fbpx

רק הפילוג יכול: כך מביאה השנאה את הדמוקרטיה לכדי גסיסה // רשימה מאת יונתן שם-אור

כיצד הפגו הפילוג והשנאה לגורמים העיקריים שמניעים את שחיקתה של הדמוקרטיה בישראל (ולא רק)

0

רוחות רעות מצליפות על העיניים שמציצות החוצה ומנסות להבין מה קורה.

שלטי ההפגנות שקוראים להגנה על הדמוקרטיה לא ממש מובנים. יש כאן מפלגות, בחירות, פרלמנט, חופש דיבור. יש אפילו היתר להפגין, כאשר כל התקהלות אחרת מפוזרת מיד. ובכל זאת, הרוחות הרעות מצליפות בנו. משהו לא מסתדר. משהו לא מתיישב בין המפרט הטכני של המציאות ובין החוויה שלה. אלה לא רק קריאות תומכי הימין שטוענים שוב ושוב כי "העם בחר בנתניהו, ותכבדו בבקשה את הדמוקרטיה". חוקי המשחק הרי הופרו כאן בפראות שטרם נראתה. בגידה של עסקני מפלגות ענק ביותר ממיליון בוחרים אולי חוקית, אבל ממש לא מאפשרת התהדרות ב"שיטה הדמוקרטית". האיש שהפסיד בבחירות – רוב הבוחרים לא רצו בו – יושב על ההגה. שוב.

אבל אלה אינן הרוחות הרעות הקורעות את הבשר מהפנים. משהו אחר מסתתר בתוך רוחות הסערה שסובבות עתה את כדור הארץ כמו זרם הסילון. פני הרשע מצטיירות בתוך רוח הסער הרעבתנית שבאה לרסק את הדמוקרטיות. זה קורה בהרבה מקומות, אבל אנחנו מתעניינים, דבר ראשון, בארץ הזאת.

צילום: עופר וקנין, לע"מ

צילום: עופר וקנין, לע"מ

לכאורה, לפי המדדים, אנחנו בסדר. אולי לא בצמרת, אבל ישראל נמצאת במקום סביר ברשימת המדינות הדמוקרטיות. מדד 'האקונומיסט' מציב את ישראל רק ברשימת "הדמוקרטיות הפגומות", כי נפלנו בניקוד של חירויות האזרח, אבל גם ארה"ב נמצאת ממש לידנו. בפגומות, אנחנו בצמרת, כמעט נוגעים ברשימת 23 המופלאות שמוגדרות כדמוקרטיות מלאות. נורווגיה, ניו זילנד, כאלה. למעשה, בשנת 2019 ישראל קיבלה את המקום הגבוה ביותר בתולדותיה מאז ש'האקונומיסט' פתח במשימת דירוג המדינות שלו, לפני 14 שנים. ישראל עכשיו עם 7.86, רק 14 מאיות קטנות מתחת לסף 8 הנקודות, שמכניס ללאונג' של המיוחסים.

המדד נעשה בשנה האחרונה שבה הדאגה העיקרית של תושבי המדינות המפותחות הייתה בחירה מוצלחת של מקום החופשה הבאה. זה היה המדד האחרון בעידן שבו עדיין היה אפשרי להתעלם ממה שקורה בגוף ולהתרכז רק במופע החיצוני שלו. כמה מהר אתה רץ. לאיזה מקום הגעת בתחרות. מי בודק מה קורה לך בתוך התאים שנאכלים מבפנים. עכשיו, כאשר מסתיימת שנת הקורונה הראשונה, המחלות נראות היטב. הן פרצו אל פני השטח, והפצעים מכסים את הגוף. עכשיו רואים.

מה יש למדוד חופש, כאשר חצי מהזמן כולם בסגר ברמה כזאת או אחרת. איך אפשר לבדוק סיכויי הצלחה בכלכלה, שרק מנסה להגיע אל הפתח המואר של המנהרה הארוכה, עם מספר נסבל של פשיטות רגל וקריסות של עסקים. עכשיו המחלה מתגלית. בניגוד לקורונה, לזו עדיין אין חיסון, ולא בטוח שיש תרופה. בטח לא כזאת שתחזיר את המצב לקדמותו.

המגפה נחתה על כולם. ההבדלים ברמות העוצמה במדינות השונות לא שינו את התחושה המיידית. אין לאן לברוח. העולם קטן, סגור, הכל אותו דבר בכל מקום. אין חלופה, אין ארץ חלום נכספת, אין עמק פלאות שבו אין מגפה ושם הכל כמו שהיה לפני המוות. אנחנו כאן, לבד. אין על מי לסמוך. הבטנו אלה על אלה, והשנאה, שכל הזמן קיננה פה, פורצת עכשיו החוצה.

נתניהו בשוק מחנה יהודה צילום אמיל סלמן, הארץ

נתניהו בשוק מחנה יהודה // צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'

נימוס זה לא צביעות

דמוקרטיה ניתן לבדוק באלף סרגלים. שלטון הרוב, זכויות הפרט, חירויות האדם, מצב המיעוט וסיכוייו להפוך לרוב, חופש דיבור, חופש התארגנות, מועדים קבועים לבחירות, רשויות מופרדות. המפרט עצום. אבל כל אלה הם רק מדדים טכניים, בדיוק מה ש'האקונומיסט' בודק.

אבל יש משהו קודם לכל אלה. הסכמה של כל בני האדם לחיות יחד ללא מלך, כאשר הריבון הוא הם עצמם. הסכמה כזו לא יכולה להיוולד בכל חברה אנושית. היא מחייבת מטען תרבותי רחב ועשיר. מערך תרבותי שמוכן לקבל כל אחר כשווה־ערך לו, למרות שכולם יודעים שזה אינו המצב האמיתי. העשיר, החכם, היפה, הבריא, זה שנולד למשפחה הנכונה – אינו שווה באמת לפועל היום משכונת העוני. אבל הדמוקרטיה מכירה בו כשווה, מאפשרת לו – לפחות באופן תיאורטי – להתנייד למעמדות גבוהים יותר, והעיקר: מעניקה לו קול שווה בקביעת השלטון במדינה. ירצה, יתאגד עם עמיתיו לגורל, יקימו מפלגה גדולה וייקחו לידיהם את הכוח. לפעמים זה קורה.

כדי לקומם דמוקרטיה שבה העני וחסר ההשכלה הוא שווה־ערך לעשיר האקדמאי, נדרש מערך תרבותי. כזה שמכתיב קוד התנהגות המשקיט את דחפי הניכור הטבעיים בין אנשים מקהילות שונות, מגזעים שונים, ממעמדות שונים, עם אמונות שונות.

זה מתבצע בעזרת הכלי התרבותי החשוב ביותר שהומצא בדיוק לצורך הזה: הנימוס. תוקפים אותו כצביעות, אבל זו טעות. האמת, פעמים רבות כל כך, פשוט הורגת. הנימוס מנטרל אמיתות קטלניות ומאפשר לחיים בצוותא להתנהל. ארה"ב היא – או הייתה, ועוד נגיע אליה – הדוגמה הטובה ביותר להנחה הפרושה כאן.

כל מי שהסתובב בארה"ב – ומי לא – התפלא על החיוך התמידי והמלאכותי שבו פונים אליך, במילים שנאמרות רק כדי להיות מנומסים ולהשתדל לא לפגוע, וברתיעה האמריקאית מאופן הדיבור הישראלי, ש"זורק את האמת בפנים". ארה"ב – הדמוקרטיה האמיתית הראשונה בעת החדשה – הבינה, באינסטינקט קיומי, שהנימוס הוא הרשת היחידה שיכולה למנוע מלחמה בין כל כך הרבה קבוצות אתניות, שהגיעו מכל העולם. בפנים, לא כל כך עמוק בלב, האמריקאים הם ארצ'י באנקר. גזענים, שטופים בדעות קדומות, מלאי שנאה. הנימוס הוא החיסון מפני ההתפרצות של מגפת השנאה.

מהגרים מגיעים לאליס איילנד, תחילת המאה ה־20. צילום: Getty Images IL

מהגרים מגיעים לאליס איילנד, תחילת המאה ה־20. צילום: Getty Images IL

אם רוצים לחיות יחד מוכרחים להכיר באחר כשווה־ערך אליך. כדי לאפשר את זה, חייבים להשתמש בקוד הנימוס כדי לנהל את החיים בצוותא. כאשר הנימוס נעלם, השנאה הקדומה צפה ומפרקת את המערכת הדמוקרטית. זה מה שקורה עכשיו.

היא נראית בכל מקום, השנאה הזאת. ברחוב וברשת, בתקשורת ובתורים, בכביש ועל המדרכה. היא מתגלה גם במתקתקות המזויפת של שירי הביחד ואהבת החינם, בהטפות של פוליטיקאים שקרנים, בנאומים הדביקים של הנשיא הבדחן; וכולם רק מסך עשן, שבחסותו השנאה מתקדמת כדי לחסל אותך. היא בכל מקום, השנאה הזאת, והמקום שבו היא נראית באופן הברור ביותר הוא השדה הפוליטי. זה לא במקרה.

הכל מתחיל מלמעלה?

אנחנו אוהבים להטיל על אחרים את האשמה לרעות שפוקדות אותנו. זה תהליך טבעי של הגנה על הנפש והנשמה. האשמה עצמית מובילה לצרות גדולות. אנחנו נאשים את הגורל, את הבוס שלא מבין, את הפליטים שבאים לכאן כדי לחיות על חשבוננו, את השמאלנים האלה שרק רוצים להחזיר אותנו למעברה ומפריעים למנהיג האהוב שלנו. אנשים מהאופוזיציה שמחפשים את הפתרון הקל – למה לטרוח לחפש את הקשה – אוהבים להאשים את המנהיג. זה בגללו, הם אומרים, אם רק נעיף אותו מהכיסא, זה שרצחו יחזור אלינו מהמתים ויוביל אותנו בדרך הישנה ההיא, שאנחנו כל כך אוהבים.

זו טעות. לפחות, טעות חלקית. זה לא המנהיג. פוליטיקאים, ברוב המקרים, אינם אידיאולוגיים. הם מגיעים למפלגה מסוימת בגלל נסיבות. בית גידול, תנועת נוער מקרית, חוג סטודנטיאלי, הצעת עבודה, אירוע. זאב ז'בוטינסקי, בוהמיין שעבר לחיות באיטליה, הגיע לחיים הציבוריים אחרי נאום שנשא, חטף אופוריה מסממת מהתגובות והתמכר לנאומים פוליטיים. הוא בעצמו אמר את זה. ההוא שאסור להשוות אליו אף אחד – עוד טמטום ישראלי – היה רק דובר המפלגה הקטנה שלו, עד שנוכח בהשפעתו על השומעים ועקף את אלה שלפניו.

יותר מכל, פוליטיקאי דומה לעורך דין. האמת הפנימית שלו – אם יש לקלישאה המצמררת הזאת איזו נגיעה למציאות – לא רלוונטית. הפרנסה שלו תלויה בייצוג טוב ככל האפשר של הלקוח. בניגוד למה שהם אוהבים לומר, הלקוח אינו הציבור. לא כל הציבור. רק אלה שהפרנסה והקריירה שלו תלויות בהם. אם יצא לו להגיע למרצ, השמאלנים הטהרנים הם הלקוח. אם נולד בבני ברק, אלה החרדים. אם התגלגל לליכוד, הלקוח הוא חבר המרכז ובוחר הפריימריז. כל פוליטיקאי ממפלגה קטנה היה שמח להיות חלק מהיריבה הגדולה, השולטת, אבל זה מה שקרה. ככה החיים גלגלו אותו. מכאן, מנקודת המוצא הזו הכל נבנה.

פוליטיקאי – פרקליט הציבור המסוים שהוא אמור לייצג – עושה כמיטב יכולתו לענות על מאוויי הלב של הלקוח. רק ככה יזכה במשפט הציבור, בקלפי. פוליטיקאי טוב מבין היטב מהם מאוויי הנפש הכמוסים של הקהל שלו, ואיתם הוא מתכתב. לא עם האינטרס החיצוני או המדומה של אותו קהל.

השמאל, שבאמת נולד מהמעמד העובד והפך עם הדורות למעמד הביניים, מנסה כבר שנים לדבר עבורם ובשמם של המעמדות הנמוכים החדשים. עובדי הקבלן, מהגרים, אנשים מהעשירונים התחתונים וכל קבוצת תחתית המקבלת את שם התואר הפטרוני "מוחלשת". קהל היעד הזה מפנה לו עורף, שוב ושוב. למעשה, הקבוצות התחתונות הן האויב, לא הלקוח. מהבחינה הזאת אבישי בן חיים צודק. התיעוב לשכבות האלה מומר לשנאת המנהיג שלהן.

הלקוח שלו – קבוצת הייחוס של בני המעמד הבינוני והעליון – עדיין גדול מספיק כדי לעורר אשליות של חזרה לשלטון. התנכרות העשירונים התחתונים לשמאל, שמדבר ופועל עבורם ממרומי מגדלי היוקרה, מעוררת שנאה כפולה, דו־צדדית, כחרב פיפיות.

בדרך כלל השמאלני יודע להסוות את תחושת התיעוב הטבעית כלפי כפויי הטובה שלא מבינים מה טוב בשבילם. רק פה ושם, איזה פוסט זועף בפייסבוק מטיח את האמת הזאת, ומקבל רבבות לייקים ואלפי שיתופים. בשקט. לא אומרים דברים כאלה. בקול רם רק מדברים על "חיבורים", על העברת מצביעים ממחנה למחנה, שמים כל פעם בראש פרץ תורן, שקונה ביוקר פליטת כנסת מזרחית מבית שאן, ומוחק לגמרי עוד מפלגת שמאל ותיקה. השמאל, ליתר דיוק המחנה הדמוקרטי בחברה, לא יכול להתכחש לעיקרון הדמוקרטי שמחייב הכרה באחר, אפילו כאשר האחר הזה רק חולם לחסל אותך. רק בלב, בשקט, הוא לא סובל אותו. לא, לא בגלל המוצא. בגלל הדעות. בגלל העולם הרוחני. בגלל השקפת העולם.

מנהיגי הימין, אלה שעל פי האידיאולוגיה היו אמורים לייצג את המעמד העליון, מתכתבים עם המעמדות הנמוכים. הם לא מציעים להם שיפור כלכלי או סביבתי. זה יגמור אותם. ברגע שהנמוכים עולים בסולם החברתי והכלכלי הם מגיעים בדרך כלל למחנה הפוליטי השני. אבל הם יודעים מהם מאוויי הנפש של הלקוח. הוא, הלקוח, יודע מה הוא באמת שווה. בעומק הלב הוא מכיר במוגבלויות שלו. אבל לפחות אפשר ליהנות מתקיעת אצבע שונאת בעין של אלה שמרגישים כאן בעלי הבית, אפילו שאין להם ראש ממשלה כמעט 40 שנה. זה מה שהם מציעים. זו הסחורה. דשן לשנאה שממילא נמצאת שם בלב. עכשיו, שדות יבלית השנאה שממלאת את הארץ חונקים את שרידי הדמוקרטיה.

זו הנוסחה. שנאת האחר היא ביטול הרצון לחיים משותפים, ומכאן, להרס מוחלט של המבנה הדמוקרטי. זו פרקטיקת הימין. לכן עצם קיומו בצורתו הזו על המפה הפוליטית הוא תמיד שדה מוקשים מסוכן לדמוקרטיה. ארה"ב עומדת עכשיו בפני מבחן היסטורי. חלק ניכר ממחצית העם שהובס בבחירות מסרב להכיר בתוצאה, ומאשים את בוגדי השמאל בתרמית. נראה איך זה ייגמר שם. נראה איך זה יתפתח כאן.

מירי רגב במהלך הפריימריז צילום אמיל סלמן, ׳הארץ׳

מירי רגב במהלך הפריימריז // צילום: אמיל סלמן, ׳הארץ׳

מרבדים של שנאה

הדמוקרטיה רוקדת אל העתיד בצעדי טנגו. צעד אחד לכיוון הנכון, שני צעדים אחורה. אחרי מלחמת העולם הראשונה היא התרוממה באירופה, רק כדי להיחרב בידי העמים עצמם. רוסיה הקיסרית הפכה לדמוקרטיה רעיונית, ששרדה כמה חודשים עד שהקומוניסטים לקחו אותה. רפובליקת ויימאר הגרמנית חייתה רק עד 1933. איטליה נפלה עוד הרבה לפני כן בידיים של מוסוליני, וספרד הפכה לדיקטטורה של פרנקו ב־1936.

הדמוקרטיות חזרו לפרוח רק אחרי מלחמת העולם השנייה, באותן ארצות שלא נפלו מתחת למגף של סטלין. ארה"ב לבלבה, המדינות החדשות שקמו בעולם אחרי נסיגת האימפריות הישנות, בריטניה וצרפת, נטו להיות דמוקרטיות. ישראל הסוציאליסטית, שקמה ב־1948 בתמיכה ממשית של ברית המועצות, הן בנשק והן במישור המדיני, בחרה במערב הדמוקרטי.

למרות שעד סוף שנות ה־60 ישראל לא הייתה חלק ממעגל הסיוע הביטחוני האמריקאי, ולמרות ההגייה הרוסית של המילה דמוקרטיה בפי המנהיגים הראשונים (הם אמרו דמוקרטִייה, במשקל אהבתייה) – האוריינטציה בלב תמיד הייתה בכיוון ארה"ב. בן־גוריון בילה שם תקופות ארוכות במהלך חייו, לעיתים לפרקי זמן של חצי שנה ויותר. גולדה מאיר בכלל הייתה אמריקאית. יצחק רבין היה אמריקנופיל עוד מנעוריו, כאשר חלם ללמוד שם הנדסת מים. ביבי נתניהו, הלוא הוא בן ניתאי, שלמד בחטיבה ובתיכון ובאוניברסיטה בארה"ב, התחתן עם בריטית־אמריקאית, ולמעשה השתקע שם עד שמישה ארנס קרא לו לוושינגטון, הוא פשוט אמריקאי. בינו לבינו הוא בוודאי בא בטרוניות להוריו, שלא היה להם די שכל לארגן את הלידה שלו בניו יורק, כמו שעשו עם האח הבכור, יוני. אלמלא חזרו לארץ חודשים אחדים לפני שנולד, ב־49', כאשר האם צילה בהיריון, והיה נולד שם, הוא היה יכול להיות נשיא ארה"ב. בבלפור, אבל גם בוושינגטון, יש לא מעט אנשים הבטוחים כי זה היה קורה.

נתניהו, שהגיע לארה"ב כשהיה בן 12 וקצת, עשה הכל כדי להשתלב. הוא השתלט לגמרי על השפה, על המבטא, ואימץ באופן מוחלט את תפיסת העולם האמריקאית של המעמד העליון שם: רק ההצלחה קובעת. כל חייו הוא עוקב אחרי האמריקנה, חרד לא לאבד את הקצב. כאשר אובמה נחת בארץ, ביבי כבר ידע שהוא יירד מהמטוס לבוש עניבה תכולה, וכך הגיע לקבל אותו בשדה התעופה. עם עניבה בצבע זהה. כאשר אובמה השיל את המעיל וזרק אותו על הגב בתנועת רישול מסוגננת, ביבי חזר אחריו. זה יצא מגושם, קצת כמו קוף אחרי בנאדם, אבל זה מה שהיה. כשדיברו בחדר הסגלגל על חזון שתי מדינות והראו סימני רצינות, הוא נשא את נאום בר־אילן.

אבל הוא תמיד היה רפובליקני בנשמה. טראמפ הגיע אליו כמו בשורה ישירה מאלוהים. לא רק רפובליקני. הוא היה הגרסה האמריקאית של מה שביבי היה יכול להיות, אלמלא צילה ובנציון נחפזו לחזור בימים האחרונים של מלחמת העצמאות, כדי שאיש לא יוכל להאשים את האב שברח לגמרי מהארץ בזמנים הקשים של המצור, המחסור, השכול והפחד. הוא לא היה אדם זקן אז, בנציון. בסך הכל בן 38 כשהמלחמה פרצה, והוא אולי גם לא היה עשוי מהחומרים של שלושת הבנים שלו, כולם קצינים בסיירת מטכ"ל, אבל לגבר צעיר יחסית תמיד יש מה לעשות במצב חירום. אפילו סתם להיות פה. לא לבנציון. במלחמה הוא לא היה כאן. זו עובדה.

ביבי זיהה, די בתחילת הדרך, את המיית לב המעמדות הדפוקים. הוא לא אמר להם שאם רק יתאמצו וירצו מספיק יוכלו להתקבל, כמוהו, לסיירת מטכ"ל. הוא חיזק בהם את הרעיון שכל לוחמי העילית האלה – חוץ ממנו, שבעצם למד להכיר אותם שם – הם כת של שמאלנים, נציגי הקרן החדשה וג'ורג' סורוס, חיילי הדיפ סטייט. אתם למטה, ניגן להם על מיתרי השנאה, בגלל שהאשכנזים דופקים אתכם מהיום הראשון. הבוטות תמיד הייתה שם, ברחוב בלפור, אבל בשנות טראמפ היא הפכה לדוקטרינת פעולה רשמית, עם מדריך הפעלה שמועבר לחיילי השלטון גם באמצעות דפי מסרים וגם בעזרת ציוצי הבן וצבא הניו מדיה שלו. ביבי רקד ליד טראמפ כמו נער מקהלה שמקפיד לעקוב אחרי הכוריאוגרפיה של המוביל. לא במקרה שתי המדינות האלה טובלות עכשיו בים של שנאה חשוכת מרפא. באופן פומבי, נתניהו מדבר רוב הזמן יפה מאוד, על רוב הנושאים. אבל הוא שותק כאשר מטנפים את היריב הפוליטי, והוא שורף בהבל פה את מערכות החוק כאשר הוא מדבר על "החמגשיות והסיגר", שבגללם תופרים לו תיק ו"מפילים ראש ממשלה". צבא עושי דברו משוחרר רסן. בטלוויזיה, ברדיו, בראיונות לעיתונות. ברשת, זו בכלל התפרצות וולקנית.

