יומיים שאני חושב מה לכתוב ומה להגיד על פשעי המלחמה והטבח הקשה בחפים מפשע.
בשבת בבוקר קמתי לשתות מים ומאז אני לא מצליח לישון. לא זוכר מתי זה היה בדיוק אבל דפקתי הכי חזק שאני יכול על כל הדלתות של השותפים והשכנים שומרי השבת בבניין בזמן שהיו אזעקות כדי להגיד לכולם לרדת למטה למקלט.
יומיים יושבים מול הטלוויזיה בין העברית לערבית מנסים להבין מה קורה ואיך קרה, תוך כדי אני מקבל ידיעות על חברים, קרובי משפחה של חברים יהודים שנעדרים ולא מצליחים להגיע אליהם. בנוסף לשמות ולסיפורים של אזרחים בדואים מהנגב שנרצחו, נחטפו.
אנחנו במציאות קשה ומורכבת ויש לזה קונטסקט. תמיד כששאלו אותי מה הזהות שלי תמיד אמרתי שאני ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל. היום יש קודם כל טייטל אחד שאני יכול להזדהות איתו: הומניסט. בן אדם שאחראי על מי שסביבו, אמפתי, אכפתי ודואג לא רק לעצמו, אלא גם לחברים ולמדינה שבה הוא חי. אין מקום לזהויות ו'להפרד ומשול'. כולנו בגורל אחד.
יש מי שבמודע או שלא במודע לא ממלא תפקידו בצורה אחראית ונכונה, ומתבטא באמירות שעלולות לפתוח כאן חזית נוספת, בתוך הבית. לשסע אותנו אלא באלה. כמו אוהד חמו, כמו הסרטון של מהומות בצומת ערערה שהופרך אחרי שהתברר שהוא בכלל מ-2021, כמו שמעון ריקלין שיושב באולפן של ערוץ 14 ואומר שערביי ישראל מציתים שריפות בוואדי ערה – למרות שאין שם בכלל שריפות.
אל מול כל אלה זה הזמן לחזק את הערבות ההדדית והסולידריות ביננו. בבתי החולים נלחמים ממש עכשיו רופאים ורופאות, אחים ואחיות על חיי הפצועים.
אנחנו צריכים לספק סיוע למי שצריך איפה שצריך, לחזק את משפחות הנרצחים והנעדרים, וגם למנוע הפצת פייק ניוז, להתנהג באחריות ברשתות החברתיות, להרגיע את הרוחות ולמנוע כל גילוי של הסתה.
לעצור אלימות והזדהות עם פשעי מלחמה נוספים. זה הזמן להיות הומניים, לפני הכל.
