מה שהביא אותי לאמפי שוני היה, קודם כל, הבורות.
לא, לא בורות בגלל השקרים שהתמנון השמאלני האכיל אותי בהם (סליחה אבא), אלא הבורות שלי לגבי שבעה באוקטובר.
וכביכול הרי ידעתי מה היה. טבח שמחת תורה היה אסון היסטורי שיצא לי, מסיבות גאוגרפיות, להיות באחת מזירותיו המרכזיות. לא בגלל יכולת מיוחדת או תכונת אופי, סתם כי גרתי קרוב למשטרת שדרות. כמו שסיפרתי לא מעט מאז, כשישבנו בממ"ד בתחילת הבוקר וקיבלנו את הסרטון הראשון, המפורסם, של טנדר חמאס בשדרות, הבנו בערך הכל. לא לעומק, לא לפרטי פרטים, אבל למראה ולמשמע חוליות חמאס מטיילות בעיר במשך דקות ארוכות מבלי שהעיר מוצפת בכוחות צבא – הבנו מה שהיה להבין.
אבל טעיתי כשחשבתי שידעתי מה היה.
אחד הדברים שלא ידעתי, למשל, זה מה היה אחר כך, בלעדיי.
ידעתי ששיר ברחה בשמיני לאוקטובר ביחד עם הילדים והמשפחה ליטבתה. ידעתי שנגב סירבה לאכול במשך ימים ארוכים. ידעתי שהיה לנו המון מזל שההורים שלה באו איתה ושקיבוץ יטבתה קלט אותנו, ושלאחרים לא היה כזה מזל.
אבל רק אחרי ימים, כשפגשתי עוד חברים ועוד משפחות והצלחתי להשלים קצת פערים עם שיר, הבנתי כמה לא ידעתי. על הלבד, על תחושת הנטישה, על חודשים ארוכים כמעט בלי תקשורת עם בן הזוג ועם אבא, של קפיצה מכל הודעה. על קריסה של עסקים, על נשים שלמעשה איבדו את עבודתן, גם אם בירוקרטית הליך הפיטורים נדחה מעט.
הסתובבתי במילואים עם הרבה אשמה בידיעה שקשה לשיר, אבל כשגיליתי כמה היה לה קשה, למרות כל העזרה שקיבלה, כמה לבד היא באמת הייתה – התפרקתי. כששמעתי עוד ועוד סיפורים על אחרות ואחרים שמצבם היה גרוע יותר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
לכן, כשמשפחות חטופים פנו אלינו וביקשו ששיר תדבר על שחיקת משפחות המילואים, וכששיר החליטה שהיא רוצה להשמיע את הקול הזה – הבנתי שאני חייב להיות איתה שם, ובאתי קודם כל בגלל תחושת האשמה על הבורות.
ועדיין היו לי ספקות. כזה אני, ספקן. אולי קשה להאמין, אבל קשה לי עם במות ועם טקסים. ועם להיות רשמי. לא אשקר שהתחילו לרוץ לי בראש תירוצים איך בכל זאת להתחמק מהמעמד.
ואז הגיע החזרה הגנרלית.
הרעיון של הטקס פשוט, אפילו לא כל כך רדיקלי בעיניי: אחרי המאורעות הנוראיים של טבח שמחת תורה, אנחנו לא יכולים לדבר יותר רק על מה נדליק. רק על האור. אנחנו חייבים לדבר, דווקא ביום העצמאות, על מה שצריך להשאיר מאחור. נכבה את משואות הפקרת האזרחים, היוהרה של המערכת המדינית והבטחונית, אובדן הביטחון וכמובן הפקרת החטופות והחטופים. נדליק משואה אחת: התקווה שאנחנו יכולים, וחייבים, לעשות טוב יותר.
החזרה הייתה, לא תאמינו, בזום, ונראתה כמו מחזה סוריאליסטי מהקורונה. מכבי המשואות התחברו כל אחד ממקומו, מהמשרד, מהאוטו, מהפארק עם הילדים.
אחד אחרי השני בקעו מהרמקול הקטן בטלפון שלי הקולות שלהם. הם סיפרו את מה שכאמור, חשבתי שידעתי. נציגים מבארי סיפרו את סיפורם, נציגה מניר עוז סיפרה על בתה ואמה שנרצחו, פליטה מהצפון סיפרה איך נראים החיים כשחצי שנה עוברים ממקום למקום בלי לדעת אם אי פעם יוכלו לחזור הביתה.
שמעתי את כל זה ושוב הרגשתי בושה. בור. לא האמנתי שהעזתי להגיד לעצמי שאני יודע מה היה. אני לא יודע. גם עכשיו לא. גם אחרי ששמעתי אלף סיפורים. כל כך הרבה פנים יש לזוועה הזאת, לכאב הזה, למחדל.
שם, בזום מהמשרד שלי, הרגשתי את עוצמת הטקס. אולי אפילו יותר ממה שהיה באמפי שוני.
הטקס עורר, כמובן, דיון נוקב. עלו טענות קשות על הבחירה להציג זווית ביקורתית כלפי השלטון והצבא דווקא ביום הזה. על הפגיעה בממלכתיות, על ההתמקדות ברע במקום בטוב ועוד טענות מכאן עד הירח. לכולן יש לי תשובה אחת: ציונות.
הציונות נולדה בראשם של מי שסירבו להיכנע לשגרה וסירבו להסב את מבטם מהמציאות המאיימת. היא נולדה בקרב מי שצפו ברדיפות שחווה העם היהודי בכל מקום והבינו את חוסר התוחלת באמונה שמישהו אחר יבנה לנו מחדש את מולדתינו. הם הבינו שאם נטמון את הראש בחול הבעיות שלנו לא יפתרו.
וזה לא שהדרך לפתרון הייתה פשוטה או בטוחה. היא הייתה מסוכנת, מורכבת, דרשה מהם להגיד דברים לא פופולריים, להישיר מבט לאמיתות לא פשוטות, לשלם מחירים. אבל הם הלכו בה, ובזכות הבחירה שלהם אנחנו פה.
בעיניי, טקס כיבוי המשואות בא להגיד בעיקר דבר אחד: קרה פה משהו בשמחת תורה. משהו שהוא יותר מסתם פיגוע או אירוע לחימה. בשבעה באוקטובר הופרו שורה ארוכה של חוזים יסודיים, טקטוניים, בין המדינה לאזרחיה. נשבר האמון בצורה כל כך עמוקה ומורכבת, שאי אפשר להמשיך כרגיל. פשוט אי אפשר. בטח לא כשהם שם.
במשך 190 יום אשתי הייתה אם חד הורית. בקרוב, היא הולכת לחזור על זה למשך 40 יום נוספים וזאת, כנראה, תהיה מציאות חיינו ב-15 השנים הקרובות.
עשרות אלפי אנשים מפונים מהצפון, כשלמדינת ישראל אין פתרון בשבילם.
132 איש ואישה נשארו בעזה. חלקם בחיים, בתנאים נוראיים. ישנן עדויות מוצקות (לפי דו"ח מיוחד של האו"ם) להתעללות מינית, וכמו שאמר ל'עובדה' בכיר ישראלי, הם מתים לנו בידיים. לא ממשלת ישראל חטפה אותם אלא חמאס. אבל לא תפקיד חמאס היה להגן עליהם – אלא ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל. והם כשלו לחלוטין.
בדרום עשרות אלפי אנשים אולצו, בדרכים שונות ומשונות, לחזור לבתיהם. הם חזרו לשדה לחימה. בתינו רועדים מירי בלתי פוסק. כמו שאמר חבר, חודשים של טיפול לילדים ירדו לטימיון. צריך להתחיל מחדש, אבל מערכת בריאות הנפש כבר מזמן באי ספיקה ותקציבי השיקום השנתיים קוצצו בחצי. בכלל, איך מתחילים לשקם כזה שבר? כזה אובדן אמון?
אלו רק כמה דוגמאות למה שניסינו להגיד שם, באמפי שוני. אבל השורה התחתונה זהה: אי אפשר, פשוט אי אפשר, להעמיד פנים, אפילו ליום אחד, כאילו כאילו זה לא קרה. כאילו זה לא קורה. אין לנו את הפריווילגיה.
יראת כבוד זו לא תחושה שאני רגיל אליה, אבל בטקס הזה היא עטפה אותי כמו חרמונית.
לראות את עינב צנגאוקר, אישה שחיה את חייה הרגילים עד שבנה מתן נחטף בידי החמאס ואז גם היא נחטפה, במובן מסוים, לחיים של מאבק מרשים, הירואי, נואש, להחזירו. לראות את ג'קי לוי, שחמישה מקרובי משפחתו נחטפו, את גלית דן, שבסך הכל שלחה את בתה נויה לאמא שלה, סבתא של נויה, ושתיהן, הסבתא והנכדה, נרצחו. ופגשתי גם את נועם.
זה היה בדרך לשירותים, אני חושב. זה לא היה ממש קשה לזהות אותה. גבוהה, נמשים, תלתלים. רק המבטים ארוכים יותר, הקול עמוק יותר. נועם למה איתי בתיכון. היא איבדה את אחיה, שנפל בעת מילוי תפקידו בקרב ביישובי העוטף. הכרתי אותה הרבה שנים, כסתם ילדה מהשכבה, כידידה. הייתי אפילו מאוהב בה לתקופה. אבל פתאום אני עומד לידה שם, בכניסה לשירותי מאחורי הקלעים, וחש יראת כבוד. אשכרה יראת כבוד.
איך אומרים להם שלום? בוקר טוב? איך מתחילים או מסיימים שיחה? גם אני איבדתי אח, ואם למדתי משהו מהשנים שעברו מאז, זה שאין איך להבין ואין מה להגיד. בכל זאת דיברנו קצת, בעיקר על זה. שאין מה להגיד. שהטקס החברתי של הסמולטוק פשוט לא בנוי למצב כל כך, ובכן, חרא.
אחרי הטקס חזרנו לשדרות. את יום העצמאות שלנו העברנו שם, יום ככל הימים. ניסיון לקיים לילדים שגרה במצב בלתי שגרתי: קמים, אוכלים ארוחת בוקר, יוצאים לטיול, לקניות, וברקע המלחמה. חלונות רועדים מידי פעם. צרורות ירי. אזעקות. נגב כבר למדה להבין שצריך לרוץ. ניסן כנראה יבין עוד מעט.
ביום העצמאות הזה מצאתי קצת נחמה אצל א.ד גורדון. הייאוש, כך הוא מאמין, הוא ממש לא בהכרח רע. המתייאש, כתב גורדון לבסטי שלו, י.ח ברנר, לא מחכה לגאולה או לחסדי המציאות. הוא עצמו הגואל. אם כך, נראה שאנחנו פה נהיה אחלה גואלים.
