדוברים התקשורתיים? איזה חלק במיקום שלו (כעיתונאי וכדמות ציבורית, אבל בעיקר כגבר ב־2019) על הציר נעלם מעיניו? איזו תמורה בדברי ימי העת הזו חלפה מעליו כלא הייתה? מחאת "גם אני" וכל העולה ממנה? באמת? מסתמן שכן.

הזחיחות המנותקת, הגובלת בגבהות רוח אפתית כמעט ובחוסר הנכונות להבין את משמעות המעשים והמילים שלו (שלא לדבר על הצד האובדני במעשה – שהרי העולם כולו זרוע כיום בגופותיהם של חלאות שנהגו בשד של נשים כאילו היו שלהם לשלוח יד; קריירות נחרבו, חיים התעקמו לבלי הכר ושם טוב עלה בלהבות, רק בשל חשד לקצה של חשד של מעשה דומה לזה שלונדון פאקינג התוודה עליו בשידור!) מוכרחה להביא כל בר דעת שמצוי בין החיים בעת הזו להכרה ולמסקנה הבלתי נמנעת: ירון לונדון הוא אידיוט.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook