את חזרתנו לשדרות ליווה סאונד מיוחד. פיצוצים בעיקר. מגוון גדול: פיצוץ גדול ויחיד שאחריו הקירות והחלונות רועדים עוד מספר שניות, שורה של פיצוצים קטנים יותר, פיצוץ עם קול של יניקת אוויר, קומבינציה של ירי ופיצוצים (צרור-פיצוץ-צרור). כל היום, כל הלילה. קבוצת ה'חוסן' השכונתית (הקבוצה שפתחנו לפני אי אילו שנים כדי לרכז שאלות ודיונים בטחוניים) מלאה בעיקר בבקשות לאישור: 'גם אתם שמעתם את זה?', 'זה צה"ל, נכון'?. הדיון על העוטף כמרחב לחימה הפך גם הוא לסיסמה עבשה, אבל הנרמול שלו הוא בלתי ייאמן.
הכניסות לעיר בימים אלו מאובטחות היטב. בטונדות יוצרות מעבר צר בלבד, שמור בידי 2 חיילים חמושים עם מחסנית בהכנס. כל אלו נועדו, בין היתר, לייצר תחושת ביטחון. אחד מהמושגים שפרצו בגאון לחיינו וטיפסו במהירות שיא לדרגת קלישאה. איך יוצרים תחושת ביטחון? איך מחזירים אמון שאבד בצורה כל כך עמוקה, החל משבעה באוקטובר ודרך ההתנהלות של המדינה מאז? לא יודע. אבל אני כן יודע שהרגע הזה, המעבר על פני הש.ג, משל ביתי היה בסיס צבאי, היה אחד מהרגעים שהרגשתי בהם הכי פחות בטוח.
מדינת ישראל רצתה, בגדול, להחזיר את העוטף (למעט היישובים שנחרבו פיזית) הביתה כמה שיותר מהר, בעיקר משיקולי תקציב. בתחילת השנה הרדימו אותנו בתדרוכים ובשיחות רשמיות שזה לא הכיוון, שהולכים להאריך את מתווה הפינוי עד הקיץ (התאריך שבו סבר הצבא שיוכל לספק תנאי מחייה סבירים מבחינת ביטחון). בוקר אחד קמנו לגלות שהמציאות הפוכה לגמרי.
בדרך לשכונה שלי אפשר לראות סימנים לחזרה לשגרה על רקע תזכורות למה שאי אפשר למחוק. שדרות היא שיאנית החזרה הביתה, עם כ-85 אחוזים מתושביה שחזרו לפי הנתונים הרשמיים. הסיבות לכך מגוונות כי תושבי שדרות הם, ובכן, מגוונים. אבל מבחינת רבים, כולל אנחנו, החזרה בשלב הזה היא מחוסר ברירה, כמו שכבר כתבתי על זה כאן.
בסופו של דבר, נשארו במסגרות הפינוי החזקים והמקושרים ביותר. אלה שיכולים לעמוד כלכלית בפער שבין הכסף שהמדינה מציעה לבין העלות בפועל של תחזוק חיים כפולים ושמצאו הסדר מול העבודה שלהם.
אנחנו, ברוך השם, לא מסכנות. יש משפחה תומכת, יש חסכונות. אבל עם דירה שכורה שהיינו אמורים לפנות אחרי סוכות, השכירות ביטבתה והמשכנתא של הבית שרכשנו לפני המלחמה, ועם הקושי במסגרות והעבודה – גם עלינו זה גדול. אז חזרנו כמה חודשים מוקדם יותר והנה אנחנו כאן.
על כל זה חשבתי בזמן שחציתי את סניף רמי לוי של העיר, שנפתח זמן קצר לפני המלחמה, ושלידו התנהלה לחימה עצימה. אם זה היה סרט, אז המצלמה בטח הייתה מתמקדת בחורי הכדורים שעדיין אפשר לראות בקיר הסמוך. אולי אפילו היו עושים מונטז' עם שיר מרגש של כל התחנות מרמי לוי עד לבית שלי שמזכירות את המלחמה. פה פוקוס על בית שרוף, שם תמונה של בניין חצי הרוס. אבל זה לא סרט, רק החיים שלי, אז אין שיר מרגש (כי לא שמים שירים בשדרות, אחרת אפשר לפספס את הצבע אדום), לבד מרעשי הפיצוצים.
לשכונה שלי יש שתי כניסות: הראשונה היא דרך תחנת המשטרה, עליה השלום. מה שהיה בעבר מבצר מרשים הוא עכשיו פלטה שטוחה עם שלט הנצחה והרבה מבקרים שבאים לצלם ולהצטלם. רק את יסודות הבניין השאירו.
הכניסה השנייה מרשימה פחות, אנושית יותר. שרידי העסק למכירת טרקטורונים שהיה שם לפני המלחמה (מעניין מה איתו) עדיין שם. על הקיר גרפיטי אדום – '7.10 נקמה'.
את רוב היומיים האחרונים ביליתי בהליכה נוסטלגית. הדירה השכורה שלנו נמצאת באמצע הרחוב, הבית החדש בסופו. עולה למעלה לדירה, אורז כמה ארגזים, מוריד למטה, עולה עד להתחלה, פורק. ככה הלוך ושוב. כמו מדיטציה, רק עם רגליים תפוסות בסוף האירוע. ההליכה הזכירה לי, בעצם, כמה אני אוהב את הבית שלי.
נגב שמחה לחזור, ניסן לא מכיר את המקום הזה
נגב שמחה לחזור לשדרות, בעיקר לראות את נידי החתול שלנו (פעם היו מירי ורגב, מירי מתה. נשאר רגב, נולדה נגב, השמות היו דומים מידי ולכן החלפנו לתיאור די מדויק של אופי החיה). ניסן, בעצם, לא הכיר את המקום. חצי מחייו היו בעיר אחרת. וברקע הפיצוצים. נגב בקושי התייחסה, ניסן נבהל ובוכה תדיר.
אלו החיים. ערבוב קבוע בין מלוח למתוק למר. הכאב שבזיכרון, השמחה שבראיית הבית. להתלונן על אטימות הממשלה אבל לחשוב על זה שמי היה מאמין שבאיזשהו תסריט נהיה בעימות פעיל בלי שחמאס יכול לשגר עלינו מאות רקטות ביום. לבכות מול משהו שמזכיר את מה שקרה ואז לתכנן בהתרגשות איך נעצב את הבית ומה נקנה קודם.
כואב לחזור, מוקדם בשבילנו לחזור, אבל בסוף שדרות זה הבית. ולמרות הכל, טוב להיות בבית.
