יותר מחודשיים עברו מאז השבת השחורה ותחילת מלחמת חרבות ברזל. מבחינה צבאית, צה"ל הגיע להישגים מרשימים ובראשם השתלטות על מרכז העיר עזה – מהערים הצפופות בעולם ובוודאי זו העמוסה ביותר במנהרות לחימה – תוך ספיגת מספר אבדות מועט יחסית. אך גם כעת כשמתנהלת מערכה על ח'אן יונס, המלחמה לא נראית קרובה לסיום. למעשה, אין אף נקודת סיום ברורה למלחמה, וזאת מכיוון שהדרג המדיני בחר מטרות עמומות שלא מאפשרות לצה"ל לנצח. בחירת המטרות העמומות היא לא טעות, היא נובעת מחוסר המוכנות של נתניהו לדון ב-"יום שאחרי", ומחדל זה עלול לגרור אותנו לבוץ העזתי המדמם לשנים ארוכות.
עוד בליל השבת השחורה התכנס הקבינט המדיני-ביטחוני והנחה את צה"ל להביא ל"השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, באופן שישלול לשנים רבות את יכולתם ורצונם לאיים על אזרחי ישראל ולפגוע בהם". אבל מה זה אומר?, מתי צה"ל יידע להפסיק? מתי אנחנו נדע שהגענו לניצחון?
העמימות הזאת במטרות המלחמה מצד הדרג הפוליטי פוגעת במאמצים הצבאיים ועשויה להפוך מבצע של חודשים, למלחמה של שנים.
אבל מעבר לכך, היא פוגעת באינטרסים של ישראל גם בזירה הבין-לאומית.
גם מי שתומכים כרגע בישראל וחושבים שהמלחמה בחמאס מוצדקת, שואלים בדאגה לאן ישראל חותרת. אפילו הנשיא ביידן עדיין מנסה להבין אם המבצע הצבאי הוא ונדטה בגין הטבח שביצע החמאס, או שהוא משרת תכלית מדינית מסוימת.
אם ישראל הייתה מחליטה על מטרות ברורות ומגדירה אולטימטום, נניח כניעת הנהגת חמאס ושחרור החטופים, היא הייתה מעבירה את הכדור דווקא לידי מבקריה. הם אלה שהיו צריכים להסביר מדוע הנהגת חמאס מסרבת להיענות לאולטימטום בהתחשב במחיר שהלחימה גובה מהאוכלוסייה בעזה. זה אף היה מחליש את הנהגת חמאס בתוך הרצועה אם היה ברור לעזתים שהפצצות והסבל הן תוצאה ישירה של סירוב הנהגת חמאס להיכנע.
אלא שממשלת נתניהו לא יכולה להסכים לאולטימטום כזה בגלל החשש שהוא יענה. אם הנהגת חמאס תסכים להסדר במהלכו היא מתפנה מהרצועה בדומה להסדר לפיו ערפאת והנהגת פת"ח התפנו מביירות במבצע שלום הגליל, ישראל תצטרך לקבל החלטות מדיניות בדבר עתיד הרצועה ויופעל עליה לחץ בין-לאומי להשיב את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה כגוף שלטוני. מבחינת נתניהו זה לפני הכול גזר דין מוות לממשלתו, שנסמכת על הצמד סמוטריץ'-בן גביר, אבל גם איום אסטרטגי:
אחרי שחיזק את החמאס במשך שנים כדי לטפח את ההפרדה בין רצועת עזה לגדה ולמנוע את חזרת השאלה הפלסטינית למוקד, נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שברצועה ישלוט גוף מתון. אם הרשות תחזור – יחזור יחד איתה המטרד המעצבן שנקרא תהליך שלום.
מטעמים אלו נתניהו מסרב לדון עם ממשל ביידן או כל גורם אחר על עתיד. הוא למעשה בולם גם את הדיון בישראל כשהוא מונע דיון במסמכי מדיניות שמכינים גופים מקצועיים במשרד הביטחון בנושא. קמפיין הבחירות שלו שישיב בוחרי ימין שנטשו אותו מאז השבת השחורה כבר החל: הוא יספר להם שגנץ יקים מדינה פלסטינית, וכרגיל רק הוא יכול לעמוד בלחצים הבינלאומיים. הוא ידחה כל אחריות להתחזקות החמאס ויאשים את "אוסלו". את מחיר הדשדוש הצבאי שיתלווה ישלמו חיילי צה"ל, אבל מה זה משנה לו?
"ישראל לא תשלוט על עזה באף אופן אזרחי", אמר השבוע גלנט במסיבת העיתונאים שרך עם שר ההגנה האמריקני. גם נתניהו מצהיר שמבחינתו ישראל צריכה לשמור על שליטה ביטחונית ברצועה בלבד, אבל ההצהרות האלה ריקות מתוכן. בהיעדר תוכנית מסודרת להעביר את השליטה האזרחית לרשות, ישראל היא זו שתיאלץ לספק את השירותים האזרחיים ברצועה, בזמן שהמשבר ההומינטרי שם רק מחריף עם כל יום מלחמה שעובר. הסעודים ואיחוד האמירויות כבר הבהירו שהם לא הולכים "להיתקע עם החשבון" ולא ידאגו לניהול אזרחי של הרצועה בלי הנהגה פלסטינית.
למעשה מעולם לא שאלנו את עצמנו האם זו הייתה אחת ממטרות המלחמה מבחינת חמאס. סינוואר ודאי ידע שהתגובה הישראלית תהיה קשה. גם אם הוא לא העריך את עוצמתה, הוא בוודאי ידע שישראל תפעל למוטט את שלטון חמאס ברצועה. האם הייתה כאן החלטה מחושבת להחזיר את חמאס לסטטוס של ארגון טרור בלבד, בלי העול של ניהול בתי ספר ופינוי אשפה? האם אנחנו לא צועדים למלכודת שתוכננה לנו מראש?
מיטוט שלטון החמאס אינו רק מהלך צבאי, צריך להתלוות לו מהלך מדיני שיביא את רוב אנשי חמאס להניח את נשקם ויעביר את השלטון ברצועה לרשות הפלסטינית שבד בבד תיאלץ לעבור רפורמה.
המצרים, למשל, כבר הציעו שאנשי המנגנון הזוטרים של חמאס ישולבו בביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית, אך כאמור ישראל בהנהגת נתניהו לא מוכנה לדון בשום פתרון ארוך טווח לבעיית הרצועה. העמימות במטרות המלחמה משרתת את האינטרסים הפוליטיים של אלו שרוצים לראות אותנו במלחמה תמידית. כרגיל, את מחיר הפנטזיות של הימין הקיצוני נשלם כולנו.
נבו שפיגל הוא עמית מחקר במכון מולד ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב
