"ליהדות יש מסר להעביר לעולם, אנחנו צריכים להיות פחות סגורים ושבטיים
ולחשוב כאילו זה שייך רק לנו"

אנג'לה וורניק בוכדל היא הרַבָּה של בית הכנסת הרפורמי החשוב ביותר בניו יורק, והיא האדם האחרון שהייתם מדמיינים כמי שיוביל מוסד כזה. בשיחה מרתקת היא מביאה זוויות מפתיעות על יהדות, אנטישמיות, זהות, התבוללות – וגם על ישראל

כוכב יכול לנצנץ במקום אחד, ואיש לא יידע על קיומו במקום אחר. זהו מצב טבעי בהחלט, והוא ייתכן גם על פני השמיים הזעירים של העולם היהודי – אבל במקרה של אנג'לה וורניק בוכדל, העובדה שאישה היא מנהיגה יהודייה מהשורה הראשונה בארה"ב, וזרה כמעט לחלוטין בישראל, אינה רק עניין של מרחק פיזי או של פערי שפה. כאן נעוץ גם פער תפיסתי, נפשי, בין שני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארה"ב.

היא נולדה בקוריאה לפני 46 שנה לאב אמריקאי־יהודי ולאם בודהיסטית. בגיל חמש היגרה עם משפחתה לארה"ב, כדי לגדול בה כיהודייה אמריקאית לכל דבר, בין היתר במסגרת קהילה רפורמית קטנה במדינת וושינגטון. רק כשהייתה בת 21, ולפני שהזניקה את הקריירה שלה כחזנית וכרבה, היא בחרה לעבור גיור במטרה "לאשרר", כלשונה, את יהדותה. כיום, נשואה ואם לשלושה, כשהיא ממלאת את אחת המשרות הרבניות היוקרתיות ביותר שאמריקה יכולה להציע – הרבה הבכירה של בית הכנסת הרפורמי Central Synagogue במנהטן – בוכדל רואה לעצמה שליחות בפתיחת דלתות היהדות גם בפני מי שלא נולדו יהודים, עם או בלי גיור. באחת המחלוקות הבוערות ביותר בין יהודי ארה"ב ובינם לישראל, על הגדרת המשפחה והשבט היהודיים, לרבה אנג'לה בוכדל יש דעות נחרצות ומאתגרות.
הראיון עם הרבה בוכדל נערך כחלק מסדרת ראיונות עם מנהיגים יהודים אמריקאים, שהופיעה ב"הארץ" באנגלית וכן בבלוג "על דעת הקהל" של מכון שלום הרטמן.

הרבה בוכדל, המראה שלך לא יהודי, השם שלך לא נשמע יהודי, ואני מניח שיהודים רבים בישראל לא היו מתייגים אותך כ"יהודייה". בארה"ב, לעומת זאת, לא רק שהרבה יהודים ולא־יהודים רואים בך מנהיגה יהודייה מהשורה הראשונה, אלא שאת, גם הודות לביוגרפיה האישית שלך, מייצגת עבור המון אנשים את התגשמות החלום היהודי־אמריקאי. את במרכזו של הקרע.

"אני מרגישה את הפרדוקס הזה כשאני נוסעת לישראל. איכשהו אני מרגישה שם בבית, אבל אני גם מרגישה שם חריגה באופן פרוע, כאילו אני חד־קרן או אישה משונה. כל אחד מהדברים האלה – להיות אישה־רב, שזה עדיין מוזר עבור רוב הישראלים, וגם להיות אסייתית ויהודייה – זה סוג של חד־קרן. נכון שאפילו באמריקה חריג למצוא אישה שמנהיגה קהילה כל כך גדולה, אבל אני חושבת שאני מייצגת יהדות שבסופו של דבר לא קיימת בישראל, כזו שמבוססת מאוד על יהודים ויש לה אלמנטים טקסיים רבים, שנטועים במסורת, ובכל זאת לא באמת ניגשים להלכה כפי שהם ניגשים. מה שבאמת שונה הוא שזו יהדות שנטועה פחות בזהות גזעית. יש עדיין 'עמיות', אבל כאישה קוריאנית אני מביאה זהות תרבותית אחרת. יש כל כך הרבה ישראלים שהזהות שלהם – ואני לא רוצה לומר גזע – היא לאום ומוצא. עבורם זה בכלל לא עניין דתי. נכון שיש גם קבוצות אתניות רבות ביהדות בישראל, אבל מה שאני מייצגת הוא סוג של יהדות שאינה אתנית, ומשום כך זה כל כך מוזר".

עובדת היותך אישה והיותך אסייתית עשויה להיחשב כעניין חיצוני, אבל גם זו זהות. האם נכון לומר שהתוויות האלה, שהרבה ישראלים אולי יחשיבו כ"חד־קרן", הן בדיוק אותם דברים שעבור הקהילה שלך הם בעלי ערך חיובי רב?

"זו שאלה טובה. אני חושבת שהקהילה שלי מתגאה בכך שאני הרבה האסייתית הראשונה, ואני גאה בכך שאני האישה הראשונה שמנהיגה את הקהילה הזאת ב־180 שנותיה. יש משהו במנהטן שהוא קוסמופוליטי מאוד, במובן של מי אנחנו כאמריקאים וכפרוגרסיביים. אני גם חושבת שכשיש לך קהילה יהודית ששיעור הנישואים המעורבים בה מגיע ל־70% פלוס, העובדה שאני – כתוצר של נישואים בין־דתיים משנות ה־70 – יכולה להיות כאן מנהיגה, נותנת להם תקווה: 'הו, אנחנו יכולים ליצור חיים יהודיים באמריקה, אנחנו יכולים להתאהב בגויים, נוכל להקים משפחות יהודיות'".

וזה גם חלק מהחזון ומהמשימה שלך כרבה.

"זה חלק עמוק מהחזון שלי, ליהדות יש מסר להעביר לעולם. היא אמורה להיות אטרקטיבית עבור כולם, ואנחנו צריכים להיות פחות סגורים ושבטיים ולחשוב כאילו זה שייך רק לנו ואיש לא מוזמן. לעובדה שרבים כל כך מחברי הקהילה שלי אינם יהודים, אבל הם מגדלים משפחות יהודיות, יש משמעות. ויש לנו את תוכנית הגיור הגדולה ביותר שאני מכירה, עם למעלה מ־150 תלמידים בשנה. התוכנית צומחת, ויש לנו רב במשרה מלאה שמרוכז רק בזה, וחלק מהעניין הוא שלמעשה אנחנו לא קוראים לזה 'גיור'; אנו קוראים לזה 'היכרות עם היהדות'. אין לחץ להתגייר. אנחנו לא מחפשים לכפות דברים. הרקע של רובם הוא מערכת יחסים עם בני זוג יהודים, ואנחנו מזמינים את שניהם לקורס. מה שמעניין הוא שלפני הקורס, 55% בממוצע אומרים שהם פתוחים לאפשרות להתגייר, ובסיום הקורס 77% מהם מתגיירים בפועל. כי כשהם רואים מה זה, והם מבינים מה יש ליהדות להציע, והם מעריכים את המשמעות ואת השמחה שהיהדות יכולה ונותנת לחיים שלך ולמשפחה שלך – הם רוצים להיות חלק מזה. אז יש לנו חזון של יהדות אטרקטיבית להפליא עבור העולם הגדול, ובמקום לראות בה משהו שצריך להיוולד בו – אני מניחה שאני מייצגת יהדות שאינה הדת שחייבים להיוולד בה. אפשר גם לבחור בה".

את אומרת שהיהדות צריכה להיות אטרקטיבית, כאילו זה מובן מאליו, אבל ממתי היהדות עשתה אוונגליזם או מיסיון? ומעבר לעובדה שזה נשמע כמו רעיון חדש, מה יוצא לנו מזה?

"קח לדוגמה את אברהם ושרה – הם היהודים הראשונים, זה נכון, אבל מה עשה אברהם עם מאות העבדים שלו? הוא מל את כולם, הוא גייר אותם. היהדות לא התחילה רק עם אברהם ושרה ויצחק, היא התחילה עם מאות אנשים. מה שהתחיל את העם היהודי היה ערב־רב, וגם כשעזבנו את מצרים אלו לא היו רק העברים, היה שם ערב־רב. היינו המון מעורב שעזב את מצרים וככה הפכנו לעם ישראל. אנחנו מפספסים משהו כשאנחנו חושבים על היהודים כעל סוג של גזע טהור, כזהות גזעית, במעין עליונות קלה, בתסביך קטן של עליונות שבטית, כאילו אנחנו מין אנושי נעלה. אבל במיוחד, כשהפכנו לעם בגולה והתפשטנו לכל חלקי העולם – אין שום ספק שהתחתנו עם האוכלוסייה מסביב. איך אפשר להתכחש לזה כשאתה רואה יהודי מרוקאי ויהודי מסיביר ויהודי מהודו? אוקיי, כולם נראים אחרת. האם אתה רוצה לומר לי שלא התערבנו באוכלוסייה בנישואי תערובת? בלי ספק, ודאי שכן".

זה מזכיר לי את הסופר מייקל שייבון שעבורו נישואי תערובת הם ממש יעד שאליו היהודים הפרוגרסיביים צריכים לשאוף. הסכמת עם מה שהוא אמר, במאי 2018, כנואם המרכזי בטקס ההסמכה של הרבנים הרפורמיים החדשים? הוא קרא לרבנים החדשים, או לתנועה הרפורמית, לעודד נישואי תערובת, ממש כאידיאולוגיה.

"הסיבה שזה היה מאיים כל כך הייתה שהוא ביטא צורה קיצונית של משהו שבמובנים מסוימים כבר אומץ בידי היהדות הפרוגרסיבית. למעשה כבר פתחנו את דלתותינו לנישואי תערובת, אימצנו את האוניברסליות של הערכים שלנו ושל אנשים אחרים, ואנחנו מנסים לא לשפוט אנשים על זה. אבל בעצם הוא אמר: אנחנו לא צריכים להסתפק בזה, אלא למעשה לשאוף לנישואי תערובת כי עלינו למהול את המאגר הגנטי שלנו. זה לקח את העניין לשלב הבא והבהיל את כולם. זה גם גרם לאנשים לשקול מחדש את הפתיחות שלהם".

ומה דעתך?

"כמי שעורכת חופות בנישואים בין־דתיים, ולמרות שאני בת לנישואים בין־דתיים בעצמי, אני עדיין מתרגזת לקרוא את זה. אתה יכול לשאול אותי: למה בעצם לא לאמץ את המסר שלו? משהו בזה, דחיית הפרטיקולריות בקיצוניות שכזאת, עבורי, היא בסופו של דבר חיסול היהדות, ואני, קודם כל, חושבת שהיהדות חשובה מכדי להיעלם. אבל אני יכולה גם לטעון שהיהדות לא צריכה לשרוד אך ורק בזכות הפחד של יהודים להתחתן עם אחרים. כי זה מה שתמיד עשינו, וזה לא משנה אם זה לקח 500 שנה במקום 150 או 200 שנה, השורה התחתונה היא שנטמענו ונכנסנו לתוך התרבות הסובבת והבאנו אותה פנימה. הפכנו את האוכל שלהם לאוכל יהודי, הפכנו את המוזיקה שלהם למוזיקת תפילה יהודית וליטורגיקה. הפנמנו את כל זה".

אז סליחה על השאלה הבנאלית: מיהו יהודי? מה מגדיר אנשים כיהודים?

"יהודים הם כל מי שהחליטו להשליך את חייהם, להימלט מהדיכוי ולהתכנס במקום שבו הם יכולים להיות חופשיים ולעבוד אל שיגאל אותם. זו המשמעות של להיות יהודי. ואפשר להצטרף למשימה הזאת. כל אחד יכול לקחת חלק בזיכרון היהודי. אם אתה רוצה להצטרף אלינו, גם אתה צריך לעמוד בהר סיני. מי אומר שהגר לא עמדה למרגלות הר סיני? זה חזון שעלול להישמע מאוד קיצוני עבור ישראלים, אבל אני מרגישה שכשאתה מסתכל על ישראלים, אתה יודע שהרעיון של יהודים כגזע טהור, שבא ישירות מאברהם ושרה, לא קיים. זה לא מי שאנחנו. מההתחלה היינו מעורבים, והרעיון שהייחודיות שלנו מגיעה מעניין שהוא טעון גזעית הוא בעיני החלק הלא־מושך של השבטיות, שבו אנחנו מרגישים כאילו אנחנו צריכים לשמור על טוהר הדם שלנו בצורה כלשהי. אני חושבת בכנות שזה לא משרת את היהודים, ואם תסתכל בהיסטוריה היהודית – לא ככה יהודים שרדו. הסיבה שהיהדות עדיין כאן, והרבה ציוויליזציות אחרות אינן, היא גמישות וספיגה ופרשנות ותרגום של המיטב שיש לעולם להציע, ואז הפיכה של זה ליהודי.

"גם את סדר פסח לא אנחנו המצאנו, לקחנו אותו מסעודות יווניות ורומיות. הוספנו אלמנטים לסיפור ואז זה הפך להיות יהודי מובהק, ליל סדר. זה מה שיהודים עושים הכי טוב: לוקחים וסופגים ומתרגמים ואז מרוממים. ובעיניי אנחנו יכולים לעשות את זה גם עם האנשים, ואני חושבת שאנחנו צריכים פחות לפחד לקלוט. ודרך אגב, אמי, הקוריאנית הבודהיסטית, הפכה אותי ליהודייה הרבה יותר טובה מכפי שאבא שלי היה מסוגל לעשות. הייתה לה השפה הרוחנית הזאת, ואבא שלי לא התעניין בזה, בכנות, ולכן אני חושבת שזרימה של לא־יהודים לקהילות שלנו לא הולכת לעשות את היהדות שלנו מדוללת יותר.

"תאמין לי, אנחנו רוצים לחשוב כיצד נשמור על הפרטיקולריות והאותנטיות שלנו ועל כל היתר, אבל אני גם יודעת שמה שהייתי עדה לו שוב ושוב בקהילה שלי הוא האופן שבו הלא־יהודים הופכים את היהודים בעצמם ליהודים הרבה יותר טובים, יותר מתעניינים, שיותר נדרשים לבטא את מה שהם כיהודים. אני מאוד נלהבת מזה, וגם כשאנו לוקחים את מיטב האנשים האלה ומביאים אותם לקהילות שלנו, אנחנו הופכים להיות חזקים יותר, מעניינים יותר, תוססים יותר מבחינה תרבותית".

אמרת שאת לא רוצה לאבד את הפרטיקולריזם, ומצד שני ציר ההתייחסות המרכזי שלך הוא המין האנושי. אז מה לדעתך צריך להיות העתיד של הפרטיקולריזם היהודי?

"אני לא רוצה שנאבד את הפרטיקולריות שלנו. אני עדיין רוצה שנרגיש שאנחנו מחוברים עמוק ליהודים בכל העולם. יש משהו שמחבר אותנו שהוא מיוחד לנו. אני לא רוצה שזה יתבסס על גזע או על מבנה הדנ"א של מישהו, אלא על תחושה של היסטוריה משותפת ומשימה משותפת לעתיד. ופרטיקולריות חשובה. ליהדות יש עדיין אוצר מילים מסוים למשימה, למען העולם, שעלינו לקיים, ואף אחד אחר לא עושה בדיוק את אותו הדבר. באמריקה הייתה תנועה בשם 'תרבות אתית' (Ethical Culture). ייסדו אותה יהודים רפורמים שבסופו של דבר רצו לקחת את כל הערכים האוניברסליים החשובים ביותר של היהדות, כמו שכולנו נבראו בצלם אלוהים, ולהפריד אותם מהדת. אבל אתה יודע, זה לא שרד, כי אם אין לך את הפרטיקולריות של הטקסים, של החגים, של לוח השנה היהודי והשפה המשותפת; אם אין לך חלק מהפרטיקולריזם הזה, אז אין שום לכידות שנשארת".

החזון הזה – שהיום הרבה יהודים פרוגרסיביים יזדהו איתו – הוא חדש גם עבורך. עד לפני 12 שנים, בתור חזנית ורבה רפורמית, את התנגדת במפורש לעריכת טקסי נישואים לזוגות מעורבים. מה גרם לך לשנות את דעתך ולהתחיל לערוך חופות כאלה?

"חלק מהסיבה שלא ערכתי טקסי נישואים בין־דתיים היה הרצון שלי להעביר מסר, שטוב שיהודים יתחתנו עם יהודים. גם הושפעתי מאוד מהעובדה שהמנטורים שלי לא עשו את זה, אז קצת הרגשתי שרבנים שלמים ובעלי יושרה לא עורכים נישואי תערובת. ואז התחלתי לפגוש זוגות צעירים, או תלמידי בר־מצווה, או תלמידים שהיו מעורבים מאוד כיהודים, ובאותו זמן התאהבו בבן זוג לא־יהודי. הם היו באים אליי ואומרים: אנחנו מחויבים להקים בית יהודי, בן זוגי מוכן לגדל ילדים יהודים ונצטרף לבית הכנסת שלך, האם תחתני אותנו? והייתי עונה: בבקשה, תצטרפו לבית הכנסת שלי, בבוא היום אני אערוך את טקס קריאת השם של הילד שלכם ואת הבר־מצווה שלו – אני יכולה לעשות הכל חוץ מלעזור לקדש את הנישואים שלכם. והתחלתי לראות איך אני סוגרת את הדלת בפני אנשים. אנשים אמרו: 'את הרבה שלי, גדלתי איתך, את לא תעשי את האירוע החשוב ביותר בחיי? ואז את עוד אומרת שתיקחי את הכסף שלנו ונהיה חברי הקהילה?'. ההרגשה הייתה שזה פשוט כל כך צבוע.

"גם התחלתי לחשוב לעצמי שאולי הנישואים האלה הם באמת ההתחלה של יצירת בית יהודי. ושיהיה ברור, אני לא עורכת טקסי נישואים בין־דתיים לזוגות שלא רוצים בית יהודי, שאינם מתחייבים לגדל ילדים יהודים. אני רוצה להבהיר זאת היטב, שלא לדבר על כך שאני דורשת שהם יעברו קורס יהדות לפני החתונה. אני לא דורשת מהם להתחייב להתגייר, אבל אם אתם אומרים שאתם מחויבים להקים בית יהודי, אתם צריכים לדעת מה זה אומר. אנחנו צריכים לדבר על זה, ואז המעמד הזה לבדו עוזר להם לדבר על השאלות הגדולות. אנחנו נפגשים כמה פעמים, ויש להם מערכת יחסים עמוקה איתי.

"ואז באמת הוסר הספק עם זוגות, שוב ושוב, כי זה גרם לי להרגיש כאילו אני לא עושה את הדבר הנכון עבור העם היהודי באמריקה. ואנשים אמרו: אנחנו מקימים בית ביחד, והתחלתי לחשוב לעצמי שאולי אני כן צריכה לחתן אותם בטקס יהודי, דווקא לעשות הכל כדי לתמוך בחיים היהודיים שלהם. הרי זה יכול להיות זיכרון יהודי שלהם, תחת החופה עם רבה".

איך המדיניות החדשה הזאת שינתה את סנטרל סינגוג במהלך השנים האחרונות?

"הקהילה השתנתה בהחלט, במספר המשפחות המעורבות שמחוברות עמוקות לקהילה, בזכות עמדתנו המזמינה להפליא. חלק מהשינוי קרה לא במקרה, כשעברתי מבית הכנסת הרפורמי בסקרסדייל (פרבר של ניו יורק, י"א), שבו שירתתי כעשר שנים. כשבאתי לכאן היה קל יותר לשנות את המדיניות שלי, ואחרי 12 שנה שאני עושה את זה כאן, אני מרגישה שזה הדבר שרבנים צריכים לעשות היום באמריקה. לא ערכתי מחקר מדעי, אבל ממה שאני רואה, זוגות שאני אומרת להם כן, נשארים חלק מהקהילה היהודית. אני עורכת את טקס קריאת השם של התינוקות שלהם, והם חברים בקהילה. אני כאן מספיק זמן כדי לראות שהם מגדלים משפחות יהודיות, ולכן אני מרגישה כאילו עיצבתי ועזרתי לאנשים להישאר בחיים היהודיים בצורה אחרת. ואז הם באים לבית הכנסת שלי, בניגוד למה שקרה לכל כך הרבה מהם שדחיתי".

בדרשה עוצמתית שנשאת ביום כיפור השנה דיברת על איומי האנטישמיות באמריקה, מימין ומשמאל. זה היה לפני המקרים האחרונים, בהם הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. האם האנטישמיות גורמת לאנשים לחזור יותר ליהדות שהיא יותר מבוססת־אתניות?

"הייתי עיוורת אם לא הייתי רואה איך האנטישמיות מאלצת אנשים להזדהות כמי שהם, ומזכירה להם מי הם. אבל אני אהיה עצובה מאוד אם נצחיות היהדות תהיה תלויה בהשפעה שלילית כמו אנטישמיות. זה לא הרעיון של היהדות בעיניי. אנחנו מתמודדים עם רדיפות לאורך כל ההיסטוריה שלנו, והאנטישמיות היא השנאה העתיקה ביותר, אבל מה שאנחנו מגלמים ומייצגים ב'סנטרל' הוא יהדות שמחה, יהדות שאתה רוצה להיות חלק ממנה, שגורמת לך להרגיש שיש תקווה בעולם ואתה מבין את זה באמת".

מסקרנת אותי התפילה ב"סנטרל". הכנסתם לתפילות הרבה קטעים בעברית, שפה שבאופן היסטורי הרבנות הרפורמית דחתה, אבל אתם גם שרים בוב דילן, באנגלית, כחלק מהתפילה. יש כאן מגמה או עיקרון מנחה כשמדובר בלחנים ובטקסטים?

"אז בתור חזנית למדתי שכמעט כל מה שנחשב מוזיקה יהודית הושאל או נגנב, החל מ'התקווה' ועד מנגינות של ברכת המזון וכמעט כל מנגינה שאנחנו חושבים עליה כמסורתית יהודית. בבית הכנסת שלנו אנחנו פועלים במסורת יהודית אותנטית של נטילת מנגינות שהן 'קליפות' והעלאה של ניצוצות בכולן, לקדש אותן. אבל הדבר הכי חשוב הוא שלתפילה יש עוצמה עבור אנשים כאשר היא מדברת בז'אנר או בשפה שהם מבינים. לעיתים קרובות נתפלל באנגלית, לעיתים קרובות נתפלל בעברית, כי אתה רוצה לפעמים ללכת לאיבוד. התנועה הרפורמית דחתה מזמן את העברית, אבל הייתי אומרת שבבית הכנסת שלי כאן, 75% מהתפילה עצמה היא בעברית. אבל אני לא רק מדברת על שפה, זה צריך להיות בשפה מוזיקלית מוכרת. אתה יכול ליהנות ולהעריך חזנות, אבל יש תחושה שזה גם קצת זר, כמו אופרה. הייתי חזנית במשך שמונה שנים והרגשתי שתפקידי הוא לחנך את הקהילה שלי ולעזור להם לטעום את התקופות הרבות של המוזיקה היהודית. הבחירות שלנו הן מאוד אקלקטיות וגם אני מנסה לגעת בצבעים שונים של זיכרון יהודי. אז לפעמים נשיר מנגינות ישנות כמו של 'אדון עולם', שאנשים שגדלו בשנות ה־50 מכירים מבית הכנסת הפרברי שבו ישבו עם הוריהם, ולפעמים נבחר שיר שהוא כרגע להיט ברדיו ונשיר אותו, ואז נוסיף משהו כמו 'אמריקה היפה' וזו תהיה תזכורת שכולנו אמריקאים ביחד. אז מוזיקה משחקת הרבה תפקידים שונים".