נתניהו ואובמה בישראל, 2013 צילום פיט סאוזה, הבית הלבן

נתניהו ואובמה בישראל, 2013 // צילום: פיט סאוזה, הבית הלבן

הנשק של לוחמי החושך

מלחמות מוכרעות בגלל עליונות טכנולוגית. ההיסטוריה מוכיחה את זה מהיום הראשון שבו מישהו לקח אבן צור והכניע בעזרתה את היריב שלו, ועד טייסי מטוס האנולה גיי, שהטילו פצצת אטום על הירושימה וסיימו בכך את מלחמת העולם השנייה.

הקרב נגד הדמוקרטיה רוחש מאז שהן התעוררו באירופה, אחרי יותר מ־2,000 שנות חשכה שנחתו על המערב מאז שקיעת יוון – עד שהגיעה המהפכה האמריקאית. הקרב הזה מתנהל היום בעזרת נשק פלאי. הברברים השתלטו על פירות הטכנולוגיה שהם לא מסוגלים ליצור בעצמם, כמו הטרוריסטים המוסלמים ב־11 בספטמבר. הנשק הוא הרשת. האמצעי שנועד לחבר בין אנשים הפך למפריד הגדול ביניהם. הקלות של העלאת מחשבות לרשת, יכולת ההפצה הלא תיאמן ותחושת ההישג הממכרת של התגובות שינו באופן מוחלט את היחס למילה הכתובה.

פעם, העלאת מחשבה או רעיון על הכתב נראתה כמכשול, כמשהו מייסר. אנשים כתבו על נייר, קימטו וזרקו לפח. שוב ושוב. המילה הכתובה עוררה יראה. היא אמנם נמצאת על נייר פריך ודקיק, אבל היא נחקקת בנצח. רק יודעי כתוב העזו לקחת עט ביד. הרשת הפכה באופן מוחלט את ההתייחסות למילה הכתובה, וראשית בשינוי המינוח של הפעולה. כבר לא כותבים. רושמים.

ורושמים מה שעולה על הדעת באותה שנייה. תקתק ושגר. עם שגיאות כתיב, עם טעויות הקלדה, עם ביטויי שנאה שלא היית מעז לומר למישהו בפנים. מותר לכתוב הכל, חוץ מהמילה "כושי" ועוד כמה ביטויים שמשטרת המחשבות של השמאל האולטרה־ליברלי הוציאה מהמרחב הציבורי.

הרשת היא מחריבת הנימוס הגדולה של העידן הזה. חופש הדיבור, שבשמו משתוללים ברשת הבורים, העילגים, הקנאים, הטיפשים, השקרנים והמנוולים, הפך ברשת למפריח השנאה הגדול, ומכאן, למפרק האולטימטיבי של הדמוקרטיה.

הרשת החברתית איננה סתם מחולל שנאה. מבנה הכוורת שלה מקבץ יחד את הדומים, ומרחיק את השונים. קל לשנוא את האחר בקבוצה הומוגנית. הטינופים משתלמים במחיאות כפיים, בשיתופים, בתגובות. כל מילה בסלע. הוצאת לי את המילים מהפה. קולות שונים שמסתננים לדפים נפוצים נתקלים בחסימה. אצלי אומרים רק מה שאנחנו רוצים לשמוע. הרשת מחמשת את משתתפיה בעוד ועוד נימוקים לתיעוב היריב. אבל הרשת איננה מפרקת הדמוקרטיה. היא רק הנשק בידיים של לוחמי החושך.

מה קרה לדמוקרטיה?

כאשר האמריקאים התגודדו סביב שולחן ארוחת החג ליד עצי האשוח באותו חג המולד, הם חגגו את הנפת דגל שלושת הצבעים של רוסיה על הקרמלין. 25 בדצמבר 1991 היה היום שבו ברית המועצות חדלה להתקיים. אווירה של חופש ותקווה הקיפה את הפלנטה. כמעט שנה מאוחר יותר הדיחו האמריקאים את הנשיא הרפובליקני המכהן, ג'ורג' בוש האב, ובחרו בביל קלינטון הצעיר, מלא הקסם, מהמפלגה הדמוקרטית. זה קרה חצי שנה אחרי שגם הישראלים החליפו ראש ממשלה מכהן, מהימין. יצחק רבין מהפלמ"ח, מהצבא, ממפלגת העבודה, הביס את יצחק שמיר, שהיה בזמנו מפקד המחתרת הקטנה והרצחנית לח"י.

האמריקאים, כמו הישראלים, לא העלו בדעתם באותו יום חג מרומם נפש, שהתמוטטות ברית המועצות מאיימת לפרק גם את המדינות המאוחדות של אמריקה, הלוא היא, בלשוננו, ארצות הברית. המאבק הבין־גושי בין שתי מעצמות־העל ייצר אמנם מצב של מלחמה קרה ביניהן, שלא פעם התחממה עד כדי סכנת רתיחה. אבל ההנגדה ההכרחית בין שני הגושים גרמה לאמריקאים להיצמד אל ערכי היסוד שלהם. חופש, דמוקרטיה, זכויות. ככל שהקיטוב עלה, כך גברו הלחצים הדמוקרטיים בתוך ארה"ב. השחורים קיבלו זכויות שנמנעו מהם במדינות הדרום, שוויון הנשים עוגן אט־אט בסדרת חוקים, וחופש הדיבור שפעם היה רק אותיות בחוקה – הם עצרו, למשל, את הקומיקאי לני ברוס בגלל דברים שאמר בהופעות שלו – סוף־סוף התחיל באמת להמריא. הדמוקרטיה פרחה.

אבל הסימנים להתפוררות החלו להיראות. החופש האישי הוענק גם לתאגידים הגדולים, לבנקים ולגופי האשראי, שצמחו למפלצות־על. זה די תאם את התחזיות המוקדמות של קרל מרקס, אבל למי היה אכפת. הבורסה עלתה, וכולם נהנו מהפירורים.

בשני העשורים שעברו מאז עזב ביל קלינטון את הבית בשדרות פנסילבניה בוושינגטון, הלחצים שפעלו על הדמוקרטיה רק גברו. רוב הזמן הזה, 12 שנים, היו בשליטה רפובליקנית, בקדנציה הכפולה של בוש הבן וזו של טראמפ. שתי הקדנציות של אובמה נדחסו ביניהן ונגרסו במלתעות ההיסטוריה. השמאל, שהיה אמור להגן על הדמוקרטיה, נדחק לקמפוסים – והגיר משם תיאוריות תלושות ומערך ציוויים של עשה ואל תעשה שנשמעים מטורפים לא רק לביל מאהר, האוהב לצטט מהם בכל תוכנית אירוח שלו.

זו גם התקופה שבה האינטרנט השתלט עלינו, והרשתות עלו. לא במקרה, שני הכלים העיקריים של הטכנולוגיה נולדו באותה שנה. פייסבוק והאייפון. שניהם באו לעולם ב־2007. יחד, הם הפכו לנשק הקטלני שמופעל על הדמוקרטיות.

סטיב ג'ובס מציג את האייפון, 2007 צילום David Paul Morris, Getty Images IL

סטיב ג'ובס מציג את האייפון, 2007 // צילום: David Paul Morris, Getty Images IL

רומא, וושינגטון וירושלים

לפני 1,600 שנה כבר הייתה האימפריה הרומית בשלבי הגסיסה האחרונים שלה. ימי הזוהר היו כבר מאות שנים מאחור. בתחילת המאה החמישית היא דשדשה אל היעלמותה המוחלטת. השבטים והאומות הרבים שהרכיבו אותה הפכו לערב רב. הכוח החדש שהאיץ את הפירוק היה הדת הקתולית. במשך כמה מאות היא חלחלה והרעילה את האימפריה עד שהוכנסה בדלת הראשית, בידי הקיסר תיאודוסיוס הראשון, שהכריז עליה כדת המותרת היחידה באימפריה הגוועת. ואז הכל נגמר.

את הנאורות, שתמיד הבהבה ברומא, גם בימי הקיסרות שלה, את קידוש התבונה שלקחה מהתרבות היוונית יחד עם השפה ששימשה את המשכילים – החליפו תורות הבל. הבורות טופחה בידי הכנסייה, כדי שההמונים יזדקקו לכמרים שיודעים לתווך בינם ובין האל. עולם התרבות החילוני, יחד עם האמנות, הפילוסופיה, המדע והתבונה, הומר לסיפורי מלאכים ושדים, אלוהים שמעניש את החוטאים וצדיקים שהופכים לקדושים. כמעט מיד כל אירופה התפוררה לממלכות קטנות וזעירות. האנשים לומדו לשנוא את השונה מהם, להתנכל לו. כל מי שלא כמוך הוא אויב, ואויב מצווים לשנוא, להכרית, להשמיד.

במקום תבונה, טכנולוגיה, מחשבה חופשית וחופש דת, הוגשה לאנשים אמונה בתיאוריה חלופית, מושכת, מסתורית, המתגמלת את מאמיניה וקטלנית לאויביה. זה די דומה למה שקורה בתקופה האחרונה. תיאוריות הקונספירציה מתפשטות ברשת כמו נקודות אדמת על גוף חולה. פריחת התיאוריות האלה כבר מזמן חצתה את גבולות הקוריוז. מתייחסים אליהן בגופי המדיה המרכזיים. במקביל, לצידן, דתות העבר העבשות שוב מרימות ראש. בישראל, כך נדמה, מספר המאמינים בתיאוריות הקונספירציה שווה לזה של המאמינים בדתות העבר. בעצם, מה הפלא, מדובר בשני זרמי תיאוריות הזויות שמנסות להסביר את המציאות הכל כך קשה באמת להבנה.

זהו מצב סופני. הקונספירטורים ממילא רואים בשלטון – לא חשוב מאיזה צד – אויב המין האנושי, משרתי כתות נסתרות ששולטות למעשה בעולם. הקורונה, למשל, היא פרי מעלליהן, כדי שחברות התרופות ירוויחו מהחיסון. שכל ישר מעולם לא היה הצד החזק של מפיצי ההבלים. מהם כמה עשרות, ואולי מאות מיליארדים רווח מחיסון, לעומת מאות הטריליונים שנשרפו בעולם מהשבתת הכלכלה לשנה.

הדתיים, בעיקר החרדים שבהם – מיליון נפשות עם אחוזי ילודה גבוהים – מתנגדים באופן מובנה לדמוקרטיה ולערכיה. האל הוא החוק, והאדמו"ר הוא המחוקק. מחנה הימין הכאילו חילוני, שרוב אנשיו מסורתיים, טובל ומתפלש בביצת השנאה לכל מה שרק דומה לשמאל/אשכנזי. עצם המונח "דמוקרטיה" לגביו הוא סדין אדום שמתחתיו מסתתרות זכויות זהות לערבים, לנוצרים, ואפילו, ירחם השם, למסתננים שבאו אלינו מאפריקה, כדי לגנוב לנו את האופניים ולאנוס לנו את הבנות.

הדמוקרטיה מתפוררת לנו מול העיניים. הניסיון להחזיר את האומה האמריקאית לפסים ראויים רק התחיל, וצריך עוד לראות איך הוא יתפתח. מחצית האמריקאים שמסרבים להכיר בתוצאה הם האיום הגדול הראשון על אחדות הארץ מאז מלחמת האזרחים. יכול להיות שנחזה במדינות פורשות. אם זה יקרה, מדובר בסוף של ארה"ב, ושל תרבות המערב כולה.

כאן, השנאה שולטת. כמו כל מגפה, היא לא נעצרת איפה שרוצים. היא לא מופעלת רק כלפי קבוצות שונות. היא לא מכוונת רק למחנה היריב. כאשר השנאה מפעילה אותך, היא מופנית גם אל מי שלידך, אל ההולך על המדרכה שלא אכפת לך לדרוס עם האופניים, העיקר שתוכל להימלט מהמכוניות. בפנים הצעירות הגלויות ממסכה, כי מה אכפת לך אם האישה המבוגרת שנכנסת לחנות תחטוף את המחלה ותמות בייסורי שאול. השנאה מתגלה בבית החולים, בדחיפוֹת, בשוקולד, בבריכה, בכביש, בכל מקום. וזה מגיע עם צעקות, קללות ואיחולי מוות. ככה נראה סוף של תרבות.

פתרון חלוקת הארץ נראה יותר ויותר כמוצא היחיד לאלה שרוצים להמשיך לחיות כאן. ערי מדינה. שמדינת החרדים תגן על עצמה מפלישת אויב, שהיא תדאג לפרנס את צבא המתעלקים, שחלק גדול ממנו מסתלבט שם באוהלי חרטוטי הבבא בתרא והבבא מציעא. שכל חובבי הקונספירציה יעזבו את מחוזות הרשת שלהם, ויתגודדו בעיר מדינה ממשית משלהם, שבה לא יהיו חיסונים, לא בתי חולים, לא מפעלים, וכולם יחיו שם מאוויר נקי של שנאה טהורה לכל שאר העולם.

הדמוקרטיה חוזרת להתאפסן במחסני ההיסטוריה. ברוכים הבאים לימי הביניים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook