אבן שאין לה הופכין | 48 שנה למלחמת יום הכיפורים | מאת אמיר אורן

איך קרה שאחד משיאיה הדיפלומטיים של ישראל בכל הזמנים – המאמץ המדיני מול ארה"ב במהלך מלחמת יום הכיפורים – התנהל ברובו מעל ראשו (ומאחורי גבו) של שר החוץ אבא אבן? על גולדה, קיסינג'ר, דיין, דיניץ ודיפלומט־על אחד שלא הבין שזמנו חלף

זאת הייתה מלחמה בשלוש חזיתות. לא מלחמת ששת הימים – מצרים, ירדן, סוריה – אלא מלחמת יום הכיפורים. אמנם חיילים וטנקים, תותחים ומטוסים פעלו ונפגעו רק בסיני ובגולן, וירדן הושארה במאמץ רב בחוץ (בתרגיל של שיגור חטיבה לתגבור הצבא הסורי) והצילה בכך את גזרת ירושלים המוגנת רק בצוותי נ"ט מאולתרים – קשה כיום להאמין, הפלסטינים בגדה ובעזה לא התקוממו ולא הפריעו למאמץ המלחמתי – אבל הייתה עוד חזית גורלית, שם לא נשפכה טיפת דם אך נחתך ההקשר המדיני למלחמה: וושינגטון.

כשצה"ל צלח את תעלת סואץ מערבה, היו שהזדרזו לכנות את השטח בואכה איסמעיליה "גושן", אך מונח גיאוגרפי אחר השתרש יותר: אפריקה. מעטים ידעו באותה עת שהתנגשויות חריפות לא פחות, גם אם ללא חללים, מתנהלות ביבשת רחוקה משם: אמריקה.

כמעט יובל שנים אחר כך, קווי המתאר של המערכה המדינית ידועים: המאבקים על הפסקת האש, על הרכבת האווירית, על שימור התמיכה האמריקאית גם לנוכח מהלומת האמברגו וההתייקרות שהנחיתו יצרניות הנפט, החשש מעימות צבאי עם הסובייטים וסירוב חברות נאט"ו להכעיס את מדינות ערב בסיוע לישראל. הנרי קיסינג'ר, שר החוץ הטרי והיועץ המנוסה לביטחון לאומי גם יחד, לא הגזים כשקבע, בריאיון לסדרה 'לא תשקוט הארץ' לקראת 40 שנה למלחמה, "הצלנו אתכם". גוף ראשון רבים, הנשיא ניקסון והוא; הבזק נדיר של צניעות, כי בעיקר הוא, אף שנדרשה הכרעת המפקד העליון.

מהצד הישראלי הובילה את המערכה גולדה מאיר, תוך מאמץ כוחני להשארת שר החוץ אבא אבן במטה האו"ם בניו יורק, שעת טיסה מהבירה האמריקאית, כדי שלא יפריע לה לתפקד במישרין כמצביאת המערכה המדינית באמצעות מפקד גייסות השדה שלה, השגריר שמחה דיניץ.

הסיפור, השווה סרט, משלב את האישי במוסדי. גיבוריו העיקריים הם גולדה, אבן ודיניץ, אבל יש בו גם דמויות בכירות פחות אך לכודות יותר בסבך האילוצים – פקידים הכפופים לאבן ונאלצים לעקוף ולמדר את הבוס שלהם במצוות הבוסית של הבוס. אנשי שירות החוץ, שקידומם תלוי בהסכמת שר החוץ, הפועלים נגד מי שבתום המלחמה עלול להתנקם בהם, על סף הגשמת חלומם להתמנות לשגרירים.

ההשפלה שאבן לא שכח

זאת הייתה ישראל אחרת, של 25 שנותיה הראשונות, עם חפיפה מרבית בין המדינה, הממשלה והמפלגה. מתוך ארבעת ראשי הממשלה עד אז, שניים היו לפני כן (ושרת גם בו־זמנית ולאחר מכן) שרי חוץ. עוזריהם – ראשי לשכותיהם, מזכיריהם המדיניים, מנהלי משרדיהם – באו לא אחת משירות החוץ וחזרו אליו. היו שגרירים וסמנכ"לים שנכללו ברשימת מפא"י לכנסת (אהוד אבריאל, אהרן רמז, שלמה הלל) ומצאו סיפוק רב יותר בשירות החוץ.

כוכב־העל של הדיפלומטיה הישראלית היה אבן. יליד 1915, בן מחזור של משה דיין, וגם, פחות חשוב לזמנם, של יצחק שמיר. הלוח אינו משקר: בני 33 בתש"ח, 41 בקדש, 52 בששת הימים, 58 ביום הכיפורים. צעירים שהתבגרו, הצטיינו במסלוליהם המשיקים והתקרבו לחוד הפסגה – עד לזעזוע של 1973.

דיין ואבן היו שני צידי המטבע של ישראל הקמה על רגליה. לוחם ותומך לחימה, זה עושה וזה מדבר, זה בחאקי וזה בחליפה, זה כורה בידיו המיובלות את היהלום הביטחוני וזה מלטש אותו בלשונו המליצית. שניהם לומדי המזרח, אבן מזרחן אקדמי, מדרום אפריקה ואנגליה, ודיין מזרחן מהשטח, מדגניה ונהלל. שניהם בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה, אז איבד דיין עין בפשיטה ללבנון ואבן מצא מוניטין כקצין מודיעין וקישור בקהיר.

בהמשך היה אבן למשך עשר שנים הנציג הקבוע באו"ם; בשמונה מהן, לאחר שאליהו אילת עבר ללונדון, כיהן גם כשגריר בוושינגטון. היבשת כולה התמוגגה ממנו, מחוף אל חוף, מארגון לשדולה, ממגבית ועד איגרות מלווה הפיתוח (בונדס) למדינה מורעבת דולרים. לא בכדי אימץ לעצמו בהנאה את השבח "קולה של ישראל" – הוא היה מי שהאמריקאים שמעו, במבטא נקי מעילגות אם גם קצת מתנשא, כמו קריין בקול ישראל המקבל דף שהוכתב לו ושאינו שולט בו.

פרוץ מבצע קדש באוקטובר 1956 היה אחד מרגעי השפל של אבן בוושינגטון. למעשה, בן־גוריון השאיר לו ברירה מעליבה, להחליט אם להצטייר כנוכל או כטיפש, משטה או משוטה, כי בעודו ממלא את שליחותו במשרד החוץ המקומי כפרשן המסרים של שולחיו, שוסעה השיחה בבשורת אותה צניחה של גדוד 890 במיתלה. בעיני בן־גוריון וגולדה, שקודמה על גב שרת המודח למשרד החוץ, ודיין כרמטכ"ל ושותף סוד – זה היה בסדר גמור. בדיוק כמו רפול, המג"ד במיתלה, שהיה ממודר מהתכלית האסטרטגית של הפעלתו, כך גם השגריר הנכבד בוושינגטון יבוא לעוזר שר החוץ בלי לדעת שהתייצבותו שם מסייעת להרגעה ולהסחה. אחר כך ישולם מחיר כבד, בזעמו של הנשיא אייזנהאואר, אבל תחילה מלחמה, וכל חייל בה, בקסדה או בצילינדר, ימלא בצייתנות את תפקידו בלי לדעת יותר מההכרחי. זה גורלו של נציג, המשמש כלי במשחק גדול ממנו.

במוצאי האירוע המביך במשרד החוץ האמריקאי, ועם בחירת אייזנהאואר לארבע שנים נוספות, העדיף אבן את הגרסה האמיתית – הוא היה בין המרומים, לא המרמים – כי היה עליו להמשיך לחיות עוד זמן־מה עם מארחיו, ומוטב שירחמו עליו מאשר שיחרימו אותו. כך אישית. לאומית, זה היה רובד במשקע מצטבר, מוצדק חלקית, נגד ישראל החצופה, שאינה בוחלת באמצעים גם ביחסיה עם מיטיבתה הגדולה: קדש, ליברטי, פולארד.

לזיכרון ההוא של אבן, מ־56', נועד תפקיד אסטרטגי ופוליטי הרה גורל ב־67'. בלעדיו, כנראה, ישראל הייתה זורמת באפיק אחר, בלי שטחים ויום כיפור ודיין ואולי גם בלי בגין והליכוד בשלטון, ושרון ונתניהו.

אבן ייצג את ישראל, את ממשלת ישראל, את בן־גוריון ושרת – וזה לא היה אותו דבר. היה עליו להיזהר מזיהוי מופרז עם מס' 2, כדי שלא להרגיז את מס' 1. התכונה הופנמה. אבן לא היה מנהיג. הוא למד לפעול כבא־כוחה של השררה ולבחור צד, גם נגד השררה הקודמת. התככים והתכסיסים הפוליטיים הרי אינם שונים במהותם מהדיפלומטיים, רק הזירה אחרת, פנימית ולא חיצונית.

לקראת בחירות 1965, שבהן התמודד בן־גוריון בראש רפ"י והשתלח בראש מפא"י אשכול, עמד אבן לטפס סוף־סוף למדרגה נכספת, תפקיד שר החוץ, עם פרישתה הקרובה של גולדה מהממשלה ומינויה למזכירת מפא"י. תיק החוץ הרי נתפר לפי מידתו והוא המתין לו מאז שב מוושינגטון ומניו יורק. הכתרים שבן־גוריון קשר לראשו של אבן השתוו רק לשבחים המפליגים שהשמיע באותה עת לדיין, הרמטכ"ל שהציב את צה"ל על מפת צבאות תבל. יד הפלדה וכסיית המשי; עתודת ההנהגה שתצעיר את נבחרת מפא"י, יחד עם בן גילם גיורא יוספטל, מהתחום המשלים של עלייה וקליטה, וכשצמוד לדבוקה שמעון פרס מהעשור הבא, שנות ה־20 של המאה. (יוספטל מת לפתע, בן 50, אחרי פחות משלוש שנים בממשלה.) נוצרה תחרות משולשת – צעירי מפא"י נגד שנתונים קרובים באחדות העבודה (יגאל אלון וישראל גלילי), נגד ותיקי המפלגה שנערכו לבלום את כוונת בן־גוריון להקפיץ את הצעירים מעליהם ובינם לבין עצמם, שהרי דיין ואבן לא באו לממשלה רק כדי להסתפק בתיקי החקלאות והחינוך.

לשובו של אבן ארצה קדם סיבוב פרידה וחנופה. פקידים זוטרים ממנו במשרד החוץ התייחסו אליו ביראת כבוד חריגה, כמו סגני־אלופים לרמטכ"ל העומד לפשוט מדים אך עלול לחזור ולהשפיע על קידומם מתפקיד שר הביטחון.

לצד ההתפעלות מיוקרתו החיצונית של אבן, פגעה בו אווירת הנטע הזר. הוא לא היה כאן כשהדיינים נלחמו ב־48' וב־56', לא עבר את תלאות הצנע וקשיי הקיום. גם אם סבל מפטפוט משמים של נודניק נפוח מחזיק כוסית בקבלת פנים, לא נורא. קצת יזע לא דומה לדם ולדמעות של החיילים והאזרחים בישראל של העשור הראשון. מול דיין היה אבן כדובר צה"ל מול מפקד אוגדה סדירה. דרגת שניהם זהה, ובכל זאת. אבן, כבד גוף וחסר מנוחה כנער מגודל, גם לא היה מסוגל להתחרות בישירות האיכרית־חיילית של דיין.

התפטרות בן־גוריון ב־1963 נראתה לרגע לשניהם כהזדמנות קידום. כשהתאכזבו, דרשו מאשכול את אותו פרס ניחומים – כרטיס חבר במועדון הפנימי של ההחלטות בנושאי מדיניות ביטחון, חוץ וגרעין, יחד עם גולדה ואלון. אבן קיבל גם פיצוי סמלי, שעתיד היה להלעיג בריקנותו על הזוכים הבאים בו, אלון ודוד לוי – סגנות ראש הממשלה. לא בכירות וסימון יורש הוא שיקף, כמקווה, אלא רדיפת כבוד עקר.

ניצחון אשכול על בן־גוריון, דיין ופרס שנותרו בישימון הפוליטי ופרישת גולדה ממשרד החוץ כמו פינו לאבן את מרכז הבמה. הנה הוא מתיישב על הכיסא שנרשם בטאבו על שם שרת (שמונה שנים) וגולדה (כמעט עשור), כשתיק הביטחון בידי אשכול – יעיל אך חיוור – והאיש המרכזי במפלגה, שר האוצר ספיר, קרוב לאבן בעמדותיו המדיניות ומשדר רתיעה מהיוון כוחו להשגת ראשות הממשלה, כשתתפנה. בחלוקה שהדהדה אז בגלל מלחמת וייטנאם, בין "ניצים" ל"יונים", זו הייתה שעת היונים, להפשרה בין־גושית ובאזורי מתיחות, ואבן נתפס כמבטא את רוח הזמן.

אבן עצבן את אשכול, בימי מיתון ואבטלה ורגישות פוליטית ומדינית, בעודף מסעות ומסע"ת, מסיבות עיתונאים. די לטיסות ולהדלפות, הפציר־איים ראש הממשלה. "אבן היקר", כתב אשכול והבטיח: "האמן לי שאני דואג לרפוטציה שלך. מכתב זה אני כותב כך שאין העתק לארכיון ורק אתה ואני, הכותב אותו, יודעים עליו". ואכן, מן הדין להאמין לראש ממשלה; העתק מהמכתב שאין ממנו העתק לארכיון – נמצא בארכיון.

פחות משנה אחר כך פגש אבן את דה־גול בפריז, בנסיבות מחריפות מחלוקת. מאי 67', משבר הכנסת כוחות נאצר לסיני, חסימת מצרי טיראן וגירוש כוח החיץ של האו"ם. הממשלה משותקת בתיקו בין המצדדים במהלומה צבאית מקדימה לבין החותרים לגיבוי מעצמתי, כלקח 48' ו־67' וכנזיפת בן־גוריון, הישיש המנותק, ברמטכ"ל רבין. אבן נשלח לבירות מעצמות המערב, לגשש ולקושש. משימתו העיקרית – לברר כיצד ינהגו הנשיאים דה־גול וג'ונסון וראש הממשלה ווילסון אם ישראל תפעל; אך רבין גם מבקש ממנו להרוויח זמן לשיפור היערכות צה"ל בתקופת ההמתנה.

על כפות המאזניים גורלן של מדינה וממשלה. אם יהיה אשכול בטוח דיו בכורח לפעול ובסיכוי שהמחיר יהיה נמוך יותר ממחיר ההמתנה המתמשכת, יוביל את ממשלתו להכרעה בהרכבה הנוכחי, בלי בן־גוריון, דיין ובגין. גולדה, מעמדתה במפלגה, משוכנעת ש"אין לנו צורך בשותפים לניצחון", אבל המופקדים על שני התחומים המרכזיים, הצבא והחוץ, אינם מחזקים את אשכול, הם תורמים להיסוס, ומאותה סיבה, מדינית. רבין הכין היטב את צה"ל למלחמה, אך חשש שבגלל איומיו על דמשק יעזרו הסובייטים לסוריה בלי שמנגד תהיה לישראל תמיכה מערבית נאותה; ואבן גורם לרושם שתמיכה כזו אינה בנמצא. קריאה מדוקדקת וקצת מאוחרת בתמליל שיחתו עם דה־גול מלמדת שמברקו התמציתי של אבן, על הפורענות הצפויה לישראל אם תמרה את פי הגנרל, החמיר מדי במליצותיו.

עוד לפני כן נכנע אשכול ללחץ ושמט את תיק הביטחון לידיו של דיין. ברגע האחרון, כשבמפא"י הבינו שלא יצליחו למנוע את צירוף דיין לממשלה בתפקיד בכיר, צץ רעיון – לתת לו את תיק החוץ, כלומר לנשל את אבן מתפקידו ולפצות אותו בתחליף של מעורבות בקבוצת ההכרעה ללא כל סמכות תפעולית, כגון – שוב – סגנות רה"מ. אבן התחפר. דיין למשרד החוץ? בבקשה, למה לא, אבל בלי אבן בממשלה. בסירובו לוותר נחל ניצחון טקטי ותבוסה אסטרטגית; הוא גזר על האבניזם להינגף מפני הדייניזם.

קרוב לשמונה שנים וחצי היה אבן שר החוץ, בערך כמו שרת, כמעט כמו השיאנית גולדה. שבע מתוכן עברו בין מלחמת ששת הימים לבין חתימת הסכם ההפרדה עם סוריה לאחר מלחמת יום הכיפורים. לכאורה, תקופה של פעילות מדינית קדחתנית ישראלית שבמרכזה שר החוץ. למעשה, פער מתרחב בין דימויו של אבן כדיפלומט מס' 1 לבין הערוצים שנוהלו סביבו ובלעדיו.

וושינגטון מחכה לרבין

המהלך הראשון שכרסם בכוחו של אבן היה מינוי רבין לשגריר בוושינגטון. השגריר שקדם לו, אברהם הרמן, כפי שהודו בן־גוריון וגולדה לקראת שובו של אבן משם עשור לפני כן, לא איים להשכיח את קודמו. תפוקה מדינית רבה ומועילה השיגו הצירים – יעקב הרצוג, מרדכי גזית, אפרים עברון – וידידיהם המקומיים של הנשיאים הדמוקרטים ג'ונסון וקנדי, פיינברג וארתור קרים ושתדלני איפא"ק. הרמן, שהשתוקק לחזור ארצה, נאלץ להמתין במצוות אשכול עד להחלטתו שהרמטכ"ל המנצח של ששת הימים, מי שבזכות שותפותו הצליח הצמד אשכול־רבין עוד יותר מב"ג־דיין (56', בחזית אחת במסגרת ברית שלוש מדינות; 67', לבד בשלוש חזיתות), יהיה השגריר בוושינגטון מתחילת 68', בתום ביקור אשכול בחוות ג'ונסון בטקסס.

כך הצטיירה לעיני אבן מפת גורמי הכוח בשנת חייו ושלטונו האחרונה של אשכול: דיין כאישיות הבולטת ביותר בממשלה; אלון, שהפסיד בהתמודדות על תיק הביטחון, קצר רוח ופולש ליחסי חוץ (כי לתנועות פועלים קשרים עולמיים); גלילי שר ויועץ מקורב לראש הממשלה; ובתפקיד הבכיר ביותר בשירות החוץ רבין, שנמצא לא אחת במחלוקת איתו כרמטכ"ל ושמר על עצמאותו גם כשהיה להלכה כפוף לו. לכאורה היה רבין בתפקידו החדש כפוף גם לאבן ולא רק לאשכול, למעשה מתח את גבולות העצמאות כמו בהיותו רמטכ"ל מול שר הביטחון אשכול.

באחת מהופעותיו של אבן בפני ועדת החוץ והביטחון, בינואר 69', היה אמור להשתתף גם רבין, שנקרא להתייעצויות בירושלים. לאכזבת הוועדה, רבין לא בא. אבן, בעוקצנות הדוקרת בין שורות התמליל, ביקש לנחם. דעותיהם והשקפותיהם כה זהות, אמר, עד שאין צורך בנוכחות רבין – הוא ייצג אותו נאמנה, כפי שרבין יכול לייצג אותו.

אבן לא ידע איזה שינוי עומד להתרגש עליו בתוך חודשיים. אשכול מת, גולדה חזרה מהיציע כראש ממשלה שניסיונה במדיניות חוץ מגמד את אבן, ובוושינגטון תש כוחם של יהודי הדמוקרטים ועלה משקל מקביליהם אצל הרפובליקנים, כגון לן גרמנט, נאמנו של ניקסון. והכי חשוב, נוסד הצמד קיסינג'ר־רבין.

עד להגעתה של גולדה לראשות הממשלה קבע רבין עובדה בולטת: כשגריר, היה לדמות מפתח ביחסים עם הממשל היוצא של ג'ונסון ועוד יותר מכך עם הממשל הנכנס של ניקסון. איש הצבא, שכוחו במוחו יותר מאשר בקרביותו וששימר את ליבת אופיו המופנם וקצר הרוח, ייצג שילוב נדיר של בקיאות, קשרים והשפעה על שתי הבירות, השולחת והמארחת. במהרה הפך לאחד מאותם שגרירים מעטים הנחשבים בוושינגטון למעין שרים לענייני אמריקה, כמו דוברינין הסובייטי או בנדאר הסעודי; ללא זכות הצבעה בממשלותיהם, אך עם יכולת להשתתף בעיצוב מדיניותן. בנדאר, לא בלדר.

זה, כשלעצמו, לא היה מגדיל את רבין ומקטין בהשוואה את שר החוץ שכביכול מעליו ומוחזק מומחה ותיק ומנוסה ממנו לאמריקה בפרט ולמדיניות בכלל, לולא התייצבה גולדה ימינה מאבן. אם למקם את אישי תנועת העבודה על רצף ניצים־יונים, בקוטב הימני, המדרבן להתנחלויות ומזהיר מפני ויתורים בשיחות עם שליח האו"ם גונאר יארינג ופקידי משרד החוץ האמריקאי, נמצא גלילי, לצידו גולדה, קצת משמאלה רבין ואלון, ובקצה השמאלי אבן וספיר. דיין שוטט על המגרש כשחקן חופשי, לרוב עם גולדה או אף מימינה, לעיתים משמאלה. הבריתות לא היו מוצקות, כיוון שמפלגתית, גולדה הייתה עם ספיר וגלילי – אבן ואלון (גדול תומכי רבין) נחשבו פחות – ונגד דיין.

התמורה הגדולה שהביא איתו ניקסון הייתה מרכזיות המועצה לביטחון לאומי, בניהולו הכוחני של קיסינג'ר. בממשלי טרומן, אייזנהאואר, קנדי וג'ונסון היה מעמדם המעשי ולא רק הרשמי של שרי החוץ שני רק לנשיא לבדו. אצ'יסון, דאלס וראסק לא היו המחליטים הסופיים, אך לעמדותיהם נודע משקל רב. ניקסון החשדן ותאב הסודיות מינה שר חוץ נכבד וייצוגי, וויליאם רוג'רס; את הכוח שמר אצלו, באמצעות יועצו קיסינג'ר ("קיסר", "קרדינל", "נפתלי" ושאר שמות צופן שקופים במברקים; ניקסון היה "אדוארד", לא תנ"כי כמו "יששכר" ג'ונסון ו"מנשה" ראסק).

גם אילו המצב היה הפוך, רבין שר החוץ ואבן שגריר בוושינגטון, מובטח שמשרד החוץ בירושלים היה סובל מהתנכרות הבית הלבן למחלקת המדינה, הסטייט דיפרטמנט. הפגם הבסיסי שניקסון וקיסינג'ר מצאו בשרי חוץ זרים היה מגעם המתחייב עם עמיתם האמריקאי. אם ניקסון זומם מהלך חשאי במדיניות החוץ ואינו מעוניין לשתף בו את רוג'רס ועוזריו, המידור מבחינתו חייב לחול גם על מי שעלול לפלוט את הסוד במגע דיפלומטי עם מקבילו.

בפועל, תרמו לכך הרקע והקו השונים של אבן ורבין. אבן נחשב פשרן ורכרוכי מדי, מאוהב במילותיו; רבין – אסטרטג מפוכח, לא נזיר בהפעלת כוח, רואה נכוחה את הציר האמריקאי־ישראלי מול הסובייטי־ערבי, ממעיט בחשיבות האו"ם. איש כלבבם של ניקסון וקיסינג'ר, ואף שקיסינג'ר נמנע בתחילה מעיסוק בסכסוך ישראל־ערב, פן יהדותו תואשם בהשפעה זרה, נוסד במהרה הערוץ שלו ושל סגנו, הקולונל אל הייג ("אוריה") שהגיע ממלחמת וייטנאם, עם רבין.

הערוץ השתכלל והתמסד בספטמבר 1969, בביקור גולדה אצל ניקסון – אחד המפגשים המכריעים ביותר בין מנהיגי שתי המעצמות, הגדולה והקטנה. שם נרקמה לא רק ההבנה האסטרטגית בסוגיות ההבלגה הגרעינית ואספקת הפנטומים, אלא גם הפוליטית – הודעת ראש ממשלת ישראל ליהדות האמריקאית, המנוכרת לניקסון, סגנו של אייזנהאואר ונציג הימין הנוקשה, שבבית הלבן יושב עכשיו ידיד רפובליקני. במשתמע, ורבין תרגם זאת מפורשות בבחירות 1972, מותר ואף רצוי לשנות כיוון ולהצביע בעדו.

הערוץ המחומש בפעולה

לגולדה לא היה מטה לביטחון לאומי. התחליף שלה לקיסינג'ר היה יועצה המדיני, בקרוב מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שמחה דיניץ. מושאל משירות החוץ, לשעבר מנהל לשכתה במשרד החוץ, בתקופת אבן ציר ברומא ואחר כך, בשנה האחרונה של אשכול ועד שהוזעק שוב לגולדה, ציר ההסברה בוושינגטון – כי רבין רצה בו כציר מדיני, סגנו, אך התפקיד הובטח לשלמה ארגוב. שררה ביניהם הערכה הדדית, תשתית טובה, אמנם לא תמיד מספקת בהתחשב בנאמנות הנדרשת מראש לשכה או יועץ, להידברות עוקפת אבן – ורוג'רס.

כך הורכבה החמישייה הפותחת של ערוץ הבית הלבן עם לשכת רה"מ: ניקסון מסמיך את קיסינג'ר, המוסר לרבין, השולח לדיניץ, המעביר לגולדה; ולהפך. הברית ביניהם, נגד רוג'רס ותוכניתו – טובה מאוד לישראל, בניגוד לזעקות השבר אז; נפסלה בגלל מעורבות הסובייטים ואחרים וקנאת יוצרים – ובעד הפצצות העומק במצרים במלחמת ההתשה, התחזקה במיוחד.

הערוץ המחומש, נקרד"ג, התנהל באמצעות תחנת הקשר של המוסד בשלוחת וושינגטון, בראשות אפרים הלוי ("קמץ", במברקים). משימת המוסד הייתה לקיים את המגע המודיעיני עם CIA – ובכלל זה העברה בררנית של חומרי אשרף מרואן, שסייעו לקיסינג'ר ולניקסון להיכנס לחדרי השיחות בין ברז'נייב לנאצר – ולא להתחרות בשגרירות של רבין או בנספחות הצבאית של זעירא ולאחריו מוטה גור; אבל כפיפות המוסד לרה"מ אפשרה לשגר בצופן שלו את מברקי רבין־דיניץ.

לעיתים, כשהאירוע שחולל את הדיווח היה ידוע מראש למשרד החוץ, נשלחה למשרד מהשגרירות, בצופן הרגיל, גרסה מרוככת ומעוקרת של הדיווח. לגולדה, כנמענת הדיווח הסודי המלא, נותרה הסמכות לחלוק את המברק או חלקים מתוכנו עם גלילי, דיין, אלון, הרמטכ"ל חיים בר־לב או ראש אמ"ן אהרן יריב.

ארבע שנים לאחר כינון אותו ערוץ עוקף אבן, הגיע גדול מבחניו: מלחמת יום הכיפורים. גולדה עדיין ראש הממשלה, בשנתה החמישית, כמו ניקסון בנשיאות. אבן כבר כמעט שמונה שנים שר החוץ, דיין למעלה משש שר הביטחון. גלילי, אלון, ספיר – כולם במקומם. נרשמו שתי תזוזות בתפקידים חשובים בוושינגטון, אך ללא השפעה מהותית על תפקוד הערוץ: רוג'רס חזר לניו יורק ורבין לתל אביב.

קיסינג'ר, מעתה בתפקיד הכפול של שר חוץ ויועץ לביטחון לאומי, המשיך להסתיר מידע ומגע מהכפופים לו, סיסקו והשגרירים בתל אביב ובבירות ערב. בשגרירות ישראל פעל מולו מאז האביב דיניץ, נאמנה של גולדה, יעיל כנציג בבירה האמריקאית כמו רבין גם אם בסגנון אחר. בירושלים הוחלף דיניץ בידי מרדכי גזית, מנכ"ל משרד רה"מ.

גזית היה איש שירות החוץ, סמנכ"ל ולבסוף מנכ"ל משרד החוץ. בתום השאלתו למשרד רה"מ ירצה בשליחות דיפלומטית נוספת, לצרפת, כפי שקודמו יעקב הרצוג (במקרה, שניהם אחים לאלופים, ראשי אמ"ן) שוגרר לקנדה. תידרש הסכמת שר החוץ. לעקיפתו, כעניין שבשגרה בהוראת גולדה וכעובדה שאינה כשלעצמה סודית כמו תוכן המברקים, עלול להיות מחיר אישי. גולדה הרי איימה להתפטר ביום הולדתה ה־75, מאי 1973, והתרצתה במאמץ רב. "מאושרים מהחלטתך להמשיך להנהיג הממשלה והעם. מאחלים לך כוחות נפש ורוח לשאת במעמסה הגדולה", הבריק לה דיניץ והוסיף: "ד"ש מספיר המצטרף לאיחולים". איש לא ידע אם תרכיב גם את הממשלה הבאה, שסיכויי אבן להתמיד בה נראו טובים.

מצבו של דיניץ היה נוח יותר. הוא כבר בוושינגטון, לארבע־חמש שנים. גולדה תגן עליו מבחוץ גם אם תפרוש; אבן לא יעז לפגוע בו. הזמנים השתנו: בשנות ה־50 היה אבן השגריר הדגול, ודיניץ, כמו ארגוב, סטודנט המתפרנס כשומר לילה בשגרירות. בחלוף השנים הגדיים נעשו תיישים, ומהתיישים עדיין לא יצא חלב.

על סגנו של דיניץ, מרדכי שלו, היה להיזהר יותר בכבודו של אבן. גם שלו היה איש שירות החוץ. לפנים, כזוטר, היה הרחק מתחת לאבן; ב־1973, כמספר 2 בוושינגטון, כבר בכיר למדי במשרד החוץ, אך עדיין תלוי בהנהון השר לקידומו לשגריר (בקנדה).

הדבר דומה למזכיר צבאי של ראש הממשלה או/ו שר הביטחון, תת־אלוף או אלוף השואף לקידום בצה"ל, ונקרע בין אדונו הפוליטי למפקדו. אוי לו מהפוליטיקאי ואוי לו מהרמטכ"ל, במיוחד כאשר נתניהו אוסר על אבי בלוט לגלות לכוכבי שהוא טס לשיחות בסעודיה. כוח שאין לעמוד בפניו, איסור מפורש של ראש ממשלה, נתקל במכשול בלתי עביר, פקודה מפורשת לא פחות לגלות הכל.

נפסיק את המלחמה כשננצח

אל תוך מציאות זו פרצו הימים הנוראים של אוקטובר 1973. הבחירות לכנסת בסוף החודש; אבן – יחד עם אלון, דיין, ספיר ומנהיג מפ"ם מאיר יערי – במודעת הכוורת של גולדה ("קו בר־לב. על שפת הסואץ שורר שקט. קמות התנחלויות ומעמדנו המדיני איתן. זו תוצאה של מנהיגות שקולה, נועזת ומרחיקת ראות"). שר החוץ בניו יורק, לעצרת האו"ם ולפגישה סתמית למדי עם מקבילו הטרי קיסינג'ר. דיניץ, שהתייתם מאביו, בארץ. שלו בוושינגטון, כממלא מקום השגריר.

לכאורה, המקריות בהימצאות אבן בניו יורק פעלה לטובתו. לא היה עליו להתלבט בין השתתפות בישיבות הממשלה לבין טיסה לאו"ם ולוושינגטון. הוא כבר שם, בזירה המדינית. לא הכי פשוט שגולדה תנחה ותנצל אותו? לא, בכלל לא פשוט. מסובך. שובר שורות. חרסינה בחנות פילים.

הנחת היסוד של גולדה הייתה שקיים הכרח לקעקע את הרושם המצטבר, המבוסס, שתמיד ישראל היא הפותחת במלחמה. הרווח הצבאי ממהלומה ראשונה קטן מההפסד המדיני – סיוע באו"ם (כולל וטו, אם צריך) ואספקת נשק (שעדיין לא נודע כמה יידרש ובאיזו בהילות) ותמיכה לאחר המלחמה, שהיא רק מערכה אחת ולא אחרונה.

גולדה ידעה שניקסון הלחוץ מבית (ווטרגייט) וקיסינג'ר עומדים להשיק יוזמה מזרח תיכונית; כדי שלא להזיק לה בבחירות, הואילו להמתין. החשש הקבוע שלה היה מפני אזכור מחודש ומחוזק של החלטה 242 של מועצת הביטחון מ־1967, שטחים תמורת שלום, והחלתה על כל הגבולות והגזרות. גם אם ראתה בזווית עינה את איתותי השלום של אנואר סאדאת, העדיפה לעצום אותה, כדי שלא לשלם את מחירו הנקוב של השלום.

גם קיסינג'ר לא צידד בנסיגה כוללת, מהשטחים כולם, לגבולות 4 ביוני 1967, אבל אופקיו היו רחבים בהרבה: לגרש את הסובייטים מהאזור (סאדאת נידב לו מהלך בכיוון זה) בעודו שומר על הפשרה בין־גושית ומושך את המתונות במדינות ערב לחוג האמריקאי. הנוסחה "סיני תמורת שלום" תאומץ, עם מלחמה, אם ישראל מתעקשת שלא בלעדיה.

ב־5 באוקטובר היה המידע הכמעט סופי של אמ"ן, למעט הפרטים הנוגעים לפגישת מרואן עם ראש המוסד צבי זמיר בלונדון באותו ערב, אמור להימסר באמצעות אבן לקיסינג'ר, גם הוא עדיין בניו יורק. המברק השתהה ולבסוף מסר אותו סגן השגריר שלו לסגנו של קיסינג'ר במועצה לביטחון לאומי, גנרל ברנט סקאוקרופט.

עוד דיניץ טס מערבה, גובש ה"סצנריו", התרחיש המדיני לסיכול החלטת או"ם על הפסקת אש מיידית בסיני ובגולן. משום־מה, אף שמשמעותה של סוגיה זו, הראויה לליבון ציבורי נוקב, היא כי רוב גדול מתוך כ־2,600 החללים הישראלים, 2,000 ומעלה, היו נותרים בחיים, היא מעולם לא עוררה מחלוקת; כאילו מאליו מובן שנכון פעלה ממשלת גולדה כשסירבה להפסיק את האש לאחר יום־יומיים ושתוצאת המלחמה לאחר שבועיים וחצי נוספים הצדיקה את ההחלטה ואת המחיר.

לפי תרחיש גולדה־קיסינג'ר, צה"ל יעבור מבלימה להתקפת נגד, יגרש את הפולשים (לא לשטח ישראל הריבונית, אלא לשטחים שאבדו למצרים ולסוריה במלחמת ששת הימים) אל מעבר לסואץ ולקווי 10 ביוני בגולן (ו־12 ביוני בחרמון), ורק אז תואיל ישראל להסכים להפסקת אש. זה היה הד חרישי לאחד הביטויים המרכזיים בהחלטה 242, "אי־הקבילות של רכישת שטחים בכוח", אף שהפעם השאיפה הערבית הייתה החזרה בכוח של שטחים שנרכשו בכוח. נאצר הרי התנבא ברוח זו בסוף שנות ה־60.

כדי להרוויח זמן מדיני, היה על צה"ל לנצל את הזמן הצבאי. התכנון, באחריות שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל דדו אלעזר ומעליהם הממשלה שלא טרחה להתעמק במשמעויות, הפך את הסדר הנכון והשכל הישר על ראשיהם. המלאי תוכנן לפי חמישה־שישה ימי לחימה, כמהדורה נוספת של 1967. לכן, ובהיעדר תוכנית הגנה רצינית בסיני, הוזרק לתכנון המבצעי חיפזון התקפי. פיקוד הדרום – ובתחילה גם הצפון – והמטכ"ל יצאו משיווי משקלם, יחד עם דיין. בלי להכיר את הנתונים בשטח, שהתבררו רק בהדרגה, גולדה המשיכה לדרוש מדיניץ להפציר בקיסינג'ר לעכב את ההחלטה באו"ם, בבחינת "נפסיק כשננצח".

ביום שלישי, 9 באוקטובר, נפקחו אט־אט העיניים לבהלה גדולה: התקפת צה"ל נכשלה והיוזמה בידי המצרים. ירצו, יפסיקו את האש. ירצו, ינהלו התשה. ירצו (וישתטו), ינסו להתקדם. וצה"ל, קרוע בין שתי חזיתות ומזהיר את "איתן" – חוסיין ("הינוקא", כינה אותו גלילי בהתנשאות) – להישאר בחוץ, נזקק למטוסים, לטנקים, לתחמושת (בטעות; למעשה לא) ובעיקר למה ששום היטס והישט מאמריקה לא יכול להביא – לוחמים, בעיקר באוויר (בסוף המלחמה היו רק 70 צוותים ל־100 פנטומים).

כששר החוץ נותר בחוץ

ערוץ גולדה־דיניץ־קיסינג'ר תפקד היטב מול שורה ארוכה של התפתחויות בזירה המדינית: במהומת ווטרגייט והתפוררות הרשות המבצעת (התפטרות סגן הנשיא המשוחד אגניו, הדחת צמרת משרד המשפטים, התהדקות הטבעת סביב ניקסון), בעריקת חברות נאט"ו הצמאות לנפט והחוששות מעימות עם הסובייטים,

בהתנגדות הפנטגון לפגוע במוכנות הצבאית בוויתור על נשק מהיחידות והמחסנים לטובת צה"ל, ובצורך לתמרן בין הממשל לקונגרס לקבוצות הלחץ (יהודים, איגודים מקצועיים, מערכות עיתונים). רק הנספח הצבאי בוושינגטון מוטה גור, שאיים בשחצנותו להציב את צה"ל בפאתי קהיר – מתכון בטוח להתערבות סובייטית – ומרגיז במקום להרגיע את יו"ר המטות המשולבים אדמירל מורר ("את הקונגרס השאירו לנו"), פגם לעיתים בעבודת הצוות.

בתפקוד כזה, באיזון הפנימי ובתזמור הפעילות הגלויה והסמויה, כל המוסיף גורע. אבן התעקש להוסיף. הוא דרש לטוס לוושינגטון ולפגוש את קיסינג'ר; אולי האמין שניקסון ישעה את דיכאונו כדי לראות אותו, כמו את שרי החוץ הערביים. דיניץ המריץ את גולדה, שלא חשבה אחרת, לרתק אותו לניו יורק. שם התהפכה התמונה בסוף השבוע הראשון למלחמה: פתאום ישראל היא שרצתה הפסקת אש באתר ולאלתר, כשהמצרים עדיין בגדה המזרחית של התעלה וצה"ל טרם במערבית. הידיים – בריטיות ואוסטרליות – פעלו באו"ם, ללא הצלחה (המצרים סירבו להסתפק בהישגיהם), אך ההוראות הגיעו מקיסינג'ר. לשאלה אם בראש משלחת ישראל עומד אבן או רק השגריר יוסף תקוע לא הייתה חשיבות ממשית.

בניכוי עניינים פעוטים כמו החמצת השלום ואסון המלחמה, ערוץ גולדה־דיניץ־קיסינג'ר באוקטובר 73', עם שחקני המשנה גזית, שלו וסקאוקרופט, היה אחד משיאי הדיפלומטיה הישראלית לדורותיה. למרבה זעמו של מי שנחשב עד אז כדיפלומט־על מתוקף תפקידיו, שגריר ושר חוץ, אבן היה ליד הזירה אך לא בתוכה. ראש הממשלה והשגריר בוושינגטון שיחקו אבן, נייר ומספריים.

לעומת המוות, השבי, פציעות הגוף והנפש ותחושת המפולת הכללית בישראל, אין להתרגש ממצוקתם המקצועית והאישית של פקידי משרד החוץ, אך גם הם ראויים להערת שוליים בזיכרון הטלטלה האיומה של סתיו־חורף־אביב 73'–74'.

דיניץ, בשובו לוושינגטון, וידא באמצעות צופן המוסד שגזית שומר על כפל הערוצים. כדי לתאם עם אבן, "נבריק מעתה שיחות שלנו עם המזכיר (קיסינג'ר) בצופן משרד החוץ עם העתק לשה"ח ניו יורק" ובמידור מרבי, אבל יהיה גם מידור עוד יותר מרבי, מפני אבן: שיחות עם קיסינג'ר "בנושאים עדינים או המיועדים לרה"מ בלבד נמשיך להעביר בצינור זה על שמך ולידיעת רה"מ בלבד".

גולדה לא רצתה באבן בשתי הזירות הקובעות, לא בקבינט המלחמה (גולדה, דיין, אלון, גלילי, אלעזר) בתל אביב ולא בוושינגטון. הוא לא הצביע ולא השפיע. בניו יורק היה, בעצם, בגלות בעת הכרעה.

הנה מה שכותב השגריר דיניץ לגולדה, בהול, לנמענת בלבד, כשקיסינג'ר בדרכו למוסקבה כדי לתת לצה"ל עוד יומיים־שלושה להתקדם ממערב לתעלה ולא לסיים את המלחמה בהפסד: "מבקש שתצא הוראה ברורה לשה"ח לא לבוא לוושינגטון. חיוני שלא נפתח ביוזמתנו מהלך דיפלומטי, וזאת בדרג שה"ח, לפני שנחליט ביוזמתנו שהשעה כשרה לכך. מוטב שנקיים את כל הבירורים במגעים חשאיים עם הבית הלבן כפי שקיימנו אותם עד היום".

סגן השגריר שלו כתב למנכ"ל משרד רה"מ גזית: "זמן קצר לאחר חצות טלפן אליי (מניו יורק, יועצו המדיני של אבן) איתן בנצור והודיע לי ששר החוץ יגיע לוושינגטון מחר כדי לקיים התייעצות איתנו ולאחר שנקבל את ההנחיות מרה"מ להיפגש עם נפתלי (קיסינג'ר) ולמסור לו את תגובת ממשלת ישראל. אמרתי לאיתן כי לדעתי – ובטוחני שגם לדעת השגריר – ביקור זה של שה"ח בוושינגטון אינו רצוי כלל וההפך הגמור של מה שעלינו לעשות בשעה זו. אמרתי לו כי עצם ביקורו של שה"ח יפנה את הזרקורים אליו ויכניס אותנו למצב שיזרז את ההתפתחות המדינית, במקום לעכב ולהאט אותה ככל האפשר. כעבור רבע שעה שוב צלצל איתן ומסר לי בשם שה"ח שבהתקבל תגובת רה"מ ירצה לקיים איתנו התייעצות ולאחר מכן להגיש את תגובת רה"מ לנפתלי. עד כאן דיווח שלי. למותר לציין שהמלצות שמחה מבוססות על שיקולים ענייניים טהורים המתבססים על הערכת שמחה את המצב המדיני".

ושלו מסכם, כדבר איש שירות החוץ עם עמיתו: "אני מבקש להבטיח שהנחיות רה"מ לשה"ח לא יתייחסו כלל למברקו של שמחה או למברקי זה ושיתייחסו אך ורק למברק אבן אליה. בוודאי תבין שבין השאר אנו גם חייבים לשמור על שלום בית ועל המשך יחסים תקינים".

 

מה שהיה מובן בדרגי העבודה היה ברור פחות לאבן. הוא לא קלט שהעולם כפי שהכיר עד למלחמת יום הכיפורים התרסק, שהכוורת העיוורת של גולדה נפלה ונפוצה, מי לקידום חלקי אך עקר (אלון, שר החוץ הבא) ומי למירוק מאוחר של חטאיו (דיין, שר החוץ הבא־הבא), בעוד הוא, בגאוותנותו, אינו מבחין שזמנו עבר.

ב־10 במארס 1974, כשבוע לאחר הגשת דו"ח אגרנט והתפטרותו המאולצת של הרמטכ"ל אלעזר, שלא סיפקה את מבקרי הממשלה החדשה שלאחר הבחירות, כתב אבן לגולדה נגד הקמת משרד ההסברה, שנועד ליריב. "הגדרת תפקידי משרד ההסברה היא בעלת השלכות כלפי משרד החוץ (ואולי משרדים אחרים). אי לכך, הנני מבקש שדיון בנושא זה ייפתח לא מוקדם מ־24.3, כדי להבטיח את השתתפותי".

הוא לא ידע היכן הוא חי: למחרת התפטרה גולדה, סופית. רבין, יריבו, נבחר על אפו ועל חמתו של אבן, שהעדיף על פניו – אחרי עצמו – את פרס, לראש הממשלה והמשיך לתקשר עם קיסינג'ר בערוץ דיניץ, לא תמיד בידיעת אלון ופרס. כדי לתקוע את הסכין עמוק יותר, הציע לו רבין את משרד ההסברה. אבן לא חזר עוד לממשלות רבין ופרס.

–

• צדק צדק תהדוף: כך פועלות טחנות הצדק | מאת אמיר אורן
• צבע אטום; מסמכים חדשים חושפים את מניעי איראן בדרך לפצצת אטום | מאת אמיר אורן
• הנשיא האחרון // מויצמן עד ריבלין: קווים לדמויותיהם של האזרחים מספר 1 // מאת אמיר אורן