מתקפת הדמים האכזרית ב-7 באוקטובר והמלחמה שנפתחה בעקבותיה, הולידו צורך אדיר של הצבא והעורף גם יחד במענה ממשלתי. אלא שאז התברר שלמרבית משרדי הממשלה אין יכולת לתת מענה כזה.
משרד ההסברה לא הצליח, ולו לרגע, למלא את תפקידו. לא לפני התפטרותה של השרה, וודאי שלא לאחר ההתפטרות, עת המשרד נסגר. העשייה או התרומה של משרד המודיעין, כמו מטרותיו המוגדרות, אינה ברורה. בהתאם לדיווחים שונים עצר משרד האוצר, בהוראת השר, העברות כספיות עבור צרכיהם השונים והרבים של תושבי העוטף.
משרד הרווחה אמנם התעשת מהר וסייע בתחומו, אך מזה זמן רב הוא מצוי בחוסר אדיר בכוח אדם. בתחום הרווחה יש כ-1,500 משרות לא מאוישות, באופן שהקשה על היכולת לתת את המענה הנדרש במלוא היקפו. בנוסף, חוסר תיאום מול משרדי הביטחון והבריאות הוביל לכך שגם כחודש אחרי השבת השחורה המדינה עדיין לא ידעה כמה ילדים התייתמו משני הוריהם.
משרד החקלאות לא הצליח לתת מענה לחקלאים הרבים ששדותיהם ננטשו בשל פינוי האזור מטעמים ביטחוניים. על-אף שהמשרד הקים חמ"ל בנושא, הוא לא הצליח לתת מענה לצרכי החקלאים מיישובי האזור. הישועה (החלקית) הגיעה לבסוף מאלפי המתנדבים, שארגנו ותיאמו את הסיוע באופן פרטי.
המשרד לביטחון לאומי הקל בעקבות החששות הביטחוניים על תבחינים לנשיאת נשק, אך לא הקים מערך שיוכל לתת מענה לעשרות אלפי הבקשות לנשק שהתקבלו.
למשרד התחבורה לקח זמן רב להפעיל מערך היסעים בסופי שבוע, באופן שיאפשר הגעה של אנשי ונשות המילואים הרבים המגויסים מכל הארץ. חלק בלתי-מבוטל מההגעה לשטח ובחזרה הסתמך על התנדבות ועל רכבים פרטיים.
גם משרד ראש הממשלה, אשר אמון על תכלול עבודת המשרדים, לא הצליח למלא את תפקידו. על-פי דיווחים של גורמים שעבדו מול המשרד, הישיבות היו מעטות מדי, לא יעילות, והתבססו על מדיניות שאינה ברורה לאף גורם. המשרד נמנע מלפעול בהתאם לנהלים שגובשו קודם למצב החירום. גם את עבודת התיאום והקישור בין הזרועות הביטחוניות של המשרד לבין הזרועות האזרחיות לא הצליחו לבצע כראוי.
גם אחרי כשבוע (בחלק מהמקרים גם אחרי שבועיים ויותר) מפרוץ הלחימה, עדיין לא נעשתה פנייה אקטיבית לרבות מהמשפחות שיקיריהן ויקירותיהן נחטפו או שגורלם אינו ידוע.
בזמן שפרצה המלחמה, לשישה משרדי ממשלה (מודיעין, ביטחון לאומי, חינוך, הסברה, מודיעין, תרבות) כלל לא היה מנכ"ל מטעמים שונים.
חוסר התפקוד של משרדים רבים היה כה מורגש, עד שהוגשה הצעת חוק לבטל לתקופת המלחמה ולמשך שישה חודשים אחריה לא פחות משבעה משרדי ממשלה, שנראו מיותרים בעיני חברי הכנסת: משרד המודיעין, המשרד לשיתוף-פעולה אזורי, המשרד לירושלים ומסורת ישראל, משרד המורשת, המשרד להתיישבות ומשימות לאומיות, המשרד לקידום מעמד האישה והרשות לזהות יהודית במשרד ראש הממשלה.
וכך, במקום שהממשלה תמלא את תפקידה, תספק שירותים ותענה על צרכים דחופים כל כך – היינו אלה אנחנו, האזרחים, שהתגייסנו כדי לעשות זאת. אנחנו, ששילמנו מיסים מכיסנו בדיוק כדי לקבל את הדברים האלה, קנינו שוב מכספנו הכול. תחתונים וגופיות, אפודים קרמיים ושירותי בריאות נפש.
