התמימות מול מהלכי נתניהו, ההשפלות בממשלת האחדות, ההתפרקות והנטישה של רוב חברי כחול לבן, הביצועים במשרדים הממשלתיים – וגם תוצאת הבחירות המפתיעה. כך נראתה השנה האחרונה של בני גנץ

כחול לבן הלכה ואיבדה מנדטים. ציבור הנסקרים אמר נייט לבני גנץ. ראש הממשלה החליפי ושר הביטחון הצטייר כמי שנכנע לכל גחמה שמגיעה מבלפור. זה היה בעיצומה של מערכת הבחירות, וגנץ ואנשיו החליטו להיוועץ ביועץ אסטרטגי ידוע. היועץ, שמכיר את הנפשות הפועלות, אמר שיש רק אפשרות אחת. עימותים, עימותים, עימותים. על גנץ להתעמת עם נתניהו בכל הזדמנות.

העצה התקבלה בעירבון מוגבל. פה ושם המועמד של כחול לבן הטיח בוץ בראש הממשלה ("נתניהו תחמן"), ניסה להפגין עוצמה, "אבל בסך הכל זה לא קרה", נאנח היועץ האסטרטגי. "אין לגנץ את האישיות הזאת. התפלאתי כשהוא כינה בריאיון את ראש הממשלה 'זבל'. זה מאוד חריג ולא אופייני. נובע מהסטרס והמצוקה של הקמפיין. גנץ לא סתם יצא לקמפיין בחירות – הוא נלחם למען ניקוי שמו, שהוכתם בעקבות התנהלותו מול נתניהו. הוא היה חדור נקמה בנתניהו ובאותה מידה נחוש להחזיר לעצמו את שמו הטוב. זה לא היה קל".

בני גנץ הגיע אל מערכת הבחירות הרביעית עם מחצית הכוח הממשלתי ותקציב עתק לקמפיין, אבל בעיקר מוכה וחבול, אחרי הכניסה לממשלת נתניהו והמכבש שהאחרון העביר עליו, חודש אחרי חודש. עם יועצים שנויים במחלוקת, סקרים שניבאו שכחול לבן לא עוברת את אחוז החסימה, נטישה של עשרה ח"כים ושרים, ביקורת חריפה של אבי ניסנקורן ("גנץ ניהל מו"מ לריקון סמכויותיי מאחורי גבי"). עם השותף הבכיר גבי אשכנזי, שנעלם לחודשים ארוכים והביע תמיכה בגנץ בשנייה האחרונה, כמי שכפאו שד.

הוא קרא לחיבורים, אבל כל המפלגות – הישראלים, יש עתיד, העבודה, גיחכו וקראו לו כולם לעוף מהמרוץ בכלל, להתאדות מהחיים הפוליטיים. הח"כים של כחול לבן לא שמרו על משמעת סיעתית, פעלו לפי ראות עיניהם, דרשו מהחליפי להתעמת עם הראשי, לא לשבת מנגד לנוכח ההשפלות. שבו וטענו באוזניו עוד מהקיץ, שהרוטציה היא חלום ולא תתרחש בחיים. אנשי מקצוע מותחים ביקורת על תפקודו של גנץ במשרדי התקשורת, הביטחון והמשפטים. הדרישה לקבל מינוי קבע במשרד המשפטים נתקלה בסירוב של נתניהו, הנאשם בפלילים, אם יש צורך להזכיר. גם את משרד התקשורת נאלץ ממלא המקום גנץ לעזוב אחרי שלושה חודשים, כשנתניהו לא נותן לו למנות את ח"כ איתן גינזבורג.

"אף פוליטיקאי לא עבר מסכת כל כך אכזרית כמו גנץ", אומר ח"כ לשעבר של כחול לבן. "הוא האמין שהוא פעל לטובת המדינה, חשב שהקריב הרבה כדי למנוע את החסינות לנתניהו ואת פסקת ההתגברות. הייתה לו תקופה ארוכה של קשיים אישיים, כעס על נתניהו, כעס על יאיר לפיד, למרות הכל החליט לא לוותר. הוא כנראה עקשן, סוף־סוף נלחם".

כוורת מצטמצמת

בראש מטה הבחירות של כחול לבן עמדה ראש המטה הצמודה של גנץ, מעיין ישראלי. את הקמפיין ניהל הפרסומאי והיועץ ספי שקד. האופרציה תופעלה בשלט רחוק ממקום מגוריו בליסבון. בעבר עבד עם נתניהו, אריה דרעי ואבי גבאי, ואמר על גנץ ש"הוא לא רבין ולא יהיה עוד רבין". בקמפיינים הקודמים של כחול לבן היו בחישות, מריבות, הדלפות. במקרה הזה לא נשארו יותר מדי אנשים כדי לריב. ולכו תתווכחו עם שקד בזום. הפרסומאי אמר שאמנם חסר לו הכיף בתחושת הזיעה של המועמד, אבל בעידן הדיגיטלי אפשר לעבוד מכל מקום. הוא עושה את זה בארבע מדינות שונות.

בניגוד לישראלי ושקד, מי שהיה הדמות הדומיננטית ביותר לצד גנץ, הוד בצר, עמד במרחק־מה הפעם. שמו של בצר נודע בציבור בעיקר סביב (עוד) מריבה עם נתניהו, על מינויו למנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי. הדלפה פוגעת במיוחד אמרה שבצר הפציר בגנץ לפרוש לפני הבחירות. בצר הכחיש. בכל מקרה, השילוש המוכר גנץ־ישראלי־בצר, שקיבל את כל ההחלטות בעבר, הפך לדואו. גנץ וישראלי. יש מי שטוענים שרק אחת נותרה, ישראלי.

חיים רמון, שתיווך בין נתניהו לגנץ, עורר את כעסם של אנשי כחול לבן, בעיקר ניסנקורן וגם חברות הכנסת של המפלגה, לאור הרקע של רמון. חלק גם רטנו על השירותים שנתן היועץ האסטרטגי המוערך רונן משה (שהורשע בעסקת טיעון בסיוע להפרת אמונים בפרשת ישראל ביתנו ונידון לעבודות שירות).

בזמן שבסביבתה של מרב מיכאלי סיפרו כיצד היו"ר הפורש של מפלגת העבודה עמיר פרץ עושה הכל כדי לפגוע ביו"רית החדשה, דווקא בכחול לבן ניסה פרץ לסייע. הוא לא הצטרף לכחול לבן. גנץ היה בבעיה אם פרץ היה דורש; הוא סחורה אלקטורלית פגומה במיוחד. פרץ עוד חשב על מיזוג מפלגות, ולשם כך רצה שמקורבו אבי שקד ינצח את מיכאלי בפריימריז. עם ניצחון האחרונה, נגוז החלום. פרץ העדיף לפרוש מהחיים הפוליטיים מאשר לדשדש במורד כחול לבן. גם שר הרווחה איציק שמולי לא הצטרף. בכחול לבן אומרים שסירב למיקום שהוצע לו. הוא חשב שהוא נמוך, בדיעבד הוא התברר כריאלי. שמולי אומר ל'ליברל' שלא היו חילוקי דעות. "זו החלטה אישית שלי. בני גנץ מנהיג ראוי ונהדר, ואיתו חבורה נפלאה והיחסים בינינו מצוינים".

כשהתקשורת, הפרשנים והפוליטיקאים חבטו, פקפקו בעצם זכות קיומה של כחול לבן, חשיבות רבה ניתנה לתמיכה של ידוענים. יונתן בן ארצי, טל רוסו, גילה אלמגור, קובי אוז, אנשי עסקים, ראשי מועצות אזוריות, חלק מבכירי העבודה לשעבר. זה היה קונטרה, למשל, למודעה של 130 בכירי מערכת הביטחון שקראו לגנץ לפרוש. יוזם המודעה, גיורא ענבר, פעל למען כחול לבן בבחירות הקודמות. ביטחוניסטים לשעבר, רובם מכירים את גנץ, נענו לקריאה. "בכוונה בחרנו נוסח מכבד ולא פוגע. הקפדנו לצרף אנשים שגנץ מכיר כדי שזה ידבר אל ליבו, רצינו לפנות למצפון שלו", אומר ענבר ל'ליברל'. "ההצטרפות שלו לממשלת האחדות גרמה להתרסקות של גוש המרכז־שמאל. אם היה פורש לפני הבחירות, יכול להיות שהקולות שלו היו עוברים לגדעון סער וליאיר לפיד והיו מאפשרים להם להקים ממשלה. גנץ הוא החוליה החלשה ביותר בגוש וזמין לעריקה נוספת לגוש נתניהו". למחרת הבחירות אמר ענבר ל'ליברל' שהדברים נכונים כעת אף ביתר שאת, אולם יומיים אחר כך שינה כיוון. "ביקשנו שתפרוש, טעינו", צייץ בטוויטר. "התעקשת וניצחת, מצדיעים לך".

בני שב משדה הקרב

גנץ היה במרכז הקמפיין. בשלטי החוצות, בסרטונים. מעט הח"כים שנותרו סייעו. חילי טרופר, נאמן הנאמנים, היה שם לצידו. יומיים אחרי הבחירות הם בילו יחד בצפייה במשחק כדורגל בבלומפילד. טרופר היה נכס עבור גנץ. במהלך הקמפיין עשה הכל, עד כדי תיאור של כאבי הגב של גנץ בעת פגישה עם יוצרים ואמנים ("תוך כדי השיחה אני מרגיש את בני נשען על כתפי. התיישבנו על הספה בביתו ובפעם הראשונה ראיתי דמעות כאב מנצנצות בעיניו. פציעה שאינה מרפה מאז השירות הצבאי"). אלון שוסטר נדד בין מעוזים חקלאיים. איתן גינזבורג פעל בין השאר בקהילת הלהט"בים, אורית פרקש־הכהן נפגשה עם נציגי עולם התיירות והמסעדנות. פנינה תמנו־שטה הצטרפה לגנץ לסיורים, והייתה פעילה במטה השטח ובקרב הקהילה האתיופית. מיכאל ביטון חרש את המדינה. השמועות שתמנו־שטה תערוק לליכוד העכירו את הקמפיין. מי שפרשה מיש עתיד תמורת תפקיד שרה אצל גנץ־נתניהו, הכחישה ("תנוחו, זה לא יקרה").

גנץ נשלח לבדו כמעט לשדות הקרב התקשורתיים. הח"כים התבקשו ברובם למעט בהופעות. לעבוד בתיאום עם מטה הבחירות. גנץ לא מתלהב מראיונות. בשיחות פנימיות בכחול לבן הוא נוהג לומר שצריך להפריד בין המעשה למעשייה. המעשה הוא פעולותיך, המעשייה היא התקשורת. "בסוף יצא שלא רק שהמעשים של גנץ לא היו טובים, גם בתקשורת היינו מתחת לכל ביקורת", אומר ח"כ לשעבר מהמפלגה, שנזכר איך אחרי התפרקות המסגרת הקודמת התרחק גנץ מהתקשורת. "הייתה שם הזדמנות וכוח, אבל גנץ העדיף להישאר בחוץ". הלקחים נלמדו. בקמפיין גנץ רץ מאולפן לאולפן. "מה אנשים רוצים, שיהיה פה המשך תחמנות או יושרה", הכריז מי שהוליך שולל את יותר ממיליון בוחריו. בסביבתו אומרים שסקרים פנימיים הוכיחו שהוא נתפס כאדם ישר. כזה שבסך הכל טעה כשהצטרף לממשלת נתניהו.

הקמפיין שיחק על הקו הדק שבין היושרה של המועמד, ניסיונו להציל את המדינה מתוך הקואליציה והטעות שבהצטרפות לממשלה. "לקח זמן להסביר לציבור מה המשמעות והתרומה של כחול לבן בזה שהיא נמצאת בממשלה ולא שנתניהו שולט לבדו", אומרת תמנו־שטה.

אתגר מורכב הוא לפשט את המסר: מדוע גנץ נכנס לממשלת האחדות, ולמה העובדה שאינו תחמן כמו ביבי היא פלוס, אומרים במטה הבחירות. קמפיין התחמנים (שהתמקד גם בדמויות כמו מיקי זוהר) גרר חילוקי דעות בכחול לבן. טרופר ועמר ינקלביץ' התנגדו, דרשו ללכת על קו רך יותר, אבל הרוח לא השתנתה.

גנץ הודה בכל הזדמנות בטעותו, דיבר על ימים טובים ורעים, הכריז שהוא דווקא סיפור הצלחה ("לא מכיר אחד שהצליח יותר ממני במרכז־שמאל בעשר השנים האחרונות"), כינה את עצמו המחבר הלאומי, הזהיר שהוא הקו האחרון בין נתניהו למערכת המשפט ("מזימת אפריל") ודחק בבוחריו להכניס אותו שוב לכנסת, כדי להציל את המדינה. ראש הממשלה החליפי חולם להיות ח"כ פשוט, לפחות. אחרי הבחירות כבר חזר לדבר על האספירציה הישנה: ראשות הממשלה.

במטה הבחירות מזכירים שבתחילת הקמפיין, החליפי כלל לא עבר את אחוז החסימה. "אי אפשר לקפוץ מזה ל־30 מנדטים". בסביבתו של גנץ דיברו בביטחון על מעבר מעל אחוז החסימה. יומיים לפני הבחירות כבר הרגישו את המיני־סחף לכיוונם, וטרופר אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהמינימום הוא שבעה מנדטים. ותיקי ומאוכזבי העבודה, מושבניקים וקיבוצניקים רבים, נענו לקריאה והצביעו עבור כחול לבן. בסביבת תמנו־שטה אומרים שהיא הביאה מנדט וחצי של יוצאי אתיופיה. עם כשני מנדטים כאלה בסך הכל, מול הצבעת רוב הקהילה לימין (בעיקר לליכוד ולש"ס), יש שיפקפקו, בלשון המעטה, בקביעה הזו.

באופן מעניין, שר הביטחון מיעט להתבטא בענייני ביטחון. הוא התרכז יותר בהיותו מ"מ שר המשפטים. זה היה המשרד החשוב ביותר של המפלגה, והפחד הקמאי ביותר של בוחריה – שנתניהו יעשה הכל כדי להחריב את מערכת אכיפת החוק. גנץ שכח לציין שבכל תקופת כחול לבן במשרד המשפטים, ההישגים של המפלגה לא היו משמעותיים. מערכת המשפט נותרה מפוחדת ומוחלשת. נראה שגם המסר "היה יכול להיות גרוע יותר", תופס בזמנים אלה.

שיחות עם האקס

אחרי שנה של נתק מוחלט מול גנץ, יאיר לפיד היה סדין אדום. לפיד הבהיר מה דעתו על החליפי באינספור הזדמנויות. כלפי חוץ גנץ היה מתון יותר, לא פסל את לפיד ("ראוי להיות ראש הממשלה"), אבל סירב לתמוך במועמדותו בפומבי. במטה הבחירות שלו הסבירו מה הם חושבים על לפיד, חזרו לשירות הצבאי, רמטכ"ל מול כתב 'במחנה'. שבוע לפני הבחירות, דווקא כשלפיד הפסיק לנסות לקחת מנדטים מכחול לבן ושמר עליה, גנץ התהפך. הוא הכריז שלפיד נוקם בו אישית ומנסה לחסל אותו פוליטית. בכחול לבן טענו שמסרון שנשלח ביום הבחירות מיש עתיד והכריז בשמו של גנץ שכחול לבן מעל למנדט השישי, אינו אלא "פייק מלוכלך".

אחרי הבחירות לפיד שוחח עם גנץ אחרון מבין ראשי המפלגות (הרלוונטיות). לבסוף, חמישה ימים אחרי הבחירות, נפגשו לראשונה. זמן קצר לאחר מכן נפגשו שוב. הפעם הראשונה הייתה קצרה וקרירה, השנייה מרוככת וממושכת יותר. גנץ הבהיר כי לא ימליץ לנשיא אוטומטית על לפיד, ימתין לראות אם יו"ר יש עתיד מצליח לגבש סביבו 53 ח"כים, ורמז שהוא נוטה לכיוון הציר בנט־סער. יומיים אחר כך כבר הכריז שלפיד צריך לקבל ראשון את המנדט. פרסום לפיו גורם מכחול לבן ביקש ממנסור עבאס שלא ימליץ על לפיד זכה להכחשה. האווירה הרעה לא נוקתה לחלוטין, רחוק מכך.

כבר שנים לא היה כאן פוליטיקאי, מלבד נתניהו, שעורר כל כך הרבה יצרים. בוגד ונוכל – או מנהיג שהקריב את עצמו למען המדינה, שנשכב מתחת לאלונקה. הנה קבוצת ווטסאפ גדולה, בין משתתפיה בכירי צבא לשעבר, אנשי עסקים, עורכות דין ואנשי אקדמיה. דיונים אינספור בתוכה, בעד ונגד גנץ. "אתה היחיד שראה בפני מה המדינה עומדת. במלחמה מסוג אחר. המצביעים שלך לא הבינו את גודל ההקרבה האישית שלך וחשבו שרימית אותם. הם טעו בגדול. אמשיך לתמוך בך"; ומולו משתתף אחר אחוז זעם: "אין מחילה ואין סליחה על מעשיו. אין אמון בבני גנץ שהרס את האמון והיושרה לבוחריו", או "האיש הוכיח כי אינו מוכשר לתפקיד, אדם שכשל במבחן הכי בסיסי, עמידה במילה. הוא בגד במיליון בוחריו, הציל את נתניהו ואנו סובלים בגללו עד עכשיו".

 

ההשפלות של נתניהו

במהלך קרוב לשנה הכה נתניהו בגנץ ללא רחמנות. היכן שאפשר היה לתקוע סיכה, ראש הממשלה ירה בחליפי ארטילריה כבדה. בעימותים רבים, גנץ שחשש מפירוק הממשלה וקיווה להגיע לרוטציה, נעתר לגחמותיו. בוויכוחים עם ח"כים של כחול לבן, שלא אחת התלוננו על היחס המשפיל של נתניהו, הבהיר ששיתוף פעולה עם נתניהו יגרום לראש הממשלה לקבל החלטות נכונות.

גנץ היה מוכן לספוג הרבה כדי לא לפרק את הקואליציה. נתניהו הסתיר ממנו הסכמים מדיניים, פגישה בסעודיה עם יורש העצר ומזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו (גנץ: "הדלפת המידע היא חסרת אחריות"), הסכמות למכירת מטוסי קרב מתקדמים מארה"ב לאמירויות; ואם לא די בהשפלה הזו, רה"מ הסביר שהוא "עוסק בזה שנים", לעומת גנץ ואשכנזי ש"נמצאים פה בסך הכל חודשיים. הם יכולים לדבר באופן לא מבוקר עם מקורבים". רמז בוטה ודוחה במיוחד על חוסר אחריות מצד שני רמטכ"לים לשעבר. נתניהו הסתיר מגנץ העברת חיסונים למדינות זרות ("המהלך של נתניהו נעשה באופן לא דמוקרטי. קבלת ההחלטות במחשכים מעלה חשש לפגיעה ביחסי החוץ ובביטחון המדינה"), הוראה לעצור טיסות מירדן בשמי ישראל ומינוי ראש מוסד חדש.

ראש הממשלה אף דחה כמעט כל הצעה, כל דרישה, של גנץ. החל מטיפול בקורונה וכלה במינויים. ח"כ לשעבר מכחול לבן שהיה עד לפגישות בין נתניהו לגנץ מבהיר כיצד ההשפלות היו במרחב התקשורתי והמעשי, אבל כשהשניים ישבו יחד נתניהו תמיד נזהר: "נתניהו היה קורקטי, לא הייתי עד לזלזול". בישיבות ממשלה היו צעקות, האשמות ("דם המתים יהיה על ידיך… גנץ ומנדלבליט משחקים בחיי אדם"). באירועי בחירות נתניהו היה בוטה יותר, חיקה את גנץ, הכריז שהחליפי הוא חיקוי עלוב ("ביבי מעלי אקספרס").

בשלב מסוים גנץ מאס בהשפלות, התכוון להשיב אש. הוא ביקש ממקורביו, ביניהם יזהר שי, לנסות לייצר קואליציה של 61 חברי כנסת. במשך חודשיים שי תפר ופרם כל חוט אפשרי עד שהגיע למסקנה שאפשר להקים ממשלה כזאת, אבל בראשות בוגי יעלון. שי היה בטוח שגנץ יודה לו על המאמץ ויצטרף ליוזמה. זה לא קרה. גנץ טען שהמהלך מסוכן מדי. שהממשלה תתפרק ואחרת לא תוקם תחתיה, אבל הבטיח שבכל מקרה יחשוב על האפשרות. עד היום הוא חושב, אומרים בכחול לבן.

ממלכתיות או נמות

גנץ נותר ממלכתי כמו סרגל. אדם המכיר אותו היטב אומר שגנץ נוח לניהול, מוכן לעשות כמעט כל מה שיועציו דורשים עד שזה מגיע לממלכתיות. מילה עמומה. די שגנץ חשש שהוא עלול לפגוע בממלכתיות ומיד קפץ לדום. כך הסכים לממשלה רחבה, מהלך שעליו הכה על חטא בקמפיין הבחירות. חקיקה נגד רה"מ נתפסה כניתוץ של הקודים הממלכתיים. לא ראוי לשבת בממשלה ולהילחם נגדה. אותו גנץ שלפני הבחירות הבטיח שורה של חוקים שיהפכו את חיינו כאן להגונים יותר, עשה פליק־פלאק לאחור כשהגיעה העת להרים אצבע במליאה. בבחירות האלה הזהיר מפני "מזימת אפריל", השתלטות של נתניהו על מערכת המשפט ומילוטו מדין; בכנסת עשה רבות כדי לסייע לנתניהו, עוד לפני אותה מזימה. תנו לכחול לבן חוק או יוזמה שעלולה לפגוע בנתניהו, והם מיד ניסו לסכלה.

נציגי כחול לבן נעדרו מהדיון בוועדת הכספים, בין הסגר השני לשלישי, שעסק בהחזרי המס השערורייתיים לנתניהו. הבקשה אושרה. הסערה הציבורית מנעה דיון נוסף בוועדה, הפעם בהגדלת ההטבות לנתניהו ולחליפי. כשנשאו ונתנו על הקמת ממשלה, גנץ היה יו"ר הכנסת. יוזמה של נתניהו. הוא עיכב אישור להנחת חוקים כמו חוק הקלון, הפסקת כהונת ראש ממשלה בממשלת מעבר שהוגש נגדו כתב אישום. הח"כים שלו הסירו את חתימתם מהצעת החוק. אלי אבידר (ישראל ביתנו), שהגיש את ההצעה, לא מתפלא. "הם לא תמכו בשום חוק שמנטרל, מחליש, פוגע או מפיל את נתניהו, לא רק בקואליציה אלא עוד בשלב הרכבת הממשלה מיד אחרי הסבב השלישי. חברים בכחול לבן אמרו לי שהם לא מבינים למה גנץ לא מאפשר את זה. הייתה תחושה שגנץ פועל בשיתוף פעולה מלא עם נתניהו, אם מרצון ואם מסיבות אחרות שאני לא מבין. זו המציאות המצערת".

חברי כחול לבן, ביניהם גנץ, נעדרו מהקריאה הטרומית להצעת חוק של יואב סגלוביץ', המונעת מאדם עם כתב אישום פלילי להתמנות לנשיא המדינה. עמר ינקלביץ' נכחה במליאה והצביעה נגד. "המהלך של כחול לבן היה משונה, מוזר, מטריד, מכוער", אומר סגלוביץ' ל'ליברל'. "מה יותר פשוט מחוק שקובע שנשיא המדינה לא יכול להיות אדם עם כתב אישום?".

משבר הקורונה, שהיה אמור לכאורה להיות הגשר של גנץ לבלפור, הפך לסד של עינויים. החטא הקדמון התרחש במו"מ הקואליציוני שניהלו אבי ליכט, מעיין ישראלי והוד בצר. "גנץ היה צריך להתעקש על תיקי האוצר והבריאות. הצלחה במשרדים האלה הייתה מזניקה את כחול לבן", אומר ח"כ לשעבר מהמפלגה. "במקום זה לקחו את תיקי הביטחון והחוץ, שלא היו רלוונטיים למשבר". ח"כים ויועצים ניסו לשנות את ההחלטה, לשווא. "אפשר לדבר עם גנץ, לנסות להשפיע עליו", אומר אותו ח"כ לשעבר. "הוא שומע את מה שהוא שומע ואז מתייעץ עם המעגל התורן, אנשים שונים שמתחלפים, לא משהו שמתכנס לצוות קבוע. יש לו מנטרה קבועה. עם תום הדיון הוא נוהג לומר: יש פה הרבה דעות, בסוף נקבע עמדה. הקובעים הם היועצים הקרובים שלו".

בחסות הנגיף

גנץ, שהסביר בכל הזדמנות שהוא נכנס מתחת לאלונקת הקורונה, מצא את עצמו נכתש מתחתיה בכל הכוח. במקום לנסוק עם המגפה הוא נחת איתה, הגיש את הנגיף לנתניהו במתנה, נענה כמעט לכל גחמה. השיטה עבדה בצורה מתוכננת. רבות מההחלטות הוצגו לקבינט הקורונה במשותף על ידי נתניהו וגנץ. לעיתים, כשהתעורר חשש שגנץ יסרב לחתום בלנקו על גחמה של בלפור, נתניהו עקף את החליפי, מצא פרטנרים אחרים שהיו מוכנים לאשר את החלטותיו.

לא שנתניהו היה צריך להתאמץ כדי למצוא מעקפים כאלה. גנץ שיחק לו לידיים, כמו התמיכה בתיקון לחוק הקורונה שהגביל הפגנות. חמישה ימים לפני ההצבעה הביעה כחול לבן התנגדות לחוק. נתניהו התעקש. גנץ נכנע. אז החל המרד. ח"כים כְּרם שפע ומיקי חיימוביץ' הצביעו נגד המשמעת הסיעתית.

מנגד, דרישתו של גנץ לתת לצבא את ההובלה בעניין, זכתה להתעלמות. בישיבת ממשלה שנערכה ביולי הוא ביקש אישור לתת לפיקוד העורף לנהל את המשבר. שום דבר. עבר עוד חודש בטרם הוקמה מפקדת הקורונה של פיקוד העורף. כלומר, חמישה חודשים אחרי פרוץ המשבר בישראל. כשלושה שבועות אחר כך הגיע גנץ לביקור. "המפקדה כבר נכנסה לשלב ב' בקטיעת שרשרת ההדבקה", הכריז החליפי, מתעלם מהעיכוב ומהתפקיד המוגבל של הצבא. בהמשך יתעלם גם מהכישלון בקטיעת שרשראות ההדבקה.

פה ושם ניסו גנץ ואנשיו להשחיל מילה, דיברו על פתיחת מערכת החינוך, אירועי התרבות, ענף התיירות. לעיתים קרובות זה הסתיים בפיאסקו. גנץ היה צריך לדפוק על השולחן בישיבת ממשלה כדי שתינתן רשות הדיבור לפרופ' רצף לוי, שביקש להדגיש את חשיבות פתיחת מערכת החינוך. אדם שנכח באירוע מגחך כשהוא נזכר במאמצים שהיה על החליפי להשקיע רק כדי שתינתן לאורחו זכות הדיבור.

גנץ דרש דיפרנציאליות, את אימוץ תוכנית הרמזור, ריכוך הסגרים, חשיפת הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שעסקו בקורונה. דבר לא קרה. בכחול לבן התהדרו בחוק האכיפה השוויונית, שדיבר על אכיפה שווה בכל המגזרים. במציאות, החילונים חטפו קנסות על כל צעד ושעל, ותלמודי התורה נשארו פתוחים בהתאם לגחמות הרבנים. לעיתים הזלזול בחליפי היה כה גדול, עד שרה"מ אפילו לא טרח לנהוג בבולדוזר בעצמו, רק הפעיל את שליחיו נגד גנץ. מהשרים ועד מזכיר הממשלה.

גנץ לא התנגד לחוק להעברת מידע רפואי על מתחסנים לגופי שלטון שונים. התזכיר היה פתוח להערות הציבור במשך יום אחד בלבד, התקבלו מעל 13 אלף הערות. בסופו של דבר הוא עבר כמעט ללא שינויים. בחסות הקורונה, מידע רפואי משוטט בין רשויות. גנץ התגאה בעובדה שהצליח לרכך את הצעת החוק, כמו דרישת חתימה על טופס סודיות או מחיקת המידע אחרי 60 יום. העיקרון נותר, מידע רפואי עובר לרשויות שונות.

בני נעלב

השפלות ארבו מעבר לכל פינה. לקראת סוף הסגר השלישי אישרה הממשלה את הצעת שר הבריאות יולי אדלשטיין, להארכת הסגר בשלושה ימים. גנץ התנגד, והפעיל את עקרון הפריטטיות. היועץ המשפטי לממשלה קיבל את עמדתו. נתניהו תקף במלוא הכוח. הדם של ישראלים רבים יהיה על הידיים שלכם. מניעים פוליטיים משפיעים על ההחלטות. גנץ נעלב ("כל חיי הגנתי על חיי אדם, אני לא אתן לך לומר את הדבר הזה. לא אסלח לך על שהאשמת אותי בסיכון של חיי אדם כי לא הסכמתי איתך"). אין ספק שחוסר הנכונות לסלוח הדיר שינה מעיניו של נתניהו.

"גנץ שידר חולשה", אומר בכיר לשעבר בכחול לבן. "מה לא אמרו עליו, שהוא טיפש, סמרטוט. לי זה בלט כשהחליטו לסגור את המסעדות מעכשיו לעכשיו, החלטה וסגירה למחרת. ח"כים בכחול לבן דרשו להצביע נגד. לבסוף הסיעה דווקא תמכה, ולמחרת הממשלה חזרה בה. זה מעיד לא רק על חוסר ניסיון, אלא גם על חוסר מודעות לחוסר הניסיון. אני תמיד ראיתי בזה כוח, היבריס. זאת הבעיה של אנשי צבא, הם באים עם סט ערכים שונה. גנץ התכוון לטוב, לפעמים אפילו פעל בתום לב".

"החולשה של גנץ הייתה שלא הייתה לו שום אחיזה במשרד הבריאות", אומר פרופ' חגי לוין, מומחה לבריאות הציבור שהתבלט במשבר. "בכיפופי הידיים הפוליטיים גנץ כמעט תמיד הפסיד. כחול לבן הייתה שותפה לניהול הכושל של הקורונה. הם היו שם ולא הצליחו להוביל לניהול תקין".

"בחצי השנה הראשונה גנץ לא היה מעורב בטיפול במשבר הקורונה", אומר ח"כ לשעבר מכחול לבן. "הייתי שם. ראיתי את זה קורה. נתניהו פשוט לא היה צריך אותו. גנץ, בהתאמה, לא היה נוכח באירוע הקורונה. רק במהלך הקמפיין, כשהבין שהוא נלחם על חייו, הוא התחיל להשמיע את קולו".

בקמפיין הבחירות גנץ תבע לצרף נציג מטעם משרד המשפטים לוועדת החריגים בשדה התעופה, אבל עשה זאת רק אחרי פרסום הכתבות על שערוריות הוועדה ב'הארץ' ובחדשות 12. לטענת כחול לבן, גנץ הוא זה שהאיץ את ההליכים שגרמו לביטול הוועדה. אשרי המאמין.

ברשתות החברתיות גנץ חטף על הראש כל הזמן, בין השאר בגלל הצבעתו נגד דמי אבטלה לעצמאים. הוא מיהר לעזוב את ישיבת הממשלה כדי להגיע בזמן להצבעה, מה שלא הפריע לו לצרף אליו במהלך קמפיין הבחירות את אחד מארגוני העצמאים, שהודיעו ששרי כחול לבן היו בין היחידים בממשלה שהביעו עניין במצוקת בעלי העסקים. כחול לבן גם התנגדה לתיקון חוק הפונדקאות. גנץ נעדר בהצבעה, כמו גם אשכנזי וניסנקורן, אבל במהלך הקמפיין הכריז גנץ על יוזמה לרישום נישואים אזרחיים, הליך פנטזיונרי שכל עוד חרדי אחד יושב בממשלה לעולם לא יאושר. גנץ עיכב את העלאת קצבת הנכות. ובה בעת התגאה בהעלאת הקצבה. ארגוני הנכים קצת פחות התלהבו, ואף הפגינו נגדו.

מינוי וגמור

המינויים היו מסמרים חלודים נוספים במיטה המשותפת. נתניהו התעלם מהדרישות של גנץ, השתמש בכל טכניקה אפשרית כדי להוכיח לגנץ שהוא רק חליפי; המקור בבלפור עומד בראש הפירמידה, חורץ גורלות. הם לא נותנים לנו למנות אף אחד, נאנחת מקורבת לגנץ. המינויים של מישל קרמרמן למנכ"ל הרשות השנייה ושל ניר שוויקי ליו"ר מועצת הכבלים והלוויין הפכו לפארסה. גנץ דרש לאשר את המינויים בעקבות הוראת בג"ץ אחרי סחבת של שלוש שנים. נתניהו נכנס לפעולה. ההנחיה של בית המשפט היא לדון, לא לאשר, הודיע ופתח במתקפה עזה, תפס את כל הציפורים על עץ אחד, גם דחה את המינוי שגנץ התעקש עליו, גם תקף את בית המשפט ("לא יקבע לנו במה לדון ואיך לדון"). גנץ ניסה להציל משהו מהמינויים שהלכו וקרסו מול עיניו. הם מחכים שלוש שנים לאישור, זה לא מינוי פוליטי. נתניהו הכה בכל הכוח. "זו התעקשות שאני לא מבין. יש תחושה כללית שזה לא ראוי". עולם הפוך. הראוי הפך ללא ראוי. גנץ נסוג לאחור. בכחול לבן החליטו להימנע מכישלון צורב ולוותר על ההצבעה.

אחדים מהמינויים הצטלבו זה בזה לפקעת סבוכה של דרישות, שבדרך כלל הסתיימו בכישלון של כחול לבן. גנץ דרש למנות את איתן גינזבורג לשר תקשורת קבוע, ואותו עצמו לשר משפטים קבוע. נתניהו גיחך. שני המשרדים הרגישים, שאחד מהם מפקח על מערכת אכיפת החוק והשני על שוק התקשורת – ושבגללו הסתבך נתניהו בפלילים – נותרו ללא שרים. אפס בושה, ועוד יריקה לגנץ בפרצוף.

מינוי חשב כללי באוצר הותנה על ידי כחול לבן במינוי של שימי בראון למנכ"ל משרד המשפטים. נתניהו סירב. מנכ"ל משרד המשפטים יושב בוועדת האיתור לפרקליט המדינה, הוא לא צריך שם איש של כחול לבן ואבי ניסנקורן. במשרד המשפטים עדיין אין מנכ"ל קבוע. אינספור דיונים, ישיבות, ויכוחים. בסוף נפל דבר באחת בלילה, שעת העבודה החביבה על נתניהו, הזמן שבו כולם נופלים מהרגליים מרוב עייפות ומוכנים לתת לראש הממשלה כל מה שהוא רוצה רק כדי שיאפשר להם להניח ראש על הכרית. באותו שלב נתניהו נתן תופין חסר משמעות לחיינו. מינויו של יהלי רוטנברג לחשב כללי, תמורת כניסתו של הוד בצר, נאמנו של גנץ, לתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה החליפי. בצר בתפקיד חסר המשמעות; המינויים החשובים באמת – תקועים. מה שטוב לבצר נראה רע בציבור, וכחול לבן שוב יצאה בהפסד, מהותי ותדמיתי.

נתניהו להטט כמעט עם כל מינוי חשוב. הוא דחה את אישור עמית איסמן לפרקליט המדינה. איסמן עדיין ממלא מקום. קיבל את התפקיד מעל לראשו של נתניהו. ראש המוסד החדש, לעומת זאת, התמנה מתחת לרדאר של גנץ, שזעם. נתניהו דחה עד אין קץ מינוי מפכ"ל משטרה קבוע. לבסוף מונה קובי שבתאי על ידי אמיר אוחנה, כחול לבן לא בדקו את הרקע, לא העלו סייגים, רק אישרו אוטומטית.

אין חברים במפלגה

גם תקציב המדינה נפל קורבן למערכת היחסים בין נתניהו לגנץ. טעות לחשוב שגנץ לא ידע שהתקציב הוא פתח המילוט של נתניהו מהסכם הרוטציה. ידע גם ידע. אבל בשלב הזה של המו"מ הקואליציוני הרגיש חלש מכדי להתעקש. נתניהו השאיר את העז האימתנית הזו בהסכם, וידע להשתמש בה.

בחודש אוגוסט דרש גנץ את אישור התקציב, לרגע נראה היה שהפעם לא יוותר, יילחם על מה שאין ראוי ממנו. אופס, שוב כניעה, הפשרה שהציע צביקה האוזר דחתה את העברת התקציב בשלושה חודשים. כלומר, את היציאה לבחירות, בעוד כמה חודשים. זה הכל. בכחול לבן ניסו לשכנע את החליפי להתנגד לפשרה, שהציגה את גנץ כמי ששכח את סיסמת הבחירות שלהם, "ישראל לפני הכל". ח"כים ושרים דיברו על ליבו, שעות של שיחות פנימיות, גנץ היה נחוש. פשרת האוזר תמנע בחירות. במהלך קמפיין הבחירות הכה על חטא. מאוחר מדי. "גנץ כעס עלינו", אומר בכיר לשעבר במפלגה, "לא חסכנו ממנו חשבון נפש, ביקורת עצמית וגם ביקורת עליו. לי היו המון שיחות איתו אבל לא הצלחתי לשכנע אותו. בסוף קמתי והלכתי".

המלחמה הפנימית הייתה לא פחות עזה מזו שנאלץ גנץ לנהל בחוץ. היחסים בין גנץ, אשכנזי וניסנקורן, ראשי כחול לבן, היו מורכבים. גנץ אמנם התייעץ איתם, אבל כל אחד מהם עמד בראש מיני־מחנה משלו. של גנץ היה הגדול ביותר, גם האחרים הצליחו לאסוף סביבם פעילים וחברי כנסת. בין אשכנזי לגנץ שורר מאזן אימה. הם רחוקים מלהיות הטובים בחברים, אבל נזהרים זה בכבודו של זה. אשכנזי בנה לעצמו מחנה במפלגה, היה מוכן לשבת בממשלת נתניהו כבר אחרי בחירות ספטמבר 2019. קיווה להחליף את גנץ בראש כחול לבן, ציפה כהרגלו שזה יונח לפניו על מגש של כסף. ואז הודיע על פסק זמן מהחיים הפוליטיים, כשהבין שהתסריט לא יתממש. הוא נשאר עד לרגע האחרון במשרד החוץ, אבל לא מיהר לחלוק הישגים מדיניים עם גנץ. מה ששלו שלו. הוא נעלם במהלך קמפיין הבחירות, אף לא טרח להודיע על תמיכה בכחול לבן. כמה שעות אחרי שיוסי ורטר תהה בטורו ב'הארץ' על העניין ("בחורינו זועקים לעזרה, האדם היחיד שאם היה מתגייס היה יכול אולי להטות את הכף לחסד, נאלם דום"), הואיל שר החוץ להכריז על תמיכתו בגנץ ובכחול לבן. חמש דקות לפני יום הבחירות. אשכנזי גם הגיע לאירוע של כחול לבן אחרי הבחירות. מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה היא דבר אחד, אבל הצלחה מפתיעה עם שמונה מנדטים היא סיפור אחר.

ניסנקורן ראה את עצמו כשומר הסף. עם קומץ חברי כנסת לצידו הוא דחק בגנץ להכריז על הקמת ועדה לבדיקת פרשת הצוללות, תבע להאיץ את המינויים אצלו, מנכ"ל משרד המשפטים ופרקליט מדינה. אחרי שעזב התפוצץ על גנץ, תקף אותו בעקבות ההחלטה לדחות את הדיון במשפטו של נתניהו ("כשר משפטים לא התקפלתי, והוצאתי נהלים ששמרו על בתי המשפט גם בימי סגר. דמוקרטיות לא נעצרות בשעת חירום"), טען שמאחורי גבו פעלו גנץ ונתניהו לפגיעה בשלטון החוק, לפוליטיזציה של בחירת בכירים במערכת המשפט. הוא נחרד לגלות את חיים רמון כנושא ונותן בשם גנץ, אותו רמון שדעתו על מערכת המשפט היא כשל נתניהו.

מרד הסיעה

באופן חריג לסיעות מסוגה של כחול לבן, גם חבריה הזוטרים היו לא אחת לעומתיים ליו"ר. בשלב מוקדם יחסית תפסו עצמאות והצביעו עם מצפונם. כמו בחוק הקורונה.

בתוך הכאוס, איש לא התפלא כאשר עשרה ח"כים ושרים נטשו את כחול לבן בדצמבר האחרון ובחודש ינואר. שני שלישים מהמפלגה. חלקם עברו למפלגות אחרות, ניסנקורן חבר לרון חולדאי, רם שפע למפלגת העבודה, יזהר שי ליעלון, מירב כהן ליש עתיד. אשכנזי פשוט נטש. מיקי חיימוביץ' ואסף זמיר לא היו צריכים את הודעת גנץ שהם לא ייכללו ברשימה לכנסת הבאה. הם ממילא לא התכוונו להיות שם. השניים הצביעו נגד עמדת כחול לבן בנושא התקציב, השלב הסופי בדרך לפירוק הממשלה. גנץ דיבר על תקיעת סכינים. "אני הבאתי אותם לאן שהגיעו", אמר בחמיצות. "כל אלה שעזבו, לא ידעו לקחת אחריות ולעזור", אומרת פנינה תמנו־שטה ל'ליברל'. גם הנוטשים לא מתלהבים מאלה שהחליטו להישאר, ויפה השתיקה למילים שנאמרות על תמנו־שטה ואחרים מצידם.

רוב הנוטשים אינם נוטרים טינה לגנץ. "איש שיחה, מענטש, חכם, אדם ראוי", אומר אחד מהם, "אבל במובן הפוליטי השמיד ערך בצורה כואבת ולא מחויבת המציאות". אחד אף מתפייט על אהבת אמת בינו לבין גנץ. "אני מאוד אוהב אותו כדמות, כפוליטיקאי. בן אדם טוב עם אומץ לב ציבורי. היה שלומיאל, עשה טעויות, אבל אתה מדבר עם בן אדם ורואה שהוא רוצה את טובת המדינה, בא לעשות טוב".

רוב הח"כים שמרו על אחווה סבירה ביניהם, חלקם אפילו על קשרי ידידות. טרופר, המקורב לגנץ, נחשב למוקד חברתי, מיודד עם רם שפע, אסף זמיר ומירב כהן. יזהר שי ואלון שוסטר מקורבים. שי, חיימוביץ' ואסף זמיר נחשבו לשלישייה צמודה יחסית.

תמנו־שטה, אשכנזי, ניסנקורן וינקלביץ' היו קצת פחות בקטע החברתי. ינקלביץ' נחשבה לזאב בודד, אם כי לא עד כדי כך בודדה. עם גנץ לצידה. ימים אחדים לפני הבחירות היא הכחישה יחסים רומנטיים עם גנץ ואף הצטלמה בביתו בראש העין בחברת אשתו, רויטל, אירוע מביך לכל הנפשות הפועלות. ח"כ לשעבר: "בני חשב שתוקפים אותה בגללו ולכן הגן עליה". אחר אומר שהתמיכה של ינקלביץ' בגנץ "הייתה קיצונית. היא לא הייתה קשורה לאף אחד, עוף אחר, חריגה בנוף, מאוד נאמנה לגנץ. אף אחד לא הצליח לפענח אותה".

מי שנשארו בסיעה המדוללת ממוקדי מטרה. חיי החברה התוססים של המפלגה הגדולה נעלמו כמעט לחלוטין, גם החברויות. הם בעיקר רוצים להיות בקואליציה, לקבל תפקידים. ברור להם שבכל מקרה השמחה תהיה הרבה פחות גדולה מאשר בכנסת הקודמת, עם יותר תפקידים שהיו להם מאנשים לאייש אותם.

ביטחון במשרה חלקית

גנץ נכנס למשרד הביטחון לפני כשנה. בהודעות רשמיות הוא מקדים את התואר "רה"מ החליפי" ל"שר הביטחון". "כבר בהתחלה היה ברור שאין לו כוונה להשקיע את עצמו מאה אחוזים במשרד הביטחון", אומר בכיר במערכת לשעבר, המכיר את גנץ היטב. אמיר אשל, מנכ"ל המשרד המקורב לגנץ, הוא מנוע הפעולה, ומאפשר לגנץ להתפנות לעיסוקים נוספים. "בקמפיין אמר שכחול לבן היא שומרת הסף של הדמוקרטיה", ממשיך הבכיר לשעבר, "כמעט ולא דיבר על המצב הביטחוני, על איראן, על סוריה, על החזבאללה. וזה לא רק דיבורים. גם מעשים. את הוויכוח עם ארה"ב על נושא הגרעין האיראני מנהלים ראש המל"ל מאיר בן שבת וראש המוסד יוסי כהן. בעבר משרד הביטחון הוביל".

גנץ ניסה לקחת את המושכות. הכריז על הקמת ועדת בדיקה לפרשת הצוללות. פיאסקו שהסתיים בהגבלות שמנדלבליט הטיל על פעולתה, עד כדי שיתוק והתפטרות כל חבריה. הוא נפגש עם מלך ירדן עבדאללה בעקבות הרעת היחסים בין המדינות, ונפגש גם עם בכירי מערכת הביטחון האמריקאית.

הרמטכ"ל אביב כוכבי נטל חירות חריגה יחסית לקודמיו. הוא הצטרף לראובן ריבלין לביקור באירופה לסדרת פגישות מדיניות. הכריז, למורת רוחו של גנץ, שהוא מתנגד לחזרה להסכם הגרעין (גנץ: "את הדברים האלה עושים בתוך החדרים"). הודיע ללא תיאום עם שר הביטחון, שהצבא מוציא לפועל את התוכנית הרב־שנתית.

ועדיין, היחסים בין השניים סבירים. גנץ היה מפקדו של כוכבי. "לכוכבי יש חושים פוליטיים מפותחים. הוא לא יסתכסך עם שר הביטחון", אומר ל'ליברל' ח"כ יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר. "מנגד, לגנץ נוח שיהיה רמטכ"ל דומיננטי שמקבל את ההחלטות". יחד הם מינו שורה של בכירים וביצעו עוד מהלכים בולטים, כמו האישור לרכישת מסוקים חדשים מדגם קינג סטליון של לוקהיד מרטין, שהביסה במכרז את ההצעה הזולה יותר של חברת בואינג.

"ארבעה שרי ביטחון עסקו ברכישת המסוקים החדשים", אומר גולן. "צה"ל הלך על המסוק היקר יותר והמסורתי. אם היו מחליטים לרכוש את הצ'יינוק (של בואינג) הייתי אומר שיש כאן החלטה נועזת ומקורית של שר הביטחון. אבל לא היה כאן שום דבר נועז מצד גנץ. הוא פשוט קיבל את המלצת חיל האוויר. החלטה בנאלית שמבושלת שנים. שום דבר חדש של גנץ. הוא איש אפור. תמיד היה. ללא מנהיגות מרשימה. כל מה שהוא צריך זה להישען אחורה בכיסאו בקומה ה־14 של משרד הביטחון. אי אפשר להצטיין בתפקיד, אבל גם לא להיכשל. כל עוד אין אירוע גדול כמו מלחמה, קשה לקבוע אם גנץ שר ביטחון טוב או לא. אני חושש שאם תפרוץ מלחמה השילוב של נתניהו וגנץ יהווה סכנה קיומית למדינת ישראל".

שר ביטחון לשעבר אומר שמצד אחד לגנץ יש ניסיון ביטחוני, "הוא יכול להבין מהר את מה שמציגים לו ולקבל החלטות, ומנגד גנץ פעל בסביבה בלתי אפשרית שבה ראש הממשלה הסתיר ממנו מידע, כמו גם אי־העברת תקציב שמונעת חופש פעולה. זה מצב מעוות. לא בריא".

מרה"מ חליפי למ"מ שר משפטים

למשרד התקשורת גנץ הגיע במחצית חודש דצמבר, אחרי שיועז הנדל התפטר עם מעברו לתקווה חדשה של גדעון סער. גנץ שקל למנות את ינקלביץ' לשרת התקשורת, תבע מנתניהו לאשר את מינויו של איתן גינזבורג לשר קבוע, לבסוף מצא את עצמו זמני. בכירים במשרד אומרים שהשר "לא היה רלוונטי". עם הודעות דוברות תכופות, לעיתים פעמיים ביום, גנץ התגאה בשורת פעולות שקיבל הנדל לפניו, כמו הרחבת הכיסוי הסלולרי בשטחים ומהלך הסיבים האופטיים. "זה משרד רגולטורי ולא ביצועי. אין הרבה מה לעשות שם עכשיו", אומר בכיר לשעבר במשרד. "כל הרפורמות הגדולות כבר בוצעו. לא ראיתי את גנץ עושה שם הרבה רעש".

הרעש נשמר למשרד המשפטים. שלושה חודשים במשרד היוקרתי היו עבור גנץ חגיגה מתמשכת של יחסי ציבור. ימים ספורים אחרי שנכנס לתפקיד המ"מ, נפגש עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות ועם בכירי המשרד, חלקם גם ממלאי מקום. חלק מהמינויים הקבועים הוקפאו בתקופת הבחירות, אחרים עוד לפני ההכרזה על הבחירות. סיגל יעקבי היא מ"מ המנכ"ל, שלומית ווגמן־רטנר מ"מ ברשות להגנת הפרטיות. לימור גולדנברג־חדד מ"מ ראש הסיוע המשפטי, טלי צ'רני מ"מ באגף לביקורת פנימית. רז נזרי מ"מ המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ייעוץ וחקיקה. נתניהו, כמובן, לא רוצה שכלום יזוז במשרד הזה ובפרקליטות. וגנץ נאבק בו, לשווא.

בכירה לשעבר במשרד המשפטים אומרת ל'ליברל' שגם ניסנקורן וגם גנץ היו אורחים לרגע במשרד. "ניסנקורן עסק ברמה הגבוהה של הנראות הציבורית, הספיק למנות שופטים ולגבות את היועץ המשפטי לממשלה. משרד המשפטים הוא משרד ענק עם אלפי עובדים. צריך לתחזק מערכת מורכבת, לשפר את השירות לציבור, לעסוק בתוכניות עבודה ובמינויים. זה לא קורה".

ידיו של גנץ היו כבולות כמעט לחלוטין. הוועדה לבחירת שופטים לא מתכנסת בממשלת מעבר. בסוף ינואר גנץ היה עם חיות בבית הנשיא, בהשבעת עשרות שופטים ורשמים. ניסנקורן היה אחראי למלאכה המפרכת לפני המינויים. גנץ דיבר בטקס על הסכנה שמרחפת מעל לשלטון החוק. ניסנקורן מיהר לרמוז שהיה מי שטרח על המשימה, וזה לא בני גנץ ("נתניהו ועושות דברו בוועדה לבחירת שופטים ניסו לפגוע בהליך. כל הניסיונות המסוכנים לפוליטיזציה נבלמו").

ההגנה על מנדלבליט, נדבך מרכזי בקמפיין הבחירות של כחול לבן, הייתה קלושה לפני תחילתו. במשך חודשיים גנץ רק צייץ שלוש פעמים בעניין. ככל שמועד הבחירות התקרב, כך עלה מפלס ההגנה ("רק כחול לבן בכנסת ובממשלת המעבר תמנע מנתניהו לקדם את מזימת אפריל להדחת היועמ"ש"). "שיהיה ברור, אם כחול לבן לא בממשלת המעבר, נתניהו יפטר את מנדלבליט ויפעל נגד שלטון החוק", אמר גנץ במהלך יום הבחירות. יחד עם החמלה שחשו כלפיו, הסימפתיה, הרצון לחזק את הגוש ולא לאבד קולות, גם המסר הזה הוכרע כאפקטיבי בקלפי .

בקבוצת הווטסאפ הגדולה הנ"ל, של הבכירים למיניהם, התקשו לסלוח לגנץ. ניצחון גדול או לא, הם בשלהם. גנץ עשה נזקים שנראה עוד שנים קדימה, כתבה אחת המשתתפות הפעילות למחרת הבחירות. הוא זרק את המגזר הערבי לכל הרוחות, בגללו הרשימה המשותפת הידרדרה. "כל הזכויות שמורות לגנץ". גם בזה להאשים את גנץ? תהה אחר. ודאי שגנץ אשם, השיבה המשתתפת. "גנץ למד בכל זאת משהו", כתב אחר, "הוא משחק על זמן בידיעה שבנובמבר הוא יהיה ראש הממשלה". האמוציות עדיין גועשות. אבל ההנחה לגבי נובמבר יכולה להתאפסן. גם אם נלך לבחירות חמישיות, הסיכוי שהרוטציה תקוים ולא יבוטל החוק שמעגן אותה, מלטף את האפס מקרוב מאוד.

כך או כך, בימים בהם נכתבות שורות אלה, וממשלה כלשהי מתקשה לקום, דווקא כחול לבן היא אחת האחרונות שמפחדת מבחירות חמישיות. הגורל מחייך אל גנץ, חיוך צנוע, אחרי תקופה רבת מרורים.

–

• רוב העתיד לפניו // מאת שרה ליבוביץ־דר
• תפקידו ההיסטורי של גנץ // הטור של נחמה דואק
• למה הגט של גנץ ולפיד מכוער כל כך? // הטור של רותם דנון