fbpx

קלמן ליבסקינד // עיתונאי־על

לפעמים דעותיו מהוות אולי פוזיציית פתיחה לעבודת התחקיר שלו. זה לא רק לגיטימי, אלא רצוי

0

לפני שחגג יום הולדת 34, לא הרבה שמעו על אהוד בנאי. למרות השם, שלכאורה נותן לך אוטומטית כרטיס כניסה למעגל הפנימי של התרבות הישראלית, בנאי המוכשר ירק דם וקרע הרבה מיתרים, עד לאלבום הבכורה שהפך אותו לאחד מהרוקרים הגדולים שלנו. קשה להגדיר זאת כ"לייט בלומר", הפרח ניצב שם, פשוט לקח לנו זמן להריח.

גם קלמן ליבסקינד (49) היה עיתונאי מוכשר הרבה לפני שרובכם הכרתם את שמו. הוא פרסם תחקירים וסקופים ב'מעריב' במשך שנים, אבל הפריצה הגדולה שלו לתודעה הקולקטיבית הגיעה מאוחר יחסית, ב־2008, עם סדרת התחקירים על יואב גלנט, שהביאה לבסוף לביטול מינויו לרמטכ"ל.

ליבסקינד הוא תחקירן ועיתונאי־על, שהחליט להישאר בזירה המודפסת בביתו הישן, למרות פיתויים שוודאי הוצעו לו. הוא גם ההוכחה, כמו רביב דרוקר, שעדיף רקע אחר ולא (נניח) גל"צניקי בדרך לפרופסיה הגוועת המכונה "כתב תחקירים". וכמגיש רדיו ('קלמן־ליברמן') הוא התגלה כמראיין מושחז, ידען – וגם הוגן. למעשה, ליבסקינד הוא האנטיתזה ללא מעט עיתונאים המזדהים עם הימין, אך לפעמים כינויַם "עיתונאים" אינו הולם מי־יודע־מה את הגדרת המקצוע.

בין שלל הבמות שהוא מאכלס ('מעריב', כאן 11, כאן ב') הוא פורש את דעותיו; ואלו לפעמים מהוות אולי גם פוזיציית פתיחה לעבודת התחקיר שלו. זה לא רק לגיטימי, אלא רצוי. עיתונאים כמו קלמן ליבסקינד הם האיזון האמיתי, הרצוי, למשקל היתר של עיתונאים בעלי דעות שמאל; וגם ההוכחה שאפשר להצליח, גם אם הברנז'ה שלך אינה ממוקמת בפופיק של תל אביב.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook