כפי שהן נראות כרגע, התוצאות בבחירות לרשויות המקומיות מלמדות על כמה מגמות.
בערים חילוניות כוחן של רשימות ליברליות, ולמעשה של המותג "ליברלי" עלה, למרות שיעורי ההצבעה הנמוכים; בפריפריה היהודית שיתוף הפעולה הגלוי בין הליכוד לבין הימין הקיצוני של עוצמה יהודית המשיכה את המגמה המסוכנת של מחיקת הימין המתון בישראל והפיכת כל הימין לימין קיצוני.
אך התוצאה המדאיגה ביותר מגיעה מירושלים. שם, למרות האיחוד הרחב של רוב הכוחות הליברליים בעיר – יש עתיד, מפלגת העבודה, מרצ, ומפלגת חוזה חדש (שצצה בעקבות המחאה נגד ההפיכה), הצליחו המפלגות החרדיות והחרד"ליות לגרוף יותר מ-50% מהקולות ואת רוב המושבים במועצת העיר (לפי אומדן ראשוני ולפני ספירת המעטפות הכפולות שייתכן וימתנו במעט את התוצאות).
לכאורה זה לא מפתיע. זאת הרי ירושלים. אבל חשוב לזכור שהציבור החרדי בעיר מהווה רק 30% (בקירוב) מהאוכלוסייה. ועדיין, השליטה שלהם בעיר, בתקציבי העתק שזורמים אליה ובמוסדות התכנון הקשורים בה היא מוחלטת.
בירושלים, כמו בערים רבות בישראל, החרדים הם רק חלק אחד ממה שנקרא "קואליציית הימין", שכוללת את "השותפות הטבעיות": הליכוד והציונות הדתית. הקואליציה הזאת היא בשום צורה לא באמת טבעית או הומוגנית. מדובר בנישואי נוחות בלבד שמקנים לכל הצדדים גישה לכוח פוליטי, ודווקא בגלל זה הניסיונות לפרק אותם נועדו מראש לכישלון.
תוצאות הבחירות בירושלים מעמידות תמרור אזהרה בוהק בפני המחנה הליברלי בישראל: העתיד ייראה כך, אם לא תשכילו להציע חלופה כבר עכשיו.
התוצאות בירושלים מאכזבות במיוחד היות ואחוז ההצבעה הכללי עמד על נתון מביש של 31.5%. הישגי גוש הימין-חרדים לא מצביעים על ניצחון בזירה הרעיונית, אלא ניצחון בקרב על להוציא אנשים לקלפיות.
וזה כמובן לא רק מאפיין ירושלמי. הבעיה העיקרית שחוזרת על עצמה בבחירות המקומיות, ובמידה מסוימת גם בארציות, היא שיעורי ההצבעה הנמוכים של הציבור הליברלי.
ב-2024 חזר שיעור ההצבעה הארצי לאזור ה-50%, כפי שהיה ב-2008 וב-2013, וכשבודקים את אחוז ההשתתפות של הציבור החילוני – הנתונים נמוכים אפילו יותר:
בעוד שאחוזי ההצבעה באלעד (82%), מודיעין עילית (76%), בני ברק (70%), בית שמש (64%) ובערים חרדיות נוספות היו גבוהים מהממוצע הארצי, אחוזי ההצבעה בערים חילוניות או מעורבות דשדשו. בגבעתיים הצביעו רק 43% מהתושבים, בראשון לציון 35% ובתל אביב 40%. גם בערים שהמרוץ בהן היה יחסית מותח כמו חיפה (42%) או הרצליה (48%), הציבור הליברלי לא יצא בהמוניו להצביע.
בלי הגדלת שיעור ההשתתפות שלנו בפוליטיקה לא נוכל לקצור הישגים אלקטורליים.
הבעיה השנייה שירושלים חשפה בפנינו היא הטמטום המוחלט בכך שהציבור הליברלי לא כורת ברית פוליטית אמיצה עם הציבור הערבי.
כ-40% מתושבי ירושלים הערבים חיים במזרח העיר, והם לא משתתפים בבחירות כמעט בכלל. הרשימות הליברליות לא נוקפות אצבע כדי לשנות את העובדה הזאת. השתתפות רחבה בקרב הציבור הערבי הייתה מאזנת את כוחה של ההצבעה המאורגנת במגזר החרדי.
למעשה, לא ברור כלל מדוע בשנת 2024 הציבור הליברלי בירושלים לא הבין כי המפתח לתקומתו הוא שיתוף פעולה עם הציבור הערבי. לאורך השנים נעשו ניסיונות שונים לחבר דווקא בין הציבור החילוני לבין ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. מפלגות כמו 'ירושלמים' ו'התעוררות' פנו גם לציבור החילוני וגם לציבור הדתי-לאומי אבל התוצאות היו מאכזבות ולא בכדי. כאמור, גם אם יש בציבור הדתי-לאומי סלידה מסוימת מהפוליטיקה החרדית או מהגסות של הליכוד, ברגע האמת שותפות אינטרסים כורכת אותם יחדיו.
הפניה לציבור הדתי-לאומי על פני הציבור הערבי היא אותה טעות שבניסיון לפנות בכוח לפריפריה המסורתית בישראל. במקום לשתף פעולה עם הציבור הערבי שמחכה ליד מושטת שתפגוש את שלו, אנחנו מנסים לפרום בכוח את הקואליציה שהימין בנה. אבל זו מלחמה בטחנות רוח. לא נוכל להציע לחרדים יותר ממה שמציעים להם הימין והציונות הדתית, ולא נוכל להציע לימין ולציונות הדתית דבר שיהיה שווה להן יותר מהשליטה הפוליטית שיש להם במצב הקיים.
למעשה, בזירה הארצית ההישגים של המחנה הליברלי בשנים האחרונות נשענו כולם על שותפות עם הציבור הערבי. קחו למשל את ההמלצה של הרשימה המשותפת על בני גנץ לאחר סבבי הבחירות ב-2019 ב׳ וב-2020. אם לבני גנץ היה האומץ להקים ממשלה בתמיכתם ולא להיכנע ללחצים של אנשים כצבי האוזר ויועז הנדל, הוא כנראה היה יושב היום בבלפור. גם הקמת ממשלת השינוי התאפשרה רק בזכות השיתוף התקדימי של מפלגה ערבית בקואליציה בדמות רע"ם.
זו אינה יד המקרה, זו הלוגיקה של פוליטיקה אלקטורלית. מול כוח נגדי צריך לייצר כוח חלופי עם משקל גדול יותר. לפי נשיא לשעבר ראובן ריבלין, בישראל ארבע שבטים. אם השבט הליברלי לא ישכיל לעשות את החשבון ולהבין את הצורך בשותפות פוליטית עם הציבור הערבי, אזי ירושלים תהיה רק הקדימון.
נבו שפיגל הוא עמית מחקר במכון מולד ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב
