יחלפו עוד ימים רבים עד לוועדות החקירה והתחקירים, אך בזמן שהלב ממאן להאמין והראש מתקשה לקלוט את גודל הזוועות, מבט מפוכח על השנים האחרונות יגלה במהירות איך הגענו עד הלום ולא פחות מכך – מה צריך לעשות כעת, על מנת שאסון כזה לא יחזור לעולם.
את הגיליון האחרון של ״ליברל״ הקדשנו לשחיתות, ניסינו לאתר את שורשיה ובעיקר להצביע על הסכנות שבה. חלפו רק ימים אחדים ואנו רואים כיום אל מול עינינו את חשיבותה של דמוקרטיה-ליברלית מתפקדת, עם ממשל תקין ושומרי סף שעושים את עבודתם.
נכון, לחמאס לא אכפת איזה שלטון עומד מולו. הנאצים החדשים, דאעש בתחפושת של מדינה, מבקשים להרוג יהודים וישראלים באשר הם. עם זאת, כאשר מולם הם מוצאים חברה מפולגת, עם שרים ומשרדי ממשלה שאינם מתפקדים, עם אנשי מקצוע שלא מוצאים את ידיהם ורגליהם, עם צבא שגם לתוכו חלחלו הנורמות הפסולות – המלאכה הופכת עבורם קלה הרבה יותר.
ראשיתה של הסכנה בהשחתת המערכת הממשלתית כולה. כאשר אנשים ללא ניסיון – ובמקרים רבים ללא כל יכולת – ממונים לתפקידים משמעותיים, התוצאה היא בהכרח חוסר תפקוד.
כך, למשל, נחשפנו בימים האחרונים לדמותו של מנכ״ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי – אדם שספק אם הייתי מפקיד בידיו דוכן למכירת פיצוחים, עומד מול הציבור ללא כל לב או אמפתיה, ואנשי המשרד מספרים סיפורים מסמרי שיער על היעדר התפקוד שלו. כיצד הגיע אדם כזה לתפקיד קריטי כל כך? לא על סמך כישוריו, כמובן, אלא פשוט על שום קרבתו לראש הממשלה. תמונה דומה מתגלה גם במשרדי ממשלה נוספים, אך גם בגופים קריטיים לביטחון המדינה ולחוסן הציבור בזמן המלחמה.
השחיתות, בהכרח, מובילה גם לקבלת החלטות מוטעות: למשל, העדפת מקורבים במכרזים, במקום שיקולים מקצועיים; קבלת החלטות מוטה, במקום החלטות ענייניות; ולא פחות חשוב – ויתור על אסטרטגיה לטובת טקטיקה ועיסוק בכיבוי שריפות.
על כל אלה אמורים לפקח שומרי הסף: יועצים משפטיים, מבקר המדינה שתפקידו לזהות מבעוד מועד כשלים ולהתריע עליהם, הפרקליטות, המשטרה ומערכת המשפט. חלק ניכר מהם כשלו ואף מעלו בתפקידם. הם לא התריעו, מפני שלא היה מי שיתריע.
ביסודה של ההפיכה המשטרית, שיש לקוות שעברה מן העולם, עומד רצון לשלוט ללא גבולות וללא מגבלות: בלי שומרי סף על הראש, עם אפשרות למנות את מי שרוצים, מתי שרוצים, לאיזה תפקיד שרוצים, כך שניתן יהיה להעביר כספי ציבור ללא פיקוח.
המלחמה שנכפתה עלינו בעזה, וייתכן שגם בגזרות אחרות, מראה לנו מצד אחד את עוצמת הכישלון; ומצד שני את עוצמתם של אזרחי ישראל, שרובם ככולם התגייסו למערכה – מי בהתגייסות למילואים, ומי בהתגייסות להסברה (עוד תחום שבו אזרחיות שאיש לא הכיר כמו אלה קינן עושות פי כמה וכמה יותר מאשר שרת ה״הסברה״ גלית דיסטל-אטבריאן). את הרוח האזרחית המדהימה הזאת נידרש בעוד שבועות או חודשים אחדים לקחת איתנו גם לשלב הבא: התיקון. לבנות מחדש את הדמוקרטיה הישראלית באופן שיבטיח שמה שקרה, לא יקרה שוב לעולם.
