פעם ביום שיר עוצרת כל מה שהיא עושה, מביטה בי בפליאה ואומרת "יש לך שיער", כאילו היא מעולם לא נתקלה בקונספט.
"יש לי שיער", אני עונה לזוגתי. האמת שזה מוזר גם לי.
שנה בדיוק חלפה מהשתלת השיער שלי, שהגיעה אחרי תקופה ארוכה של הקרחה זוחלת. כשאני מסתכל עכשיו במראה, קשה לי להאמין שהצמיחה המחודשת היא רק תוצאה של טכנולוגיה אסתטית-רפואית מתקדמת. זאת נראית יותר כמו התגרות באלים, התערבות בטבע, מאגיה שחורה. לפעמים אני פוחד שכמו ב"תמונתו של דוריאן גריי", אי שם יש תמונה שבה אני ממשיך להקריח. אבל ברמה הגשמית – תוך שנה עברתי מתספורות שינייד אוקונור לרעמה של אריה ממידג'רני.
לפני…ואחרי
בתקופה שלפני ההשתלה התלבטתי וחששתי, מורט את מעט השערות שנותרו לי. מצד אחד שנאתי להקריח: אני אוהב את השיער שלי, וגם רוצה להאמין שהחיים משתפרים ככל שהזמן עובר, לא לקבל תזכורת מתמדת שדברים רק ייעשו גרועים יותר. מצד שני פחדתי שהשיער החדש ייראה מלאכותי, מזויף, היאחזות פתטית בעבר שאי אפשר לשחזר. מצד שלישי רציתי להיות חתיך שוב, לא לחשוב על המילים "הלוואה וחיסכון" בכל פעם שאני מצלם סלפי, שיקול שהכריע בסופו של דבר.
ההשתלה התבצעה במכון שפועל כבר 30 שנה באיסטנבול. הביקורות עליו ברשת היו טובות (אבל לא מוגזמות, רמז ברור למבקרים מזויפים); לטוס לטורקיה היה אז עניין של מה בכך; קיבלתי מראש הנחיות איך להיערך, מה לא לעשות (לעשן, לשתות), מה צפוי לי ומתי. ובכל זאת עננת ספקות רבצה על התהליך, וכשסיפרתי עליו לחברים הם הסתכלו עליי כאילו הצטרפתי לתרמית פירמידה. הרי כולנו שמענו על ההוא שחזר מטורקיה קירח כלעומת שבא, או הצמיח חתול מת על הראש, או סיים במיון עם כווייה בקרקפת.
חוץ מזה, אלה היו ימי ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. יממה לפני הטיסה המתוכננת פרץ "ליל גלנט", נתב"ג הושבת ורק ברגע האחרון הטיסות חודשו. כשכבר הגעתי עם שיר לטורקיה הנחתי שניעצר מסיבה מופרכת, כמו הזוג שצילם את הארמון הנשיאותי (זוכרים? נדמה כאילו עבר עשור). בליל ההשתלה עצמו לא נרדמתי מרוב חרדה שמשהו ישתבש, מזיע את חיי על מצעי הילטון לבנים, וכמעט קיבלתי רגליים קרות וקרקפת דלילה.
"תיזהרו מהפגנות"
בתהליך ההשתלה עצמו שלטה האקס-טריטוריאליות. המכון נראה כמו קליניקת הייטק ברמת החייל, על שולחן זכוכית נחה ערימת מגזינים עם שמות כמו Lifestyle. כולם היו אדיבים, גלובליים: גם מי מהעובדים שהתקשו באנגלית שוחחו בה ללא מבטא.
אחרי שגילחו את ראשי והזריקו הרדמה לקרקפת (כואב נורא), שבעה גברים ונשים חרצו בה באבן ספיר, במטרה להעביר את הזקיקים מאחורי הראש לאזורים הדלילים. זה נמשך יום שלם, כמעט בלי הפסקה. מדי פעם נכנס מלצר בטוקסידו, עם קפה ומגש סנדוויצ'ים. בשאר הזמן שכבתי על מיטת הטיפולים בפוזיציות משתנות, קראתי ונמנמתי ודמיינתי את עצמי אומר, אחרי חריקת תקליט כמובן, "בטח אתם תוהים איך מצאתי את עצמי במצב כזה".
בסוף היום, כשיצאנו מהמרפאה, האחות הזהירה אותנו מגורמים שעלולים לסכן את הצלחת הטיפול: שמש, גשם, אירועים הומי אדם ("שמעתי שיש אצלכם הפגנות עכשיו"). בכל זאת המשכנו לטייל באיסטנבול עוד יומיים, נחושים לבקר באיה סופיה ולזלול אקמק בליק ולשוטט באינספור הפסאז'ים. נהנינו, הבטחנו אחד לשנייה שנחזור בקרוב.
לצד התחבושות האחות הנחתה אותי לחבוש סרט שיער שחור, כדי למנוע בצקות בפנים. היה קל לזהות את שאר המושתלים במלון, הסרטים האלה שמורים רק לנו ולשחקני טניס. אימצנו קוד של התעלמות הדדית, מנוד ראש חבוש לכל היותר. בשדה התעופה, לעומת זאת, ישראלי אחר התעקש להשוות איתי כל פרמטר בתהליך: מחיר, מספר זקיקים, זמן ביצוע, הנחיות, כדורי הרגעה, מידת הטוקסידו של המלצר.
לפעמים זה נוח שגברים חונכו לא לדבר על רגשות. התמקדות בפרטים כאלה, טכניים וטפלים, היא דרך בטוחה לנהל שיחה בין שני זרים בסיטואציה מערערת. שני אנשים שחולקים געגועים לנעוריהם, נחישות לשחזר אותם, וגם חשש להיראות נלעגים ולצאת פראיירים, ותהייה אם כל זה אמיתי – או מקסם שווא.
מחזורי צמיחה ונשירה
אם למתוח קצת את המטאפורה, הניסיון לשמור על השיער מזכיר את מערכת היחסים שבין ישראלים לטורקים. לכאורה פרויקט חסר סיכוי, מאחוריו שנים רבות של אכזבות ומהמורות. אלא שבכל פעם התגלה מסלול עוקף שאיפשר שגשוג: תכשירי מינוקסידיל ותיירות הכל כלול, ספריי עיבוי שיער וכדורגלנים כמו רביבו ובלילי, פרופסיה והופעות מטאל (תראו את הפרק על אורפנד לנד ב"הבלתי חשובים"). ובגלגול האחרון עד כה – תעשיית הרפואה האסתטית, ובראשה ההשתלות.
גם ליחסים עם טורקיה אפשר למצוא הסברים רציונליים – תרבותיים, סוציולוגיים, גיאוגרפיים – אבל בסוף יש בהם יסוד לא סביר. כמה זמן קשר בין עמים יכול להחזיק מעמד בסביבה פוליטית כזאת, תחת סטרס כזה? כמה משברים הם משבר אחד יותר מדי, שאחריו אין תקומה וחבל אפילו לנסות?
העשור שאנחנו חיים בו מתאפיין בהסרת הקסם מהעולם, כמו שאיבחן יפה דור סער-מן בטוויטר. לכו תצרו קסם במציאות של מגיפה ודיקטטורה והמלחמה האיומה ביותר שידענו מאז הקמת המדינה. במציאות של נתניהו וארדואן, של עזה והעוטף, של ההפגנות האנטי-ישראליות באיסטנבול, המעצר של שגיב יחזקאל, החשש מחרם ייבוא טורקי והסיכון להתלקחות חמורה הרבה יותר. איך אפשר?
לא יודע. אני לא מומחה לקסמים או ליחסי ישראל-טורקיה, סתם אחד שנסע להשתיל שיער. בחודשים אחרי ההשתלה הוא צמח ונשר לסירוגין, כאילו מותח בכוונה את סבלנותי. אבל בסוף, להפתעתי ולהפתעת כולם, הוא החזיק מעמד. אולי, רק אולי, גם לנו יש סיכוי.