אפשר להציע הרבה סיבות לכך שמשרדי הממשלה היו ביכולת תפקד חלקית כל כך:
אי-העברה של תקציבים שיועדו לשירותים לאזרח; משרות שלא אוישו במשך זמן רב בשל כשלים שונים; מינוי אנשים בלתי-מתאימים לתפקידים בכירים; מצב מתמשך שבו משרדי הממשלה לא נדרשו לתת דין וחשבון ולשאת באחריותיות על אופן פעולתם; ואף חוסר במידע רלוונטי וחשוב.
כל הטעמים הללו, ללא יוצא מן הכלל, יכלו להימנע אם כנסת ישראל הייתה ממלאת את תפקידה ומפקחת בצורה אפקטיבית על הממשלה.
עקרון הפרדת הרשויות כולל גם מערך של איזונים ובלמים, שבו רשויות השלטון מפקחות האחת על השנייה, כדי שאף רשות לא תצבור כוח בלתי-מוגבל. כחלק ממנגנון האיזונים והבלמים מתקיים פיקוח של הרשות המחוקקת על הרשות המבצעת. זהו הפיקוח הפרלמנטרי. הוא נועד לוודא שהממשלה – שיונקת את כוחה, חיותה וסמכותה מאמונה של הכנסת, פועלת בהתאם למדיניות שאותה הכנסת קבעה.
פיקוח פרלמנטרי קיים בכל בית מחוקקים דמוקרטי וקשור במידה רבה למהות השיטה הדמוקרטית. הוא נועד למנוע מצב שבו ראש הרשות המבצעת (המלך, הנשיא, ראש הממשלה) מחזיק בכוח בלתי-מוגבל ומפעיל אותו בשרירותיות. תפקידם של חברי וחברות בית המחוקקים, כנציגי העם, הוא להטיל מגבלות על כוחה של הרשות המבצעת.
לרשות הכנסת עומדים מנגנונים רבים שמאפשרים לה לפקח על הממשלה, אבל מזה שנים רבות היא מתפקדת כמפקחת חלשה מאוד. יש לכך סיבות רבות – מבניות, פרוצדורליות, תרבות פוליטית ועוד אחרות. בראשן, חוסר ההבנה של חברי הכנסת עצמם שפיקוח על הממשלה הוא תפקיד מרכזי של הכנסת. לצידן סיבות כמו שיתוף הפעולה חלקי של הממשלה או כי לחכ"ים אין תמריץ פוליטי, תקשורתי ואלקטורלי לבצע פיקוח אפקטיבי. קשה גם להתעלם מכך שבין 2019-2022 סדר היום הפוליטי והציבורי היה ממוקד-בחירות, באופן שהחליש עוד יותר את הכנסת כמפקחת.
כך ראינו חברי ועדות בכנסת שבמקום לאתגר את השרים שמגיעים לוועדה – מאפשרים להם להתרברב בהישגי משרדיהם בלי להקשות עליהם, ראינו כיצד מוסד השאילתות נותר חסר ערך כאשר השר המגיב קורא פסקה שנכתבה מראש לשאלה שהועברה לו שלושה שבועות קודם לכן, ושום דיון לא מתקיים בעקבותיה.
הממשל הישראלי נדרש לחשבון נפש יסודי לא רק בתחום הביטחוני. עליו להבין כי סיבה מרכזית לחוסר התפוקה וליכולת החלקית בלבד של משרדי הממשלה, בשעה בה נזקקנו להם יותר מכל, היא היעדר פיקוח פרלמנטרי. הפיקוח הזה אינו רק אינטרס של האופוזיציה אלא גם של הממשל עצמו, כדרך לטייב את עבודת הממשל השוטפת. נחשפנו למשמעות של פיקוח פרלמנטרי חלש. נשאנו כולנו, עם ישראל, את מחיריו. נרתמנו והתנדבנו, הקמנו חמ"לים אזרחיים, רכשנו עבור הלוחמים והלוחמות שלנו ציוד טקטי, פתחנו קו חם לסיוע נפשי, הסברנו בעולם.
עשינו הכל, את כל מה שמשרדי הממשלה שלנו היו אמורים לעשות עבורנו. הגיע הזמן שהם יעשו זאת בעצמם. פיקוח פרלמנטרי הדוק זו הדרך האפקטיבית ביותר לוודא כי הם עושים זאת כראוי.
ד"ר בל יוסף היא חוקרת בכירה במכון תכלית – המכון למדיניות ישראלית ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב
