אישה שטן // על הלן פירס ב'אוזרק' // מאת גדי להב

"הגיע הזמן שאנשים מקומיים ינהלו את העניינים פה". [דרלין סנל]

הלן פירס היא הדמות הכי מכוערת ומרושעת ב'אוזרק'. זוהי דמות מתבקשת בסדרות כמו 'אוזרק', 'הסופרנוס' או 'שובר שורות'. כשבמרכז הסדרה מוצב אדם כה פגום מוסרית, כה רחוק מהנורמה החברתית, יש צורך להציב מישהו גרוע ממנו כדי לתת לצופים גושפנקא ליחסי האהדה שהם רוחשים לו. לטוני סופרנו היו רבים כאלו, כמו רלף או ריצ'י אפריל. לוולטר ווייט היו גאס פרינג וחבורת הניאו־נאצים. כזו היא הלן למרטי ו־וונדי בירד. הדמויות האלו (זהירות, ספוילר) תמיד מתות בסופו של עניין. וגם בכך הלן איננה שונה. אבל הלן היא גם דמות נבל כעורה המותאמת לתקופתה – עידן המי־טו והפופוליזם א־לה טראמפ. ובהתאם, יש בנוכחותה (ובמותה) גם אמירה פוליטית.

הלן היא דמות הבולטת בשטיחותה אל מול שלל הדמויות העגולות והמורכבות של 'אוזרק'. יש לשער שאיש מהצופים, או מהדמויות, לא הזיל דמעה כשמוחה נשפך על פניהם של מרטי ו־וונדי בסצנת הסיום של העונה השלישית. היא מגלמת רוע כמעט טהור, נקי מעכבות מוסריות כמו ידיים אחרי שטיפה בסבון 20 שניות + חצי ליטר אלכוג'ל.

היא איננה "הנבל" עצמו, זה יהיה נבארו, אלא גרועה מכך: לנבארו יש לנו איזו רבע הערכה, בכל זאת הוא בנה משהו בשתי ידיים. הלן היא כמו הגמד הג'ינג'י ב"היה היה". כמו חוזר בתשובה שחייב להוכיח שהוא יותר אדוק מהדתיים. כשהמאפיה של קנזס סיטי מפוצצת את הקזינו המתחרה, מרטי אומר, "בטח נפגעו שם גם כמה אנשים". הלן אומרת, "למי אכפת". ברור ששלושתם (הלן, מרטי, וונדי) מודאגים מדברים אחרים, אבל היא היחידה שאין לה את הפִינס המינימלי לעטות ארשת פנים מוסרית ולו בשביל הפאסון.

היא ללא ספק אכזרית, ואכזריות היא אלמנט הכרחי כשאתה עובד עבור קרטל סמים. אבל הלן הופכת את היוצרות: היא לא חושבת שאכזריות היא תנאי הכרחי לביצוע תפקידה – היא חושבת שזהו תנאי מספיק. בסופו של דבר היא מחליטה להיפטר מוונדי וממרטי ללא שום סיבה נראית לעין. זהו, כאמור, כמעט רע טהור.

–

עד כה, כאמור, אין בדמותה חדש. אבל להלן יש עוד מאפיינים, ואחד המרכזיים בהם הוא שהיא אישה. עכשיו, היה ניתן לראות בכך שאת הדמות הכעורה בסדרה מגלמת אישה כאקט שוביניסטי מיזגוני – לולא הייתה אוזרק משובצת באינספור דמויות נשיות חזקות ומובילות. העונה השלישית היא כנראה מפגן הכוח הנשי המובהק ביותר על המסך היום: וונדי, דרלין, הלן, רות, מאיה – נשים מובילות את העלילה משני צידיו של החוק, דוחקות לאחור את הדמויות הגבריות, כולל מרטי.

לכן, למעשה, הלן היא עוד דמות שתומכת באתוס הכוח הנשי: האישה הפגומה ביותר מוסרית, הדוחה ביותר וגם הכושלת ביותר (עובדה, היא מתה) היא זו שמציגה את מודל הנשיות הגברי ביותר. נתחיל בלבוש הבלתי נשי ובלתי מחמיא בעליל. המכנסיים הגבוהים הם ממש קריקטורה של הקלישאה "אישה שלובשת את המכנסיים".

