עזבנו.
את העבודה, את המשפחות, את המדינה.
בשלוש השנים האחרונות, כשבחירות כל חודש, וריאנט קורונה כל חודשיים וכולם עסוקים בלחימה, אנחנו עסקנו בחלימה.
רצינו ילד, ורצינו לראות עולם. לכאורה סותר, אבל התעקשנו שלא יסתור. אמרנו לעצמנו: מה שיבוא קודם. אם יבוא קודם ילד – אחלה, ילד ואז טיול. אם לא יבוא- טיול ענק שבסופו הריון ונטיעת שורשים, למה מה קרה.
במקרה ובמזל ובקלות יצא קודם ילד.
האמת היא ששנינו רצינו לצאת מפה קצת. לנשום. לראות הרים גבוהים עם פסגות מושלגות ונהרות עמוקים וקפואים עם חלוקי נחל טחובים, לשבת על אדמה פחות קדושה, ספוגה בפחות דם ומורשת לשם שינוי.
טל הייתה להוטה לטוס. להגשים. כשהיא רק התחילה לשתף אותי בחלום שלה התלהבתי. בצבא קראתי בלהט את "פרא" של גבי ניצן וחלמתי גם אני על טיול חוף לחוף אמריקאי עם אישה וכלב. בחלימה ורעיונות אני טוב, אבל כרגיל, התקשיתי בפן הפרקטי; הייתי מחויב לשלוש שנים במשרד החינוך ובסוף כל שנה הגענו למסקנה שעוד לא כי "חבל על הכסף, ובמה נעבוד, נחכה עוד שנה, נתכונן וכו…"
וככה חיכינו לזמן הנכון.
השנה הייתה אמורה להיות השנה השלישית והאחרונה. תכננו לטוס ביולי, אחרי שהשמיניסטים שלי יסיימו בגרויות. אבל השנה הזאת התקצרה משמעותית, באבחה אלימה ופראית, חייתית.
ראיתי סביבי פוסטים ושמעתי סיפורים של אנשים גיבורים. נשים עזות. עם שלם, פצפון וחצוף, שעומד עם הגב לקיר, שואג בגרון ניחר ונלחם בכל העולם בשאריות הציפורניים המדממות שלו. אני מסתכל ימינה ושמאלה בבפנוכו שלי ולא מוצא את הנחישות, את האומץ, את העוז הזה.
האומץ הזה היה שם, את זה אני זוכר. לפני שתיים עשרה שנה נלחמתי בשיניים ובציפורניים לקבל פרופיל קרבי. התדפקתי על דלתות של תא"לים בדימוס שחשבתי שיוכלו לקמבן אותי למעמד הנכסף של לוחם. הגעתי לשם בסופו של דבר, עומד בגאון על זוג הרגליים השטוחות והעקומות שלי.
לפני כעשר שנים, על גבול עזה – כלוחם – ראיתי, שמעתי והרחתי דברים שלפי תפיסת העולם שלי אף אדם לא צריך לחוש. הפטריוטיות שלי ספגה מכה אנושה. הגאווה הלאומית שלי הסתיימה בפייד אאוט בנאלי משל הייתה שיר מהאייטיז.
אם אתם מחפשים את מי להאשים בהחלטה השערורייתית, אין ספק שטל ואני דרדרנו אחד את השנייה עם האמונות הגלובליות שלנו, עם רדיפת השקט והשלווה, הרצון לצאת מבית השחי של המזרח התיכון אל העולם הגדול. בקטע הזה התאמנו אחד לשני כמו כפפה ליד. אף אחד לא רצה להשאיר או לתקוע אף אחד במדינה שלא טוב לנו בה.
הבאנו ילד מושלם לעולם שהוא אמנם לא מושלם, אבל סביר והגיוני סך הכול. אכזרי ואדיש כמו הטבע, ככה חשבנו, ואנחנו הרי אוהבים את הטבע…
ב-7 באוקטובר העולם התחרפן סופית. וגם אנחנו. הרגשנו שאנחנו לא מסוגלים לגדל כאן ילד במצפון שקט.
שמעתי הורים לילדים בני כלום מספרים דברים כמו: "איזה מזל שהילד ישן, הוא לא היה ער ומודע לסיטואציה שאבא מחזיק את הידית כדי למנוע ממחבלים לפרוץ לנו למרחב המוגן ולשחוט אותנו" והמוח שלי אמר "Hell No". סורי. זה לא שווה לי את זה. אולי אם לא הייתה לי ארץ אחרת או אם הייתי כבול בשלשלאות משכנתא – מילא. אבל אני לא. אנחנו לא. אנחנו חופשיים. יש לנו את הבחירה וגם את היכולת לתת לילד שלנו את הדבר שהתחייבנו לו בחוזה דמים כשהבאנו אותו לעולם – לחיות בביטחון. רחוק ממלחמה וסיפורי גבורה והקרבה מטלטלי לב. אני חייב לו את זה. הוא לא ביקש להיוולד, הוא אולץ לבוא לכאן כדי למלא גחמה שלי.
אני חייב לו.
אני סבור ובטוח שאנשים רבים שאני אוהב יקראו את הטור הזה ויחושו כאב או כעס, אולי אפילו בוז. אני מבין. גם אני לא מרוצה מהמצב, והצד המרצה שבי משקשק ממה יחשבו עליו, אבל זה פחות חשוב כרגע. הדבר החשוב ביותר הוא המשפחה הקטנה שלי.
טסנו לפינלנד הקפואה, ממלכת החורף והלילה הנצחי. בלילות בלי עננים, אנשים ברי מזל זוכים לראות את הזוהר הצפוני הירוק והמשגע, שהוא אולי ההוכחה היחידה לקיומו של כוח עליון כלשהו. כאן אין סינוואר ואין נוחבה, מקסימום הגרוק וגם זה לא בטוח.
אני מעריץ את מי שנשאר בארץ על אומץ הלב שהוא מפגין ועל האמונה שלו שדברים יסתדרו. תכלס? מקנא בכם על זה. הלוואי שיכולתי לחוש שהמשפחה שלי בטוחה כאן.
קשה לזכור את זה במדינה שבה כולם גיבורים – אבל זה בסדר לפחד. זה בסדר לרצות ביטחון. זה בסדר לא לקפוץ על הרימון.
