בזמן שהוועדה לבחירת שופטים לא מתכנסת ולא נראה שתתכנס בקרוב, כדאי להתעכב על המשמעות המיידית והמובנת מאליה של המצב הזה: אי מינוי שופטים ורשמים חדשים.
הוויכוח העקרוני ביחס להרכב הוועדה חשוב. אבל חשוב שנבין גם את הנזק הציבורי הנרחב שנוצר בשל העמקת העומסים על השופטים המשרתים במערכת.
יש להבהיר: שופטים חייבים לפרוש בהגיעם לגיל 70. אי אפשר להאריך כהונת שופט מעבר לכך, גם אם עדיין לא מונה שופט תחתיו. לכן, בחלוף הזמן – כוח עבודה נגרע מהמערכת. בנוסף, ישנם אמנם תקני שיפוט חדשים שאושרו – אבל כשהמערכת לא מקבלת כוח עבודה נוסף, אי אפשר כמובן למלא אותם.
במערכת חסרים היום 94 מינויים בערכאות השונות (16 שופטים פרשו, 26 צפויים לפרוש עד סוף שנת 23, 52 תקנים חדשים שאושרו מחכים לאיוש). אלה המון שופטים, זהו כוח עבודה משמעותי, שדרוש לה כאוויר לנשימה על מנת לעמוד ביעדים ובסטנדרטים בינ״ל מקובלים.
אחת הביקורות המרכזיות נגד מערכת השיפוט היא הסחבת, אבל סחבת היא לא גזירת גורל. היא נגרמת ממכלול סיבות ומאפיינים של המערכת ושל העבודה בתוך המערכת.
ב-13 שנותיי במערכת פגשתי אפס שופטים עצלנים שלא רוצים לעבוד, או אדישים לעומס ולפיגורים. יש לומר את המובן מאליו: ישנם שופטים מוכשרים יותר ומוכשרים פחות בניהול דיונים, ישנם יעילים יותר ויעילים פחות, ללא קשר לטיבה ואיכותה של התוצאה הסופית.
ישנה שונות בין השופטים והיא מבורכת בעיני. היא חלק מתפיסת ה״שפע״ הרעיוני והמקצועי. כל שופט מביא איתו כישרונות אחרים, יכולות שונות והסתכלות שונה על הדין ועל הדיון וכך המערכת מועשרת. שופטים לומדים זה מזה ומתייעצים זה עם זה, כך ששפע זה מתגלגל להחלטות ולניהול דיונים טובים יותר.
גם המערכת עצמה איננה אדישה לפיגורים ומיישמת נהלי עבודה שאמורים לייעל ולקצר את משך חיי התיק. כך למשל נולדו "דיוני מוקד" בהליך הפלילי: "יום מוקד" הוא יום שבו נשמעים תיקים פשוטים יחסית. אין ניסיון לברר אשמה, אלא מאמץ להגיע להסדר בעזרת שופט מוקד. השופט מעיין בחומרי הראיות, שומע טיעונים קצרים של הצדדים ולמעשה מנהל דיון גישור. במקרים שבהם הגישור אינו צולח – הצדדים עוברים לניהול הליך מלא לפני שופט אחר.
לכאורה יעילות מבורכת, אבל המחיר הציבורי המיידי הוא הצדק.
ראשית, אשמים מקבלים עונשים מופחתים. זוהי המשמעות המיידית של הסדר טיעון.
שנית, בהליך משפטי רגיל מתבררים גם טיעונים מקדמיים: טענות על חיפוש לא חוקי, למשל, שימוש בפרקטיקה נפסדת במהלך חקירה או טיעונים שנוגעים להתנהלות של שוטר שסרח.
במקרים כאלה יש חשיבות לכך שבית המשפט יתן הנחיות או אף יוקיע תופעות מהסוג הזה, אלא שבדיוני מוקד כל אלה אינם מתבררים. הציבור יוצא נפסד משום שאותן פרקטיקות ימשכו, שוטרים שסרחו ימשיכו ללא הפרעה.
גם הדיון המשפטי עצמו נפגע: שאלות עקרוניות או טיעונים עקרוניים אינם זוכים לדיון ואינם מקבלים את המקום הראוי במסגרת הליך קבלת ההחלטות. הליך שכזה גם בוודאי לא יוליד פסקי דין עקרוניים.
ומה שחמור לא פחות: ההליכים הללו מעלים את מספרן של הרשעות שווא ולכן גורמים לפגיעה בתחושת הצדק. מחלקה פלילית או שופט שנמדדים לפי הספקי המוקד – היינו במספר התיקים שמסתיימים ולא מועברים לבירור – יפעילו לחצים כבדים יותר על הצדדים. בסופו של דבר, הצד החלש שמשלם מחיר אישי כבד הוא תמיד הנאשם. ההליך המזורז הזה מגביר את הנטייה להודאות שווא ומעודד הסדרים המונעים מפחד של נאשם ביחס לתוצאה הסופית, היה ויסרב להסדר.
כאילו לא די בכשלים הללו – המערכת חסרה כלים לתמיכה בשעות עבודה ארוכות של שופט.
אחת המצוקות הגדולות של בתי המשפט היא המחסור בקלדנים ובקלדניות. שופט שמבקש לנהל דיונים לאחר השעה 16:00 עלול למצוא את עצמו ללא מי שיקלידו את הדיון עבורו. התוצאה: לחץ לסיים דיונים מהר יותר, או להיקלע למצב שבו שופט או שופטת ינהלו דיון ויקלידו אותו במקביל.
כמה וכמה פעמים בעבר נאלצתי להקליד ובו זמנית להתרשם מעדות. אינני מוכשרת מספיק, האמינו לי – זו משימה קשה במיוחד.
והמצוקה הזאת משפיעה גם על כתיבת פסקי דין: בלי עזרה של קלדן או קלדנית הכתיבה איטית יותר, איננה יעילה, נמשכת זמן רב יותר ודורשת יותר הגהות. אם יש למי להכתיב את פסק הדין- אפשר לעיין תוך כדי הכתבה בחומרי הראיות ולהכתיב רעיון בשטף רב יותר.
מצוקה נוספת היא מצוקת העוזרים המשפטיים והמתמחים, שהם כוח עוזר משפטי משמעותי וחשוב. בזמן ששופטים ושופטות מנהלים דיונים באולם, העוזר מבצע מחקרים משפטיים או כותב חוות דעת בשאלות משפטיות. כך נחסך לשופט זמן כשהוא מגיע לכתוב פסקי דין.
קלדן ועוזר משפטי הם ״שובל״ שיש לתקצב. בשנים האחרונות ניתנו תקני שיפוט מבלי שהוצמד להם ״שובל״ כזה, וזאת משיקולי תקציב. התוצאה היא שופטים שנזרקים לים העבודה העמוק ללא גלגלי הצלה חשובים ביותר.
ברור שהתוצאה המיידית היא הספקים נמוכים יותר לכל שופט. ברור כי את העומס משלמים לא רק השופטים שנשחקים בגלגלי השגרה המטורפת שתיארתי, אלא גם ובעיקר הציבור, שנאלץ להמתין חודשים ארוכים עד לקדם משפט ראשון בהליך פשוט, חודשים ארוכים עד לדיון הוכחות, חודשים עד לפסק דין.
בתיקים מורכבים ההליך נמשך שנים.
אם לא תכונס הוועדה בקרוב המצב ילך ויחמיר. אין מדובר בסיטואציה שיכולה להיפתר בן לילה עם מינוי שופטים חדשים. הכשרת שופט נמשכת כמה חודשים ותיקים שהחלו להתנהל מול שופט אחד לא יעברו לשופט חדש. את השיפור נוכל להרגיש להערכתי רק בתוך שנה עד שנתיים ממינוי כלל התקנים החסרים.
רק אז נוכל גם לדון בשאלת שחיקת שופטים והמשמעות שלה על איכות ההחלטות ואיכות הדיונים המתנהלים. זה דיון שנראה היום רחוק, ומתאים למדינה אחרת.
עו"ד שרה חביב היא שופטת בדימוס, מומחית למשפט פלילי
