בקיצור: דור הטיקטוק? אדישים? חִשבו שנית. בני הנוער בישראל מוכיחים גם במהלך המלחמה שיש על מי לסמוך. הם איכפתיים, דעתנים, מעורבים, מתנדבים ויש לנו – המבוגרים – הרבה מאוד מה ללמוד מהם. נפגשנו עם חברי מועצת הנוער הארצית, לשיחה על ההווה והעתיד – שלנו, ובעיקר שלהם ושל החברה הישראלית כולה. המלצת קריאה לשר החינוך ולבכירי המשרד.
מאז ה־7 באוקטובר ניתן לראות בכל רחבי הארץ בני נוער מתנדבים, תורמים ומתגייסים בהמוניהם. אלה שאתם מכנים "דור המסכים", או "נוער הטיקטוק"; הנוער ה״אדיש״ ש״עסוק רק בעצמו״ – מתנדבים עם המפונים, עובדים בשדות של חקלאים, מסדרים ארגזים, מעלים סרטוני הסברה.
זו לא המלחמה. הם תמיד היו כאלה – אקטיביים, איכפתיים, מתנדבים. אלה אנחנו שלא ראינו אותם ולעיתים קרובות היינו עסוקים מדי בעצמנו מכדי שיהיה לנו אכפת מה הם עושים ומה מטריד אותם.
גילוי נאות: פעם, בחיים אחרים, הייתי מנחה של מועצת נוער ברשות מקומית ואלה היו השנים שעיצבו את מי שאני היום. ומי שאני היום יושבת עם נציגי מועצת הנוער הארצית – 19 צעירות וצעירים מכל רחבי הארץ, כדי לשמוע אותם ולהביא את קולם של אלה שיישארו כאן גם אחרינו, לנקות את הבלגן.
״יש מחבל בחצר״
מועצות התלמידים הנוער בישראל היא מערכת דמוקרטית מסועפת שמורכבת מתלמידים בני 18-14 מכל רחבי הארץ. הם משתתפים במועצות התלמידים בבתי הספר או בתנועות נוער מרכזיות; משם הם נבחרים למועצות הנוער ברשויות; משם נבחרים לייצג את הרשות במחוז ומשם – למועצת הנוער הארצית, שמייצגת את הנוער מול הכנסת ומשרדי הממשלה. במקביל, הם כמובן גם תלמידים בתיכונים וחטיבות ביניים, ובני נוער שמתבגרים וחווים את החיים כאן כמו, ובכן, בני נוער.
״קמתי בבוקר מרטט אינסופי של הודעות בטלפון״, מספרת יעל קרמר. ״המון חברים, גם כאלה שהיו נציגים אצלנו במחוז, שולחים בקבוצה הודעות ׳יש לי מחבל בחצר׳ ואנחנו לא מבינים מה קורה. פתחתי טלוויזיה, חדשות, ולא הבנתי מה אני רואה״.
רוני קמאי מספרת שכבר באותה שבת הם פתחו את האינסטגרם של המועצה, וביקשו מבני הנוער לפנות ולהיעזר בה ובחבריה. ״יש כאן המון בני נוער שעזרו לילדים בגילם להתמודד עם התקפי חרדה״, היא מספרת. ״יצרנו קשר עם משרד החינוך, שאלנו מה להגיד. יש לנו הרבה בני נוער מהדרום שהיו שם״.
מה השתנה בדברים שעשיתם עבור הנוער מאז המלחמה?
רוני קמאי: ״אנחנו בקשר יומיומי עם בני נוער שמתמודדים עם התקפי חרדה ושולחים אלינו שאלות. אני יכולה להעיד על עצמי שזה מה שהחזיק אותי בתחילת המלחמה״.
יובל דגני: ״כל המדינה בהרגשה של ׳הצילו', אז כדי שנוכל להמשיך לתפקד, דאגנו קודם כל אחד לשני״.
אלעד זאקי: ״אי אפשר לעשות כלום. כל אחד במקום אחר ואי אפשר לחזור לדברים שעשינו״.
איתי מאירי: ״עכשיו הזמן מרגיש אחרת. לכל פעולה שאנחנו עושים יש אפקט גדול יותר. כתלמידים וכעם ישראל התחלנו להתעורר, לעזור אחד לשני, לתרום ולהתנדב״.
ירין גלעדי: ״אחרי הריאיון אני הולך להתנדב עם ילדים על הרצף, ויש לנו חיבור יותר גדול עם העירייה ומה שקורה בעיר״.
נוגה אדלשטיין: ״בשבוע הראשון לקחנו במועצה הארצית החלטה שכל הנוער בארץ שווה בעניין הזה, כולם נפגעו רגשית בצורה מאוד קיצונית. כולנו חווינו את זה. עשינו לייבים באינסטגרם והזמנו אנשים מפורסמים לעלות יחד איתנו, ראיינו ילדים מכל הגילאים שעלו ללייבים וציפו לזה. יצרנו קשר עם המון מפורסמים שרצו לשמח את הנוער, לענות להם על שאלות, לעזור להם להתמודד עם הלחץ״.
צילום: AP | Maya Alleruzzomh
אתם בני נוער ואתם מטפלים בבני נוער?
קירה ברשאי: ״יש נחמה לדעת שמתוך הקושי שאנחנו חווים יוצאים פרויקטים שיכולים לעזור לקשיים של בני נוער אחרים. התחושה הזו ש'עשיתי משהו טוב' מחזיקה אותנו בימים האלה״.
יעל קרמר: ״מאז המלחמה אני לא ישנה בלילה. אנחנו עושים המון דברים. כל בתי הספר בעוטף הם במחוז שלנו, וביום הראשון או השני למלחמה כבר יצאה חוברת של מה אפשר לעשות במרחב המוגן, איך מתנהלים באזעקות וקישורים. אחר כך הוצאנו עוד חוברת של מתכונים קלים וחמודים שיכולים להעביר את הזמן בטוב, ואז דף פרסום של פלייליסט שהכנו לאנרגיות טובות״.
ליה שטרקמן: ״אני כמעט כל יום במטבח, במשך שעות על גבי שעות. לא יודעת אם הייתי מצליחה להירדם בלי זה. למדנו בדרך הקשה שאנחנו לא לבד, אם לי משהו קשה כנראה שגם למישהו אחר קשה. למדנו להתמודד ולעזור אחד לשני ולצערי לא לחכות שנקבל את העזרה מהגדולים מאיתנו או מאנשים אחרים״.
מבקשים תשובות
מאז שהחלה המלחמה, מספרים הנערים במועצה, פונים אליהם נערות ונערים כמעט בלי הפסקה, מבקשים להתייעץ או להתנחם. ״יצרו קשר איתנו וביקשו תשובות על הבגרויות, מה קורה אם יש בית ספר שעושה מבחן תוך כדי המלחמה״, מדגים יובל דגני. ״היינו בקשר עם יומיומי עם משרד החינוך, ביקשנו תשובות כדי לחזור לנוער שפנה אלינו״.
למה בעצם הם פונים אליכם ולא למבוגרים מסביבם?
רוני קמאי: ״כי מי שלא בן נוער בעצמו לא יצליח להבין איך אנחנו מרגישים״.
שלהבת בנדל: ״מתחילת המלחמה בני הנוער נכנסו למצב של בונקר רגשי. מפחדים לצאת. אם מישהו בן גילך אומר ׳גם אני בחרדות, בקושי ישן בלילה, ואני באותו המצב׳, זה עוזר״.
נוגה אדלשטיין: ״לבני נוער יש באופן כללי מין קסם כזה שגורם להם להתחבר מאוד מהר. אתה לא יכול לדבר עם מבוגרים כמו שאתה יכול לדבר עם החברים שלך ועם אחרים בגיל שלך, במיוחד במצבים קיצוניים כמו מלחמה״.
ליה שטרקמן: ״מבוגרים לא יודעים מה אנחנו חווים וצריכים. אנחנו פשוט לא חווים את האירוע אותו הדבר״.
מלבד לתת מענה לשאלות, איך עזרתם לבני הנוער?
רוני קמאי: ״בימים הראשונים עלה אתר שקראנו לו ׳באים לעזרת חבר׳ וריכז את כל מקומות ההתנדבות של הנוער. אנחנו לא בחזית ואנחנו לא יכולים להתגייס, אבל המלחמה הוכיחה כמה הנוער מחפש לתרום. קיבלנו המון בקשות ליוזמות וסידרנו לפי אזורים ומקומות כדי שכל בני הנוער יוכלו למצוא איפה לעזור. התקשרו אלינו חקלאים ששמעו על האתר ורצו שנעלה את האופציה הזו, תיווכנו בין מקומות שצריכים נוער לבין בני הנוער״.
שלהבת בנדל: ״המצב גם ככה קשה מאוד נפשית, ואת תרגישי יותר טוב עם עצמך אם תעשי משהו במקום לשבת בבית וללמוד עוד כמה נוסחאות במתמטיקה. הידיעה שאני הולכת להתנדב ולעזור למישהו, נותנת מוטיבציה לקום בבוקר״.
יעל קרמר: ״בגלל הקושי, הרבה מהנוער בורח לעשייה. הנוער לא רק בטיקטוק, הוא דעתן ואכפתי. שוכחים שזה אותו נוער שעתיד להתגייס בקרוב״.
ליאור טפר: ״בלי קשר לאיפה כל אחד מאיתנו גר, הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן הן אותן הבעיות״.
יעל קרמר: ״כמות בתי הספר ובני הנוער שמתנדבים בחקלאות, בארגון תרומות, בגדים, מזון וארגזים – היא עצומה״.
אילן היימן: ״אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להסתכל אחורה עוד 20 או 30 שנה ולראות שבתקופה שנלחמו בעזה ומשפחות שלמות נהרגו, ישבתי בבית ולא עשיתי כלום עם עצמי״.
שלהבת בנדל: ״חשוב לנו כנוער לעשות כי בסוף אנחנו אלה שנהיה פה ונתמודד עם מה שיהיה אחרי המלחמה הזו. אלה אנחנו שנלחם כדי שתמשיך להיות מדינה בעתיד״.
אין עם מי לדבר
על פי ההערכות, אלפי ילדים ובני נוער פונו מבתיהם בדרום ובצפון בעקבות המלחמה. גם כאן, מנסים הנערים מהמועצה להתנדב ולעזור, ולא חוסכים ביקורת ממקבלי ההחלטות. ״בני הנוער הופרדו בכיתות, נשלחו למקומות שונים״, אומרת רוני קמאי. ״אני מבינה שחושבים על זה שיש בגרויות וצריך למצוא מסגרת, אבל הם צריכים את החברים שלהם. גם בשגרה יש להרבה נערים חרדות חברתיות, אז להיכנס לבד לכיתה חדשה? איך בדיוק זה עוזר ללמידה? אנחנו פה כדי לשים את הדברים על השולחן ולמצוא פתרונות״.
יעל שרביט: ״אנחנו עובדים על זה עכשיו. ילדים מפונים ששולבו בבית ספר חדש והייתה להם מסגרת בתחילת השנה לשבועיים, ועכשיו יש מסגרת שלא מתפקדת כמו שצריך. חשבנו ליזום חיבורים בין ילדים מהשכבות הבוגרות יותר לילדים חדשים, שיעזרו להם להתחבר ולהתאקלם״.
נוגה אדלשטיין: ״במועצה האזורית אשכול יש בית ספר שפוּנה והילדים – בעיקר בשכבת י״ב – ביקשו להישאר ביחד. הם פנו גם אלינו כי לא היה להם למי לפנות״.
שלהבת בנדל: ״העניין הזה, של להתעלם מבקשות של תלמידים. גם ככה המצב קשה, אבל למי שלא חווה את זה כמו הנוער זה לא נראה חשוב כל כך״.
כבני נוער, עברתם גם את הקורונה ועכשיו את המלחמה. מרגישים שהפסדתם המון?
יעל קרמר: ״בוטלו לנו כל ה'מותרות', כביכול. החוויות עם החברים הם הדברים שנשארים וזה מה שפספסנו. זה גם מה שביגר אותנו״.