נמשיך בדרך הפעולה שלה, שאין בה ולו קמצוץ של כוח רך ומתוחכם. הלן אינה יודעת לרכוש את אמונם של אנשים כמו וונדי, אינה יודעת לדבר אל ליבם כמו מאיה, או לרכך את כעסם כמו רות. אלוהים, אפילו דרלין משתמשת במיניותה (ע"ע וויאט) כדי להשיג דבר־מה – זה אולי לא מודל נשי ראוי לחיקוי, אבל לפחות זהו מודל נשי. כל מה שהלן יודעת לעשות הוא מה שגברי אלפא עושים: איומים, לרוב ישירים או כמעט ישירים, והוצאות להורג חסרות רחמים.

ונסיים בעניין נוסף: משפחה. הלן היא הדמות הכי פחות משפחתית, הכי פחות אמהית. מאיה בהיריון. וונדי עושה הכל למעשה כדי לחלץ את ילדיה מטלפי הקרטל, ומתייפחת מוסרית כשהיא מבינה שעליה להרוג את אחיה כדי להגן על ילדיה. רות מאמצת את וויאט כבן, ועושה לא מעט כדי שימחל לה. הלן, לעומת זאת, גוררת את בתה לאוזרק ומציבה אותה בסכנה, רק כדי לתקוע את בעלה לשעבר (אחרי שדאגה שיכו אותו עד כדי אשפוז, עוד אקט "נשי"). כדאי להתעכב על עניין האמהות: הלן ו־וונדי נמצאות באותה סיטואציה עם ילדיהן. הדרך שבה כל אחת מהן טיפלה בכך היא כל ההבדל בין שתיהן.

–

מה ש'אוזרק' אומרת לנו בעזרת הלן הוא חד וברור: נשים יכולות להצליח – בעסקים, במשטרה, בעולם הפשע. הן רק צריכות להשתמש ביכולותיהן. והדרך הגרועה ביותר לעשות זאת היא להתחפש לגבר.

זו אינה האמירה הפוליטית היחידה שנאמרת בעזרת הלן. יש בה עוד מרכיב אחד חשוב: היא עורכת דין משיקגו. ושיקגו לאוזרק היא כמו ניו יורק למיזורי, לונדון ליורקשייר, תל אביב לפריפריה. גדי טאוב מחלק את העולם לניידים ונייחים. ובכן, הלן היא מהניידים. עובדה: היא עוברת כה בקלות לאוזרק ומתמקמת שם. אוזרק, לעומת זאת, היא מקום מושבם של הנייחים. הסנלים, הלנגמורים – הם מעולם לא יצאו את גבולות האזור. הם נמצאים שם עשרות שנים והם מחוברים לאדמה. הם, כמו שאמר מישהו בסדרה ושילם על כך בחייו – רדנקס. ורדנקס מצביעים עבור דונלד טראמפ.

עורכת דין משיקגו היא סטריאוטיפ קלאסי של הסדין האדום שמביא את העצבים לנייחים. אבל הלן איננה סתם עורכת דין משיקגו – היא מפוצצת בכסף ועושה עסקים עם קונגלומרט בינלאומי שמתחרה במקומיים: לוקח להם מקומות עבודה ופרנסה (ההרואין של דרלין). היא אפילו מעודדת הגירה בלתי חוקית, כשנתנה מקלט לילדיו של נבארו בביתה. היא גם, וזה כמעט מובן מאליו, מושחתת מוסרית עד היסוד.

הלן, אם כך, היא נציגת כל מה שמאוס על הנייחים. כל מה שגורם להם להרגיש מנוצלים. הציטוט של דרלין בפתח הטור הזה איננו שזור בסדרה במקרה. בעידן הפופוליסטי הזה, המאבק הבלתי נמנע בין מקומיים לגלובליסטים מגיע גם לעולם הפשע. הלן הייתה הפנים שלו, אבל כעת – אלה יהיו וונדי ומרטי. מולם נרקמת קואליציה מקומית: דרלין, רות, וויאט ופרנק קוסגרוב, ראש המאפיה בקנזס סיטי. נאחל לחיילים בהצלחה.

–

• הסבא של כולנו // על ריק ב'ריק ומורטי' // מאת גדי להב
• אבא פגום // על לוגן רוי ב'יורשים' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
• תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר