באופן די מוזר, פולט משרד הביטחון את שריו בזה אחר זה אל המדבר הפוליטי. נפתלי בנט היה האחרון לחוש זאת, ולפניו הרגישו זאת על בשרם רבים וטובים: אהוד ברק ושאול מופז, בנימין (פואד) בן אליעזר ואביגדור ליברמן. המשרד הכי יוקרתי, הכי נחשב, הכי גדול, הפך עם השנים לבית קברות פוליטי של ממש.
בני גנץ הוא שר הביטחון ה־21 בתולדות המדינה, והרמטכ"ל השישי שנכנס ללשכת השר בקריה בתל אביב. תפקיד שפעם נחשב למספר שתיים בממשלה. ערב הקמת הממשלה החדשה, היה גנץ יכול לבחור לעצמו את תיק החוץ ולהשאיר את תיק הביטחון לגבי אשכנזי. ממילא עבור הראשון זו נחשבת רק תחנת ביניים עד שייכנס למשרד ראש הממשלה, אם הסכם הרוטציה שחתם עם בנימין נתניהו ייצא לפועל. בתיק החוץ יכול היה להעביר שנה וחצי נעימות ומרגיעות. אבל גנץ התעקש להיות במקום שבו אפשר לקבל החלטות, גם אם בעידן נתניהו מרחב התמרון שלו יהיה מצומצם. השאלה אם עשה את הצעד הנכון מבחינתו תישאר כנראה פתוחה במשך שנה וחצי.
משרד הביטחון הפך בשנים האחרונות, שלא בטובתו, לתחנת רכבת. בארבע השנים האחרונות התחלפו בו חמישה שרים, לא פחות. כלומר, רבע מהשרים מאז הקמת המדינה התחלפו בארבע שנים. גנץ אמור לכהן שם 18 חודשים בלבד, ואז יעביר את המושכות לאשכנזי לפרק זמן זהה. מה שברור, שמפגן של משילות ואחריות זה לא. המשרד, שהיה פעם פסגת המאוויים הפוליטיים של רבים, שראו בו מקפצה ללשכת ראש הממשלה, שונמך להפליא בשנים האחרונות. אחרון השרים שזכה להערכתו של נתניהו היה ברק. הוא נאלץ להיפרד מהתפקיד בבחירות 2013, כשהבין שסיעתו 'עצמאות' לא תעבור את אחוז החסימה.
מאז השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. את שיא הבוז ניפק נתניהו לשר האחרון, בנט, כשראש הממשלה הודה פומבית ובמתכוון שלא היה זה מינוי ענייני, ולא חלף בו הרהור שבנט הוא האיש הנכון במשרד הנכון. האמירה הזו הבהירה סופית שלא באמת חשוב מי יהיה שר הביטחון, והתיק הפך מטבע עובר לסוחר. באמצעותו ניתן לקנות שקט פוליטי ממי שפוזל לצדדים. אם את ברק נתניהו עוד העריך ובדעתו התחשב, הרי שמאז 2013 ראה נתניהו בשרים פקידים שלו, שתפקידם לבצע את החלטותיו ולשאת באחריות לכשלים, אם צריך. אפילו רא"ל במיל' משה (בוגי) יעלון, אדם המוכשר לתפקיד לכל הדעות, הופתע בכל פעם מחדש לאילו רזולוציות נמוכות בתהליך קבלת ההחלטות יורד ראש הממשלה, המחשיב עצמו כ"מר ביטחון".
כניסת הרמטכ"ל ה־20 של צה"ל ללשכת שר הביטחון אינה מבשרת טובות בתחום המדיניות. לא רק בגלל אישיותו של גנץ, הידוע כמי שנמנע ממחלוקות ויוצר תמיד את הרושם שהוא בסך הכל רוצה להגיע הביתה בשלום. הסיבה היא שגנץ צמח והתפתח באותו בית גידול שבו התקדמו גם הרמטכ"ל הנוכחי אביב כוכבי ואלופי המטה הכללי. גם מינויו למנכ"ל המשרד את אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר, שנחשב לאלוף מבריק וערכי, משתלב בדיוק באותה קונספציה. כולם גדלו באותה סירה ויתקשו לאתגר זה את זה או להוביל מדיניות חדשנית. לא כל שכן לחשוב מחוץ לקופסה, שאת צדדיה הם מכירים היטב, בעיקר מבפנים.
מתוך 21 שרי הביטחון של ישראל, רק שמונה לא באו מרקע צבאי מובהק, ולא נשאו דרגות תת־אלוף ומעלה: דוד בן־גוריון, פנחס לבון, לוי אשכול, שמעון פרס, משה ארנס, עמיר פרץ, ליברמן ובנט. לכמה מהשרים ה"אזרחיים" היו הישגים מרשימים, למרות שלא הגיעו מהמילייה של המטה הכללי. חלקם נתקלו בזלזול הקצינים, שנאלצו לפעול תחת שר שלא מבין את הטקטיקה ואת המינוחים, אבל חלקם רכשו הערכה ויראה במעלה התפקיד. עם זאת, מעמד משרד הביטחון הוא כשל תפקידים אחרים בממשלה, שאיבדו מתוכנם ויוקרתם במהלך השנים. ראש הממשלה עומד בראש הפירמידה, והשאר ניצבים.
–
שר הביטחון משה דיין היה מושא להערצה. התחושה ערב מלחמת ששת הימים הייתה שאם דיין לא יהיה שר הביטחון, לא יהיה, בפשטות, ביטחון – ואין ודאות שישראל תשרוד. אלה היו ימים שבהם הציבור חיפש מנהיג. היום הציבור מעדיף נהג. מישהו שישיט את הספינה בבטחה בלי להיתקל בקרחון. מותר להניח שגנץ מכיר את ההיסטוריה ולכן נמנע מליצור ציפיות גדולות. התבטאויותיו לאחר היכנסו לתפקיד עסקו בכל דבר ועניין חוץ מתחום עיסוקו העיקרי – הביטחון.
גנץ לא יצר רושם שהוא מסתער על התפקיד, אלא שמדובר בהצבה זמנית, עד שיתפנה תפקיד ראש הממשלה. ייתכן שמצבו הירוד של משרד החוץ, המקוצץ והמדוכא, יחד עם היעדר תהליך מדיני (והיעדר יכולת לטוס) שכנעו אותו שעדיפה עמדת המתנה במשרד הביטחון. בשנה וחצי שחלפו, וגם לאחרונה (נכון לכתיבת שורות אלה), הוא לא ממש שיתף על המצב בגבול הצפון או על המדיניות ארוכת הטווח כלפי חמאס. גם לא התייחס לעוצמת חזבאללה או לגרעין האיראני. מה סדר היום שלו כשר הביטחון? רק לגנץ פתרונים. ואולי גם לגנץ אין.
על רקע זה, משונה היה לקרוא את הזריזות של מחליפו בתפקיד הרמטכ"ל, בדרכו לפוליטיקה. גדי איזנקוט השתחרר לפני שנה וחצי, ורגע אחרי שהוקמה ממשלה חדשה אותת (בריאיון ל'ישראל היום') שהוא רוצה לחזור להשפיע. הוא לא שכח לציין את כהונתו כמזכיר צבאי של שני ראשי ממשלה, שאת דרכי פעולתם ראה ולמד מקרוב: אריק שרון ואהוד ברק. מוזר העיתוי שבו בחר. אין מערכת בחירות בפתח, ואין לאיזנקוט סיבה אמיתית להיחפז. משונה גם, מאחר שמדינת ישראל טרם התאוששה מביצועיהם הפוליטיים של שלושה רמטכ"לים בכחול לבן. איזנקוט, בתדמיתו העניינית, היבשה, הלא מתלהמת, בדיבורו השקט והרך, נראה כמו אנטיתזה לפוליטיקה בעידן נתניהו. הוא לא מצטייר כדמות שתסחוף אחריה המונים. ועם זאת – גם גנץ לא נחשב לכזה בתחילת דרכו (וגם כיום לא) ובכל זאת הוביל את מפלגתו להישגים מרשימים מאוד של 33 עד 35 מנדטים במערכות הבחירות בשנה וחצי האחרונות.
המועמד הפוטנציאלי איזנקוט ירצה בוודאי להיבנות מירושת קודמיו: גנץ, אשכנזי, יעלון. הוא אולי טרם הבחין שנתניהו גרם נזק לא קטן לאנשי הצבא המצטרפים לפוליטיקה. הוא צבע אותם בצבעי שמאל וסדק בעקביות את הממלכתיות שביקשו לשדר. כשיעלון, גנץ ואשכנזי הביטו במראה שנתניהו הציב בפניהם בשלוש מערכות בחירות, לא בטוח שזיהו את עצמם. בפוליטיקה הישראלית של היום, הסובבת סביב אדם אחד, מסומן כל מי שנגדו בצבעי שמאל בוהקים שלא קל להיפטר מהם. איזנקוט היה הרמטכ"ל שבתקופתו עמד לדין והורשע החייל אלאור אזריה. משום כך הוא מגיע עם גיבנת שלא תתקבל בעין יפה בציבור הימני. עם זאת, אפשר להעריך בבירור מה עמדותיו בעניין חוק ומשפט, נניח, ציות להחלטות בית המשפט העליון ומעמדו. אם סביב מערכת החוק והמשפט ייסוב צירה של מערכת הבחירות הבאה, יהיה לו מה לומר. מוקדם לדעת איך והיכן ישתלב איזנקוט, ואם יש לו סיכוי במקום שבו כשלו קודמיו.
לגנץ יש אתגר עצום, שספק אם ניתן לעמוד בו בשנה וחצי: להפוך את משרד הביטחון מבית קברות פוליטי לגוף רלוונטי, ולדלג משם למשרד ראש הממשלה.
–
טורים קודמים מאת ירון דקל:
> שנת האין אמון // הטור של ירון דקל
> הם מ-פ-ח-דים // הטור של ירון דקל