שלהבת בנדל: ״נלקחו לנו כל הדברים שמצפים להם בבית הספר – טיול, פולין, חלקים חברתיים. יש שמיניסטים שיסיימו את השנה האחרונה הזו בלי הטיול האחרון, הסמינר האחרון״.
אז אתם תומכים בגישת החזרה לשגרה, או ההפך – להוציא את הנוער להתנדב בחקלאות, למשל?
נוגה אדלשטיין: ״אנחנו את הבגרות שלנו כבר עשינו. עם הקורונה, ארגון המורים, המלחמה – אנחנו מספיק בוגרים. צריך להעביר את פעילות החינוך להתנדבות, לעזור לעורף. אולי אפשר לשים את הבגרויות בצד השנה״.
יובל דגני: ״אבל לא על חשבון פגיעה בבני נוער״.
שון סיאונוב: "המענה לנוער זה הכי חשוב. קודם כל היחס אחר כך הלמידה. צריך לשנות מדיניות".
אזל עבאדה: ״לא למדנו כמו שצריך כבר שנים. צריך להשלים חומר ואפשר לשלב בין השניים: יום בשבוע שכל שכבה תצא להתנדב״.
שלהבת בנדל: ״חצי שכבה יצאה להתנדב אבל ממשיכים להעביר את החומר בכיתות כאילו כלום, והתלמידים צריכים להשלים לבד״.
נוגה אדלשטיין: ״היו ילדים אצלי בשכבה שיצאו להתנדב לשבוע בחקלאות ובבית הספר לא היה להם פתרון מלבד ׳תתמודדו ותשלימו לבד את החומר׳. עזבי את השלמת החומר, אין אישור לחיסורים, כאילו שאנחנו לא בסדר״.
איתי מאירי: ״חשוב לי יותר לעזור למדינה ולעם שלי, מאשר לשבת ללמוד. חשוב לי יותר לצאת לקטיף מאשר להיכנס לשיעור אזרחות בזום. חשוב שידעו עלינו שמתחילת המלחמה אנחנו גם בקיבוצים וגם בערים, התחלנו להתנדב בשעות משוגעות. אני רואה קושי אצל הרבה תלמידים״.
רוני קמאי: ״אני מקווה שיחול שינוי בדרך שרואים את הנוער. תמיד צוחקים עלינו, הדור של הסמארטפונים, הדור שלא יוצא מהבית. באמת די כבר״.
כשהמבוגרים מנותקים
אם יש יתרון אחד משמעותי לדור הזה, הוא הנוכחות של הצעירים ברשתות החברתיות. גם שם מתנהלת מלחמה – מלחמת הסברה. ״מה שהנוער מעלה מתפוצץ גם ברמה עולמית, הרבה יותר מאשר מבוגרים שיעלו טיק טוק וידברו״, אומרת נוגה אדלשטיין.
איתי מאירי: ״ואפשר ללמוד מזה לא פחות. קירה ואני עושים עכשיו פרויקט הסברה באנגלית, אז את העבודה שלי בלימודים אני לא כותב, אבל את המשימה הזו להסברה יש לי רצון לכתוב כי אני יודע שזה יעזור וזה רלוונטי יותר ליום־יום שלנו. יש לזה משמעות ומטרה״.
מה ההבדל בין פרויקטים של נוער לנוער לפרויקטים של מבוגרים לנוער?
אזל עבאדה: ״הנוער מבין ויודע מה הוא צריך. אבל מבוגרים והנהלת בית הספר לא יודעים איך לגשת לנוער. לדוגמה, אני לומדת בבית ספר בדואי וארגנו מפגשים של נוער ערבי ויהודי, וגם המורים ארגנו מפגשים כאלה בעבר. אצלנו בקושי יודעים עברית, אבל במפגש שלנו לא הרגישו את ההבדלים והתחברו״.
קירה ברשאי: ״כי כשזה מגיע ממשרד החינוך יש רשימה של שאלות מנחות שלא קשורות לכלום ומקציבים לנו שעה לדבר בינינו על הדברים שהם חשבו שכדאי שנדבר עליהם״.
אדם קייס: ״כשזה בא ממועצת נוער רשותית, המפגש קורה כי רוצים להיפגש. אין הוראה מחייבת מלמעלה״.
קירה ברשאי: ״זה מרגיש מאולץ. כשנוער מדבר עם נוער יש כל כך הרבה על מה לדבר. אז אולי אלה פחות הנושאים שהמורים היו רוצים שנדבר עליהם, אבל כשאני רוצה להכיר את הבן אדם שמולי אני אמצא את הדרך״.
שון לוקיאנץ: ״יש שוני משנה לשנה והתכנים של משרד החינוך לא משתנים, אין אדפטציה לצרכים שלנו. הם מקובעים. יש לבני הנוער שפה שהמבוגרים לא מדברים אותה״.
צילום: Ohad Zwigenberg
מבקשים שותפות
במילים אחרות, הם אומרים, בני הנוער יודעים טוב מאוד מה הם רוצים ומה הם צריכים, וגם יש להם את הכלים. ״מועצות התלמידים בבתי הספר, מועצות הנוער ברשויות ובמחוזות והמועצה הארצית צריכות להיות שותפות בכל התהליך – בחשיבה, בהתמודדות״, אומרת רוני קמאי. ״יש הרבה מכשולים, אבל זה חלק מהדרך . התלמידים צריכים את התהליך״.
ועם כל זה, עדיין טוענים שהנוער לא מספיק מעורב ולא אכפת לו מה קורה בכיתה.
איתי מאירי: ״אחת הסיבות שאומרים שנוער לא פעיל בבית הספר, היא שאם משהו לא מעניין אותנו, אנחנו לא נעשה אותו. כמו כל האנשים, בני נוער עושים מה שהם מרגישים חלק ממנו״.
רוני קמאי: ״אנחנו עדיין לא אלה שיושבים במשרד החינוך. אנחנו צריכים הנחייה וליווי, ועובדה שהמועצה הארצית יושבת תחת משרד החינוך ויש לנו עזרה גם מעמותת במתנ"ה שנמצאים בה בוגרי המועצות שמייעצים לנו המון, מספקים הכשרה. זה שילוב של הנוער ושל עולם המבוגרים. אם אלה הרעיונות שלנו והצרכים שלנו, אנחנו צריכים להיות בקדמת הבמה, אבל זה לא סותר עבודה משותפת. אנחנו לומדים מכל מי שיכול לעזור לנו״.
יש אצלכם ייצוג לכל הערים ולכל המגזרים. יש ביניכם חילוקי דעות?
נוגה אדלשטיין: ״ברור, גם בין חברים הכי טובים יש חילוקי דעות״.
קירה ברשאי: ״יכול להיות שדברים עוד יצופו אחר כך, אבל כרגע המצב הזה מאחד את כולנו״.
אוראל גל־אור: ״גם החברה הערבית נקלעה למשבר ולחילוקי דעות. אזל עבאדה, אדם קייס ואדם עאמר, שמדברים איתך כאן, מייצגים את החברה הערבית ומנהלים את המשבר הזה בגבורה מדהימה״.
שון לוקיאנץ: ״הגישה לחברה הערבית לא יכולה להיות אותה הגישה שהייתה לפני כמה חודשים. צריך לחשוב פעמיים על תכנים שאנחנו מעבירים, ואם הם מתאימים לחברה הערבית. וצריך להעלות מודעות לכל מה שהחברה הערבית עושה בכל הגזרות״.
אזל עבאדה: ״יש חרדה – כל החברים היהודים שלי מפחדים שאולי ערבי יעשה להם משהו, וכל החברים שלי בחברה הערבית מפחדים שאולי יהודי יעשה להם משהו. חברים שלי מפחדים לצאת מהבית. גם אני פחדתי. אנחנו צריכים לחשוב על מיזם שיגרום לנו להפסיק לפחד אחד מהשני, אנחנו חיים יחד פה הרבה מאוד שנים״.
אדם עמאר: ״אנחנו הולכים לבית הספר גם בשביל להיות בני אדם, לא רק בשביל ללמוד. אני לומד בריאלי בחיפה וחווה הרבה גזענות בשגרה, אז לא רציתי לדבר עם החברים שלי אחרי מה שקרה. לא רציתי שיתייחסו אלי כאילו אני אחד מאלה, מהמחבלים. שתקתי אבל המשכתי לפעול ולתרום ולהתנדב במסגרת המועצות. רק אחרי שהתחילו האזעקות גם אצלנו וחברים שלי שאלו אותי מה איתי ואיך עבר עלי כל זה, הבנתי שאני יכול להתחיל לדבר. אני חלק מהחברה הישראלית וזה פוגע גם בי״.
כקבוצה שכל החברה הישראלית חלק ממנה, מה הייתם עושים?
אדם קייס: ״לדעתי נושא מאוד חשוב ומשמעותי שלא מקבל מספיק תשומת לב זה נושא הזהות האישית. אני נער ערבי בן 17, והקושי שלי הוא שאני קם כל בבוקר ולא יודע מי אני בכלל. אני שייך לחברה הישראלית? לאן אני שייך? נושא הזהות גורם לרגישות רבה בין ערבים ליהודים בשגרה ובטח במצב מלחמה. חשוב לעבוד על זה״.
אוראל גל־אור: ״החברה הערבית והיהודית מאוחדות רק במצבי משבר. ביום־יום מתייחסים לחברה הערבית בזלזול ויש פיצול של ׳אנחנו׳ ו׳הם׳. גורמים לנו לפחד אחד מהשני״.
נוגה אדלשטיין: ״אני לא מרגישה את הפילוג הזה, כשמסתכלים על האנשים הרגילים, אני רואה אחווה, אני רואה אהבה אחד לשני״.
שון לוקיאנץ: ״צריך לעבוד יחד, להיפגש, לדבר. במיוחד עכשיו, במלחמה. לא לחכות לנתק שלא נוכל לגשר עליו״.
ומה לגבי פוליטיקה? איך אתם מתמודדים עם חילוקי דעות פוליטיים?
שלהבת בנדל: ״אנחנו לא מערבים פוליטיקה במועצה. אני מייצגת גם את החרדים וגם את הערבים, גם את החילונים וגם את הדתיים במועצה הארצית״.
רוני קמאי: ״נכון שהפוליטיקה נכנסת לפעמים, והשבתנו את הלימודים על סיטואציה פוליטית כי היא השפיעה על התלמידים, אבל אנחנו רוצים להראות שאפשר להסתדר גם כשהדעה הפוליטית שלנו שונה לגמרי״.
נוגה אדלשטיין: ״ספגנו הרבה אש גם ממשפחה וחברים על זה שאנחנו לא נוקטים בעמדה מסוימת. אבל אני מייצגת את כולם, גם את מי שחושב אחרת ממני״.
רוני קמאי: ״המסר שאנחנו מעבירים הוא שאנחנו חיים יחד ומנהיגים יחד. אם אנחנו יכולים לעשות את זה, כולם במדינת ישראל יכולים״.
זה לא נראה ככה בכנסת ישראל.
שלהבת בנדל: ״יש לנו פחות אגו מהם, אנחנו קודם כול חברים״.
איתי מאירי: ״אולי אנחנו יותר בוגרים מהם״.
יעל קרמר: ״אני חושבת שככל שהגיל עולה, ככה האגו עולה״.
נוגה אדלשטיין: ״הייתי מצפה לראות גם בממשלה וגם בכנסת ששמים את חילוקי הדעות בצד. זה מרגיש שהם לא רואים את מדינת ישראל״.
אוראל גל־אור: ״פעם הדיונים בכנסת היו אחרים, ואפילו המחלוקת התנהלה בצורה עניינית יותר״.
רוני קמאי: ״יש לנו הרבה ביקורת על מה שקורה. אנחנו מצפים שכל מי שנמצא בפוליטיקה ובתקשורת שייקחו אחריות. אמרנו את זה לחברי הכנסת: הוצאנו מכתב ורשמנו שאנחנו מצפים מכל אחד מהם להוות דוגמה. יש מיליון בני נוער שצופים, שומעים ומיישמים בעצמם״.