ב"סנטרל" נהגתם תמיד לשיר מנגינות של הרב שלמה קרליבך, אבל אז הכרזתם על הפסקה של שנה בגלל טענות, שהושמעו בעיקר לאחר מותו, על התנהגות מינית פסולה. ספרי לי על זה.

"ניגנו הרבה קרליבך אבל הפסקנו לשנה אחת. לא הענשנו את קרליבך, זה לא התפקיד שלנו לעשות תשובה בשבילו. התפקיד שלי הוא להקשיב לנשים בקהילה שלי, שהתלוננו, בעקבות תנועת MeToo#, שאין אפשרות למצוא בית כנסת אחד או קמפ יהודי אחד שבו לא שרים את הלחנים של מי שתקף אותן בעבר. הרגשתי שהאחריות שלי היא לומר לקורבנות – אני שומעת אתכן. אנחנו נחזור לקרליבך, אני יכולה להפריד את האמן מהאמנות, ואני גם לא רוצה להיפטר מהאמנות של פיקאסו או וגנר. אני באמת מרגישה שחלק מהתרומות המדהימות ביותר לאמנות בעולם בא מהאנשים המסובכים והפגומים ביותר. יש ניצוץ של אלוהות אפילו בנפש המושחתת ביותר – זה חלק מהתיאולוגיה שלי".

להנהיג מוסד ניו יורקי

תפיסת המשפחה היא לא השינוי היחיד שבוכדל מקדמת. כמו עוד כמה קהילות פרוגרסיביות, ומבלי להצהיר על כך, בקהילה שלה נערך גם ניסוי אקטואלי נרחב המפגיש טכנולוגיה ותפילה, ניסוי שאיננו אפשרי בקהילות אורתודוקסיות וקונסרבטיביות שומרות שבת: התפילות שהיא וצוות הרבנים והחזנים שלה עורכים מתוך ההיכל המרכזי של בית הכנסת המפואר בלב מנהטן – מבנה שבנייתו הושלמה ב־1872 והוכרז כאתר היסטורי של העיר ניו יורק – משודרות בטלוויזיה ובאינטרנט, מה שמגדיר מחדש את גבולות הקהילה. בעזרת הטכנולוגיה, סנטרל סינגוג הופך למקבילה יהודית של המגה־צ'רץ' האמריקאית, כנסיות־העל של אמריקה.

סנטרל סינגוג הוא מוסד ניו יורקי, ולא קשה לנחש שהוא אחד מבתי הכנסת המצליחים והעשירים ביותר בארה"ב. עד כמה לדעתך המציאות של הקהילה שלך שונה מזו של קהילות רפורמיות אחרות מחוץ לעיר?

"אני מכירה בכך שאנחנו נמצאים בבועה יהודית. סוג הדברים שאנחנו חושבים עליהם ומתמודדים איתם שונה לגמרי ממה שקורה כמעט בכל בית כנסת אחר. רוב בתי הכנסת דואגים בנוגע לתקציבים, ואילו אצלנו היקף התרומות עצום. אחרים דואגים איך יישמרו השורות מלאות, כאשר לנו יש כ־800 משפחות ברשימת ההמתנה. גדלתי בבית כנסת אחר לגמרי בטאקומה, וושינגטון. זו קהילה עם רב אחד ועם 300 משפחות שיגיעו ממרחק גדול, כך שכל אחד מאיתנו, הילדים, היה אחד משניים־שלושה יהודים בבית הספר שלו. מה שהערכתי בחוויה הזאת הוא שיהדות של עיר קטנה עשויה להיות חזקה מאוד, וליהודים שמרגישים כאילו הם שומרי היהדות יש גם הזדהות חזקה. האיש שלי גדל באופן דומה כיהודי היחיד באזור כפרי בוורמונט. הוא היה צריך לנסוע 30 מייל לבית הכנסת הקונסרבטיבי הקרוב, בברלינגטון. זה לא יוצא דופן שיהודים מערים קטנות מרגישים קשר עמוק ואחריות ליהדות. לפעמים הם גם מרגישים שאין אצלם מסה קריטית, ואין להם מספיק משאבים ושהיהדות היא לא בת־קיימא, וזה מצער".

ובאמת הרבה קהילות, גם רפורמיות, דועכות ואף נעלמות. מה העתיד של היהדות במקומות האלה?

"אני דואגת למצב היהדות, ואני חושבת שמה שיקרה יותר ויותר – וזה לא בהכרח חיובי – זה שיהיו לך עוד מקומות כמו 'סנטרל' שיהפכו למרכזים יהודיים, ולא רק לבתי כנסת מקומיים. כבר היום יש לנו מספר חברים מחוץ למדינה, כמו בחור מדלאוור שמצא אותנו באינטרנט וכתב לנו 'אתם בית הכנסת האהוב עליי'. הוא הצטרף ועכשיו הוא מגיע לניו יורק בחגים, וביתר השנה הוא מצטרף לשידור החי של התפילות שלנו באינטרנט. הוא משלם דמי חברות והוא רוצה שנעשה את ההלוויה שלו כשהוא ימות. היה לנו אדם שבשל מצבו בריאותי היה מרותק לביתו, בניו מקסיקו. הוא שילם דמי חברות וצפה בתפילות שלנו מדי שבוע באינטרנט. כשהוא נפטר, וזו הייתה בקשתו, בני משפחתו הטיסו את גופתו מניו מקסיקו ל'סנטרל', ואנחנו ערכנו את הלוויה שלו.

"מאות אלפים צופים בשידורים שלנו, מכל מקום, גם מחוץ לארה"ב, וזו היהדות שלהם. הייתה לי שיחה עם תורם שרצה לממן העברה של שיעורי הגיור שלנו לאינטרנט בשידור חי, כך שנוכל להגיע לקהל הרבה יותר גדול. אני לא בטוחה שנעשה את זה כרגע, אבל בסופו של דבר נגיע לזה. זה עולם חדש לגמרי ולשם הדברים הולכים, במיוחד כשהטכנולוגיה שוברת את המחסומים של איך בונים קהילה וכמה רחוק אתה יכול להיות מבית הכנסת שלך. אז גם אם אנחנו לא סופרים את כל האנשים האלה כחברי הקהילה, חלקם חושבים עלינו כעל קהילתם, ולדעתי יהיו עוד מקומות כמו 'סנטרל' שייצגו את היהדות עבור קהילה הרבה יותר גדולה. למרבה הצער, זה תהליך שיהיו לו נפגעים. חלק מהקהילות היותר קטנות לא שורדות כבעבר, ואנחנו הולכים למציאות של מרכזים יהודיים גדולים. הם שיהפכו למוקד של החיים היהודיים הגדולים".

ציינת שמאות אלפים צופים בתפילות שלכם, ההערכה שמתבססת על נתונים שלפיהם היו צופים מחוברים אונליין לתפילות שלכם מ־100 מדינות שונות. תפילות שבת וחג שעוברות בשידור חי זה דבר גדול בזרמים הליברליים, ומעניין אותי מה עושה היהדות הזאת, יהדות ש"שוברת את האינטרנט", מה היא עושה לתפקיד הרב והרבה?

"אם הייתי צריכה לחשוב שזה מה שאני עושה, הראש שלי היה מתפוצץ. קיבלנו 750 תרומות מגולשים שצופים בלייב־סטרים שלנו השנה. שניים מהצ'קים היו על סך 10,000 דולר. הם לא חברים, אלה אנשים שאומרים 'אנחנו צופים בכם ואתם בית הכנסת שלי, ואנחנו רוצים לתרום'. זה מטורף, אז אני מכירה בכך שיש לנו קהילה ברשת, ואנחנו חושבים איך לגשת אליהם. עכשיו שכרנו תלמיד לרבנות שהתפקיד שלו הוא לנהל את דף הפייסבוק שלנו בתקופת החגים. השנה הזמנו את הגולשים לשלוח לנו את שמות יקיריהם, כך שבמהלך התפילה רצו 700 שמות על המסך ואפשר היה לגלול אותם. אנחנו רוצים לומר ליהודים שם בחוץ: אנחנו רואים אתכם. אתם עלולים להרגיש כאילו אתם באמצע שום מקום ואין לכם בית יהודי, ואנחנו מרגישים אחריות כלפי זה. ומתחילים לבקש מאיתנו יותר דברים עכשיו, כי יש לנו יותר מוניטין ואני צריכה לבחור בקפידה. אני מבינה שמה שאני עושה מייצג קהילה הרבה יותר גדולה. אני חושבת על הדברים האלה כל הזמן ומרגישה אחריות גדולה, לחשוב על מסר שיעזור להניע את הקהילה היהודית קדימה.

"אחרי פיטסבורג הופעתי ב'Today Show' (תוכנית יומית ברשת NBC המשדרת לכל ארה"ב, י"א), וחלק ממני הרגיש שאני לא באמת רוצה לעשות את זה, בכנות, כי אני לא ממש אוהבת להיות בטלוויזיה, אבל עשיתי את זה כי היה חשוב לדבר אחרי פיטסבורג. ואז חשבתי לעצמי שאני הפנים של היהדות עבור מאות מיליוני אנשים באמריקה שצופים בתוכנית הזאת. זה סוג של טירוף. 'Today Show'!"

אז כשאת יושבת באולפן של 'Today Show', את רואה לנגד עינייך את הצופים הלא־יהודים של התוכנית, או את היהודים?

"אני מדברת לאמריקה, ברור. כשאני מדברת עם בית הכנסת אני מדברת עם יהודים. כשאני מדברת ב'Today Show' אני חושבת לעצמי איך לייצג את היהדות מול אמריקה ומול העולם. והעובדה שהצופים רואים את הפנים של היהדות כאישה־רבה וכקוריאנית, היא משוגעת ופרועה. אני מניחה שזו השליחות שלי באיזשהו אופן".

באותו נאום במאי האחרון, מייקל שייבון ביקר את הכיבוש הישראלי במילים קשות ביותר, מגנה את "סוהרי האנושות" שמשתמשים בשיקולי ביטחון רק כתירוץ. האם זה הטון הדומיננטי של התנועה הרפורמית, או שבתנועה הטון הוא עדיין הטון שלך, שמקפיד להישמע ציוני גם כשאת מבקרת את מדיניות ישראל בשטחים, למשל?

"אני מרגישה שכאשר מישהו חכם כמו מייקל שייבון נוקט סוג כזה של פשטנות… של ראייה חד־ממדית של ישראל, אני מאוכזבת מאוד. יש מספיק אשמה בשביל כולם. ישראל צריכה לקחת על עצמה את האחריות לחלק מהבחירות הרעות שעשתה לאורך הדרך, וכמה מהדרכים שישראל ממשיכה לנקוט שאינן עומדות בקריטריונים דמוקרטיים גבוהים, בערכים יהודיים. אבל בשבילו, להטיל את כל האשמה על ישראל, מבחינתי זו בורות־מרצון בנוגע להיסטוריה של הסכסוך הזה, בנוגע למקורותיו, וזה מנציח את האופן שבו ההנהגה הפלסטינית – או חוסר ההנהגה הפלסטינית – מאמצת את הנרטיב של הקורבן, והקורבניות הופכת להיות חלק כל כך עמוק בזהות שלהם. בעיניי זה חוסר אחריות עבורו לא לעשות את אותה כמות של חשיבה ולא לדבר עם אנשים בצד הישראלי כמו שהוא מדבר עם הפלסטינים. זה הרגיז אותי, ולחשוב שהוא מייצג בכך את היהדות הרפורמית, גם זה הרגיז אותי".

גם את השמעת דברי ביקורת נגד ישראל. תוכלי לחדד את ההבדל?

"הביקורת שלי באה מתוך אהבה, כי בסופו של דבר אם יהודי אמריקה היו אומרים 'כן, כן, כן' לכל מה שקורה ואנחנו לא ממש עוסקים במה שקורה – אז אנחנו לא מבינים למה הילדים שלנו, כולם, הופכים מנוכרים לישראל. אנחנו לא מחנכים אותם על מה שקורה, והם מרגישים מרומים על ידי בתי הכנסת שלנו שמלמדים אותם רק נרטיב אחד. הם מגיעים לקולג' והם שומעים משהו אחר, והם אומרים: כן, הקהילה היהודית לא הייתה כנה איתי. יש משהו שאנחנו לא עושים נכון. בסופו של דבר אני חושבת שזה יכול להשתפר ואנחנו צריכים להיות חלק מהשיחה הזאת".

לסיום, אני רוצה לשאול על הנהגה רבנית נשית, שהיום היא כמעט נורמה עבור ילדים יהודים רבים שגדלים בבתי כנסת, אפילו בחלקים מסוימים של האורתודוקסיה. אז כאשר הרבנות הופכת נגישה יותר עבור נשים כמוך – אילו אתגרים נשארו למנהיגות נשית?

"הקהילות היהודיות שלנו תמיד שיקפו את סוג הבעיות החברתיות שעדיין קיימות, ואחרי מה שנחשף בתנועת #MeToo, אנחנו יודעים שיש עדיין אפליה על בסיס מין ואלימות מינית המכוונות בכמויות גדולות כלפי נשים. כל זה עדיין קיים, גם בקהילה היהודית. ואולי זה נשמע גדול שאני יכולה להתמנות לרבה של מוסד גדול כמו 'סנטרל', אבל אתה עדיין יכול לספור על יד אחת את מספר הנשים בתפקידים כאלה. זה כמו להגיד שאמריקה כבר לא גזענית כי בחרנו את ברק אובמה. ברור שיש עוד הרבה עבודה בשטח. עדיין יש אי־שוויון בין גברים ונשים בכל שלבי החיים היהודיים, ממוסדות כמו פדרציות, וכמובן ההלכה שבה יצוקה הפרדה של תחומי אחריות בין המינים. הערות סקסיסטיות עדיין מוטחות בנשים כדי להעמיד אותן במקומן, וגם אני חוויתי את זה לאורך כל הקריירה שלי. אז אנחנו יכולות להרגיש שיש לנו מקום, אבל יש עוד כברת דרך לפנינו".

–

• מדינה יהודית, בהגדרה, היא אינה מדינה דמוקרטית // יונתן שם־אור
• אז מה יש לנו נגד הרפורמים? // מאת דוב גרינבוים
• הרפורמה היא בלב היהדות // מאת הרב מאיר אזרי
• איך מגדירה מחדש יהדות ארצות הברית את המונח התבוללות