שער בגין, הקריה, תל אביב.
הן שם בכל יום. בעצם, בכל רגע. וגם כשהן לא שם, הן שם. ככה זה.
ההפגנות של משפחות החטופים והנרצחים הן יותר מדי בשבילי פשוט כי הן אמיתיות במידה שקשה להכיל.
שם, אני לא מפגין בעד מושג פוליטי מופשט כמו דמוקרטיה או אפילו לא נגד איזה קומץ אנשים מופקר שבאופן טמפורלי נקרא ׳הממשלה׳. זו הפגנה עבור החיים עצמם. ואין דבר אמיתי מזה.
כי לחיים האלה יש פרצופים ושמות ויש להם אחים ואחיות ואמהות וחברות ועולם והכל אמיתי כל-כך. ואין מה לעשות, זה פשוט יותר מדי.
זה יותר מדי כי הלב לא יכול להכיל את השבר של ראומה קדם והנפש לא מסוגלת לתפוס את זעמה האמיץ של אימא של ארבל יהוד וזעקתו של אבא של נמרוד כהן ומלחמתה המטורפת של עינב צנגאוקר, אמא של מתן.
זה יותר מדי כי כשאני רואה את גדי קדם, אני רואה את אבא שלי והלב שלי מתרסק. הנה אבא שלי, מסתובב בין שוטרים אלימים, סומא, באמצע הלילה, מחזיק את אשתו שבכל הוויתה זועקת צדק אך את מה שהיא באמת מבקשת היא יודעת שלא תוכל להשיב לעולם. ולחשוב על זה זה יותר מדי.
זה יותר מדי כי כשאתה מסתכל שמאלה וימינה אתה רואה רבבות אנשים סביבך, כולם עם עיניים בורקות מכאב, או זעם כי כאן הכל מתערבב. ואם בטעות בטעות צעקת חזק מדי אז יכולה להיפלט לך פתאום יבבה חלושה כזו, שאת הדמעות שיבואו אחריה לא תצליח כבר לעצור. וזה בכלל יותר מדי כי למי יש כוח לבכות עכשיו באמצע הכביש?
זה יותר מדי כי כשאת מסתכלת למעלה, הבניינים המוארים של מרכז העיר עוד בוהקים באותו זוהר שכבר חודשים נדמה לך שהוא זר ומרוחק ותלוש.
קשה לנשום שם. כל כך קשה לנשום.
והכל באמת יותר מדי ואנחנו חייבות חייבות לשמור על עצמנו וההפגנות של המשפחות הן כל כך קשות.
אבל אם אנחנו נשמור על עצמנו, מי ישמור עליהן?
ובאחת ההפגנות, כשבראשי התערבבו צעקות וסירנות ושירה ותופים, הרגשתי שהנה זה כבר יותר מדי ונמלטתי הצידה. ואז ניגשה אלי אישה מבוגרת, אמרה שראתה אותי ובאה לבדוק שהכל בסדר, שאלה אם אני צריך מים.
הסתכלתי עליה והבנתי למה כולנו באים לכאן, באים למרות שזה יותר מדי.
אנחנו כאן לא רק כמגן האחרון של המשפחות האלה מהשרירותיות של הרוע. אנחנו כאן כי בתוכנו אנחנו מבינים שהמגן היחיד של כל בני האדם אל מול השרירותיות הזו הן האנושיות והחמלה.
וכשמתרגלים אותן ומרשים לעצמנו לתת להן מקום, כאבו של האחר הוא מרסק ושורף בכל הגוף ובאמת יותר מדי. אבל בלעדיהן?
בלעדיהן לא ישאר כלום.
