כשלוי אשכול החליף את דוד בן־גוריון אחרי 13 שנים טוטאליטריות, ישראל חוותה לראשונה את טעמה של הנורמליות. רטרוספקטיבה לדמותו האפורה אך מרתקת של ראש הממשלה עם הכי מעט קילר אינסטינקט שהיה כאן, 50 שנה אחרי מותו, מגלה עד כמה נקודת ההיפוך ההיא – דומה למה שכנראה נחווה כאן, אחרי נתניהו
"הכנס שלושה ציונים לחדר אחד והם ייצרו ארבע מפלגות פוליטיות שונות" (לוי אשכול)
אפשר לסכם. אלה היו 13 שנות שלטון דחוסות, להוטות, אגרסיביות, שמילאו את האוויר של כולם. הן לא היו רצופות, השנים, אבל ההפסקה באמצע לא שינתה הרבה. אלה היו שנים חזקות, שהלמו כמו פטישי פסל בגוף האומה, ועיצבו אותה בהתאמה לרצון המנהיג. השנים האלה שייפו לא רק את המדינה הקטנה, אלא גם את המזרח התיכון. איש לא יוכל לקחת את זה ממנו.
הוא לא שש לקרב, אבל מעולם לא נרתע משיגור חיילים ומטוסים לאינסוף פעולות מעבר לקווים. כאשר נוצרה הזדמנות, הוביל גם מבצעים צבאיים רחבים וגלויים. הכלכלה התגבשה בדיוק לפי השקפת העולם שלו. אלה שהרוויחו ממנה היללו, האחרים ביקרו. הוא דיבר על אחדות, אבל הוביל לפירוד בעם. יריבים פוליטיים טרף באכזריות. את היורשים הפוטנציאליים במפלגה ערף.
כולם התייחסו אליו ברצינות רבה, אפילו אמני הסאטירה והקומדיה שביקרו אותו. גיחכו קצת על השיער, איך לא. אבל לא לעגו לו. הוא היה חזק מדי וסמכותי מדי בשביל זה. את דליי הלעג שפכו על אשתו. העולם לא הפריד בינו ובין המדינה שהוביל. בשביל כולם, המדינה הייתה הוא. הדביקו לו, בצדק רב, תווית של מנהיג גדול, כזה שנשיאים ומלכים שותים את המילים שלו, גם כאשר לא אהבו את הטעם. הוא הכתיב את סדר היום התקשורתי, והיו לו, לצד מבקרים לא מעטים, עדה שלמה של אנשי תקשורת שהתחרו ביניהם מי מהלל אותו יותר, ומי תוקף חזק יותר את היריבים הפוליטיים באופוזיציה.
המדינה נשמה אותו במשך 13 שנים. חיילים שהגיעו לבקו"ם לא זכרו מישהו אחר שאי פעם הנהיג את העם כאן. ילדים שגדלו בבתי המחנה הנאמן שלו, למדו להעריץ אותו כמעט כמו אל. הוא היה המייצג הגדול של כל מה שהאמינו בו, המימוש הגופני והארצי של כל החלומות, התקוות והזהות. אבל בשנים האחרונות קרה לו משהו. הוא פיתח אובססיה והשקיע את כולם בפרשה שאיש באמת לא הבין. מי יודע מה באמת קרה שם. מי יודע בדיוק מי אמר מה למי, ולמה. ולמרות זאת, לכולם הייתה דעה ברורה מאוד בעניין. מי אשם, מי מהמקורבים שלו אחראי, מי בגד, מי תקע סכין.
האנרגיה האדירה שלו הופנתה כולה לאובססיה הזאת. זה לא השלטון, אמר, זה העיקרון. הוא קרא לזה רדיפת צדק, שימור הדמוקרטיה, הגנה על ערכי האמת. הוא עסק כמעט אך ורק בזה. נראה שכבר אין מקום לשום דבר אחר במדינה הצומחת.
ואז, כמו פצצה שכולם חיכו לה אבל לא האמינו שבאמת תגיע, דוד בן־גוריון התפטר. הוא הצביע על האיש שיחליף אותו. לוי אשכול. השנה הייתה 1963, קיץ, חודש יוני. הוא לא היה "לוי מי?", הוא כבר היה שר אוצר במשך 11 שנה, אבל בכל זאת. בן־גוריון קבע שאשכול הוא המחליף, וכולם זכרו איך הדברים התנהלו 11 שנה לפני כן, כאשר בן־גוריון התפטר בפעם הראשונה ומינה במקומו את משה שרת. זה היה הכי דומה למה שקרה ברוסיה שנים אחר כך, כאשר מדבדב היה הנשיא ופוטין "רק ראש ממשלה" תחתיו. יש אנשים שלא זקוקים לתואר כדי שכולם יעשו מה שהם רוצים.
המנהיג הנשכח
"אינני יודע אם אהיה שר חקלאות טוב, אולם דבר אחד אני יכול להבטיח – אצלי גשמים יירדו כסִדרם"
מה אנחנו זוכרים מלוי אשכול, שהלך לעולמו לפני 50 שנה? פעם הוא היה על שטר של חמישה שקלים, אבל אפילו הכסף הזה יצא מהמחזור. רוב אלה בינינו, שאולי יכולים לזכור אותו מאז, היו ילדים. לכל היותר נערי בית ספר. לא הייתה טלוויזיה, בימים ההם. כאשר הקים את הממשלה הראשונה שלו ביוני 63', כולם עוד ראו את המנהיגים שלהם בתנועה וקול רק ביומני החדשות של אולפני הרצליה, אלה ששודרו לפני הסרט בבית הקולנוע. צילומים בשחור־לבן של דמויות עסקניות גוזרות סרטים בכל מיני מקומות נידחים, אפילו בארץ הקטנה הזאת, וקריין רציני ורשמי, עם חיתוך דיבור דרמטי כמעט כמו של הקריינית מצפון קוריאה, היה מודיע בחגיגיות לצופים שדרוכים לקראת הקרנת סרט האימה החדש של היצ'קוק, 'הציפורים'. הקריין ליווה את צילומי התעמולה של עוד קו מים שנתמתח בערבות הנגב, עוד קוטפת כותנה שפורקת ערימות במפעל החדש בעיירת הפיתוח, ולהקת עולים בלבוש של 'משכית' מפזזת לכבוד השר והפמליה.
מחוץ לקולנוע, במקום אחר, הביטלס בדיוק שחררו את השיר 'Please Please Me'. היסטריה בעולם. כאן, רק במסיבות הסלוניות של הצעירים בתל אביב ידעו מי הם.
מי זוכר את האיש עם המשקפיים, שנראה כמו המורה לחשבון, כמו הפקיד בביטוח הלאומי, כמו האיש לפניך בתור לקופת חולים? גם בזיכרון הלאומי, אשכול לא באמת נחרת. כולם, גם אלה שמעולם לא ראו אותו, גם אלה שנולדו שנים אחרי שמנהיגי הדור הראשון מתו, יודעים לשלוף מיד מתיבת התמונות במוח את בן־גוריון, את משה דיין, את גולדה מאיר, מי שהחליפה את אשכול. ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל הוא רחוב בעשר ערים, וגם חבל ארץ ומוסד חינוכי שאיש לא קורא לו ככה, והוא עדיין נקרא ב'ווייז' הכפר הירוק. סך הכל כתריסר מקומות ומוסדות בישראל, הרבה פחות ממה שהותיר למשל משה דיין, שמעולם לא היה ראש ממשלה.
יש גם יד לוי אשכול. מרים, אשתו השלישית של אשכול, הקימה אותו אחרי שמת. המשרדים נמצאים בשכונת רחביה בירושלים. בבית שהיה פעם של יוליוס ג'ייקובס, סגן המושל הבריטי של ירושלים שנהרג בידי האצ"ל בפיצוץ הגדול של מלון המלך דוד יחד עם עוד עשרות; בית שהפך לימים למעון הרשמי של בן־גוריון, של אשכול ושל גולדה. פעם זה היה הבלפור שלנו. מעת לעת יוצא איזה מחקר במימון יד אשכול, כמה חוקרים עשו קריירה ועבודת דוקטורט מחיטוט במסמכי המנהיג שישראל שכחה. יש כמה ספרי ביוגרפיה ברמות משתנות, וזהו. לא מזמן היה גם סרט. 'כאן 11' ניסו לשפוך קצת צבע על האיש והתקופה, דבל'ה גליקמן לא מזכיר שם את מוכר החמניות התזזיתי. הוא אשכול די משכנע.
זוכרים, אולי, את הבדיחות. הוא היה ראש הממשלה הראשון, ועד כה היחיד, שהוצא עליו ספר בדיחות שלם. אורי סלע המציא, ליקט וכתב. מה ההבדל בין ג'יימס בונד 007, ולוי אשכול? שבע. שלט בשדה התעופה (אז עוד לא קראו לו נמל) בלוד: היוצא אחרון מתבקש לכבות את האור. אבל הספרון הזה יצא לאור בשנת 66', שלוש שנים אחרי שלוי אשכול נכנס לתוך נעלי הענק, שהשאיר בירושלים המנהיג נמוך הקומה. ההתחלה הייתה שונה לגמרי.
מועיל ומשמים כמו המוביל הארצי
"ארץ ישראל היא ארץ של סימנים, יש בה סימנים של נפט, סימנים של גז, סימנים של נחושת ועוד סימנים מעודדים רבים"
ספרי הביוגרפיה המעטים שיצאו לא שונים בהרבה ממה שכתוב בוויקיפדיה. שום אור חדש ומסעיר לא נשפך על המנהיג שנשכח. נולד באוקראינה, 1895. משפחה עשירה. לא חילונית, אבל כבר לא ממש דתית. ככה, גם וגם. תיכון בווילנה, 700 קילומטר מהבית. תנועת נוער ציונית. מנהיגים ציונים כריזמטיים משפיעים על הנער שמהסס, אבל לבסוף, בגיל 19, עולה לארץ ישראל. 1914, שלוש שנים לפני שהגנרל אלנבי יכבוש את הארץ מהטורקים, ובשלהי מה שנקרא לימים העלייה השנייה. לוי אשכול כבר לא היה חלק מאותו מייפלאואר סוציאליסטי, כמו בן־גוריון. הוא הגיע אחר כך. אבל כל ימיו התייחס לזה כאל מום, כמו עוורון הצבעים שלו או האצבע הקטועה מתאונה קטנה בעיר ההולדת. יש צילום שמראה אותו בבגדי פועל חקלאי בפתח תקווה. יום אחרי שירד מהאונייה ביפו התייצב שם, לעבודה. אחרי שנה כבר הלך, יחד עם קדיש לוז בן גילו ועוד אחרים, להקים את דגניה ב'.
קורות החיים של לוי אשכול הם רשימה שמסעירה אנשים בעלי נפש של פקיד הסתדרות. ענייני התיישבות, כספים, מים וגם רכש ביטחוני בימי ההגנה. הוא טיפס לאט במנגנון המפלגתי. אמין, נאמן, חייכן. ויידיש, המון יידיש. הרבה מאוד הומור. הבדיחות שפלט כל הזמן עולות בהרבה על אלה שאורי סלע כתב עליו. למעשה, אמרות הכנף שלו השאירו שובל שנותר עד היום, בלי שמייחסים לו את המקור. הפנקס פתוח והיד רושמת. לעניות דעתי הקובעת. מי שרוצה לעשות בישראל הון קטן צריך להביא הון גדול. וה־אמרה שהיא תמצית הנפש וההוויה שלו: מתי כבר נגמור להקים את המדינה ונחזור הביתה.
אוהב אנשים, איש מנגנון, לא מרגיז אף אחד בדעות מעוררות מחלוקת. הוא היה דוגמה חיה לבדיחה ההיא על שני ניצים שבאים להתדיין בפני הרב. אתה צודק, הוא פוסק אחרי שהטוען הראשון מדבר. גם אתה צודק, הוא מגיב לטענות הצד השני. לא יכול להיות, אומרת לו הרבנית, ששניהם צודקים. גם את צודקת, הרב מהבדיחה עונה. אשכול אמר שלכל מטבע שלושה צדדים.
היום כולם הוגים את השם שלו במלרע, אשכול, במשקל "אתמול", אבל איש לא קרא לו ככה. גם לא לוי, בשמו הפרטי. הוא היה אשכול, במלעיל, במשקל "אגרול". בנסיעה הראשונה שלו לארה"ב לקח איתו את שמעון פרס, שסיפר לימים ליורם דורי, עוזרו ויועצו במשך שנים רבות, מה היה בפגישה הראשונה אצל הנשיא לינדון ג'ונסון. על מה אני אדבר איתו, שאל את פרס הצעיר, וענה בעצמו. אני חקלאי, הוא חקלאי, נדבר על חקלאות. אחרי חצי שעה הוא יוצא מהחדר הסגלגל, קורן כולו. דיברנו על פאמעראנצען (תפוזים) כל הזמן. היה נחמד מאוד. אולי מכאן יאיר נתניהו לקח את ההיסטוריה המשוכתבת על כלכלת התפוזים.
–
הוא אהב את החיים, אשכול. אוכל טוב. מעולם לא שתה קפה, למרות הבדיחה הידועה עליו שתמיד ענה לשאלה "קפה או תה?" בתשובה: "חצי־חצי". הוא גם אהב נשים, אין בכלל ספק. משתי הנשים הראשונות התאלמן, וכאשר נשא את השלישית, מרים, ספרנית הכנסת הצעירה ממנו ב־35 שנה, הארץ געשה. הנשים של חברי המפלגה עיקמו את האף. מה זה פה. הבדיחות החדשות המריאו. קל לצחוק על זוג עם פער גילים כזה, בעיקר כאשר אתה נראה כמו לוי אשכול. התמונות מספרות הרבה. יש אנשים שהחברים מפעם מזהים מיד, גם אחרי עשרות שנים. ויש אחרים, שנראים כמו שני גלגולים שונים של אותה מהות ביולוגית. הנער והאיש השונה לגמרי שנעשה ממנו. ימי הילדות והנעורים של אשכול נראו, בתמונות שלו, כמו פקעת של גולם שממנו תכף יגיח האדם המבוגר עם המשקפיים. הוא מאלה.
עיון בביוגרפיה של אשכול מומלץ כחומר קריאה לסובלים מנדודי שינה. הם יירדמו. אלמלא התפקיד האחרון שלו, קורות חייו מעניינים כמו אלה של יוסף אלמוגי, גיורא יוספטל, ועוד רשימה ארוכה של עסקני מפא"י מהדור ההוא, שבָּנו, עשו, הקימו. הכל נכון, הוא אחראי לבניית מאות יישובים, הוא בנה את המוביל הארצי, הוא הקים את ערי הפיתוח – ובכך חתום גם על אחד הכשלים החמורים בבניין המדינה החדשה, עת התבטא על הפסולת האנושית ששלחו הנה מארצות המזרח, מה שיכול להסביר לא מעט. הוא קידם מאוד את הרכש הביטחוני. והוא היה שר אוצר כמעט נצחי, 11 שנים. בורג חשוב ויעיל במכונה שבנתה פה את המציאות. אבל עיקר כוחו בא לו מחבריו במנגנון המפלגה, מקרבתו לבן־גוריון ומהדרך שבה שירת אותו. בנאמנות מוחלטת, בלי התרסות, בלי בנייה של מוקדי כוח פוליטיים שעלולים לאיים. הוא היה האיש של בן־גוריון, החביב, האנושי, שתמיד יש לו בדיחה טובה ביידיש שמפזרת את המתח. אני מתפשר ומתפשר, פעם אמר, עד שאני מנצח. יהודי, ציוני, אנושי, מענטש. פועל מסור של המפעל הגדול, האיש שכולם מחבבים אבל שוכחים דקה אחרי שיצאו מהדלת.
הוא היה הבחירה המועדפת על בן־גוריון הפורש, ואיש לא העז להציע מישהו אחר. ב"ג הלך שוב לשדה בוקר, ולוי אשכול עבר לבית ג'ייקובס. כמה חודשים אחר כך התחתן עם מרים. השנה הייתה 1964, וישראל נכנסה לעידן המופלא ביותר שלה מאז שהוקמה. עידן הנורמליות.
לתת לחיים לזרום
"בזמנים רעים, עד שהשמן ירזה, הרזה ימות מרעב"
בראייה לאחור, יש רבים האוהבים לצייר את אשכול כראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לישראל. מין הארי טרומן כזה, דמות חיוורת שפתאום – בשל הסתלקות המנהיג הכריזמטי – מגיעה לעמדה הבכירה, מחוללת שם פלאות, ואופייה האמיתי מתגלה. קלארק קנט כנוע וממושקף שהופך לסופרמן. אבל לוי אשכול שבא אחרי בן־גוריון הפורש היה רחוק מאוד מטרומן, שהגיע אחרי שרוזוולט מת בתחילת הקדנציה הרביעית שלו (בגללו תוקנה החוקה, והכהונה הוגבלה מאז לשתיים בלבד). הארי טרומן התגלה כברנש קשוח מאוד. הוא הטיל את פצצות האטום על יפן, הוא פיטר במברק אחד את המצביא הנערץ מק'ארתור, הוא הכיר במדינת ישראל, והוא היה תקיף מאוד מול ברית המועצות, שהתרוממה אז במהרה למעמד של מעצמה עולמית. לוי אשכול היה הכל חוץ מקשוח.
למעשה, כדי לצייר את מארג התכונות של האיש מאוקראינה ודגניה, יש להשתמש בטכניקה של הרמב"ם בבואו לתאר את אלוהים. זה ניתן להיעשות באמצעות השלילה בלבד. מה הוא לא. אשכול לא היה כריזמטי, לא החלטי, לא נוקשה, לא נואם גדול, לא איש רוח, לא אינטלקטואל, לא מחובר לחזון, לא עקשן, לא תקיף, לא פוליטיקאי גדול, לא מדינאי־על, לא, לא. אבל הלא הכי גדול, הלא האמיתי שהגדיר אותו, הלא שעשה אותו, הוא הלא של מי שהוא לא היה. הוא לא היה בן־גוריון.
זה הספיק. זה כל מה שהיה דרוש, כדי לגמור להקים את המדינה ולחזור הביתה. 13 שנים אחרי שבן־גוריון העיק את עצמו על המדינה כולה, לטוב אבל גם לרע, עצם ההסתלקות שלו הביאה שינוי עצום לישראל. מרגע נתון בהיסטוריה, הקמת המדינה והובלת המלחמה לעצמאותה – ההשפעה של בן־גוריון לא הייתה שפיכת אור, אלא הטלת צל ענק. הוא ניסה להפוך את כולם לחיילי החזונות שלו, ובכך עיקר והדביר את הרצונות הפרטיים של האנשים, שִעבד את החלומות שלהם וכפת את רוח היצירה. כאשר הסתלק, קרה כאן מה שקורה בכל חצר קטנה כשפתאום הבית הסמוך לה נהרס, והשמש שוטפת את האדמה. הטבע מתפרץ. עשבייה, פרחים, פרפרים, ציפורים, חיות. זה מה שקרה כאשר בן־גוריון הלך ואשכול בא. חיים.
פתאום היה כאן לבלוב שמפירותיו אנחנו ניזונים עד היום. בספרות, באמנות, בקולנוע, בשירה, בתיאטרון, בהגות, בחיים הפוליטיים. קישון עם 'סאלח שבתי', עמוס עוז עם 'ארצות התן' ואחר כך 'מיכאל שלי', הגשש החיוור עם השפה החדשה, שלישיית גשר הירקון עם אריק איינשטיין, יונה וולך עם השירים הראשונים, להקות רוק ישראליות ברמלה, 'העולם הזה' ממריא מדוכני העיתונים ונכנס לכנסת, החבר'ה של 'אסקימו לימון' חיים את החיים האמיתיים שבעשור הבא יעשו עליו סרט. כתבי עת, הצגות תיאטרון חדשני, אורי זוהר עושה את 'חור בלבנה', קפה כסית מפוצץ בבוהמה ואנשי רוח, רוול הסמוך מתפקע מנערות זוהר, וחבר'ה שמחנים את המכונית הפתוחה ממול. פעם היה פה שמח.
כל האנרגיה הזאת שטפה כאשר אשכול עמד בצד, ליד הסכר המפורק שהיה בנוי מרוחו של בן־גוריון, והניח לנהר החיים לזרום. זה כל מה שצריך כדי שדברים יקרו. פשוט לא להפריע. לא לטרלל אומה שלמה בחלומות הפרטיים שלך. לא להיות בן־גוריון, או כל אחד אחר שמתיישב על הכיסא ומלחים אותו לישבן שלו למשך חצי דור.
אשכול, שלא היה בן־גוריון, היה האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון. זה שלא עושה שום דבר דרמטי, זה שלא דורש גבורה והקרבה, זה שלא מנסה לעצב עם שלם בדמותו. סתם, התפקיד שלו היה לנהל את העניינים בשקט, בלי מחלוקות, בלי להתסיס, בלי להתריס. לתת לדברים לקרות. מייחסים לאשכול את ביטול הממשל הצבאי על האוכלוסייה הערבית־ישראלית, עוד מהלך של נרמול המצב. אבל הקרדיט לא מגיע לו. זה היה תנאי של מפ"ם להצטרפות לקואליציה שהקים. לזכותו, כמו בכל שאר הדברים, הוא פשוט לא אמר את המילה "לא".
לנצח את הזקן
"תן לי קצת קרדיט, או איך אומרים אצלנו, תן לי קצת אשראי"
רוח הנורמליות הקפיאה את האיש הזקן שישב בשדה בוקר. מה קורה פה, לעזאזל. המדינה שהקים מתפרקת לו מתחת לערימת השיער הלבן. אשכול נותן לכולם להשתולל. אנשים התחילו לחשוב על עצמם במקום על המדינה; ואיפה, לעזאזל, הנוער שהיה צריך לבוא אחריי וליישב את הנגב? הגיע הזמן, החליט, להטריף פה את כולם. שוב נפתח הבקבוק, ושד הפרשה העתיקה נשלף. אבל מה שהסעיר את המערכת לפני שנים, כבר לא באמת הזיז לאף אחד. למי אכפת מי נתן את ההוראה להפעיל את רשת המרגלים הישראלית במצרים, בפעולת פרובוקציה כושלת וילדותית. פנחס לבון, בנימין גיבלי, משה דיין – לכולם נמאס. היו ועדות חקירה, ועדות ממלכתיות, ועדות בדיקה, ועדות מפלגתיות, פסקו כך והחליטו אחרת, וזה כבר לא עניין אף אחד.
בן־גוריון השתמש בפרשה כדי לכבוש מחדש את מפא"י. כאשר לא הצליח – אשכול הביס בהצבעה של המרכז על ראשות המפלגה – פרש כדי להקים את רפ"י. דיין, פרס וטדי קולק הלכו איתו. הם ממילא לא הרגישו טוב בגוף העסקנים העבשים של אשכול, פנחס ספיר וחבורת השרידים של העלייה השלישית. הם היו שר זוטר (דיין), סגן שר (פרס) ומנכ"ל משרד (קולק) וחיפשו קידום. בן־גוריון היה בטוח שהוא חשוב בעיני הציבור הרבה יותר מהמפלגה. במונחי היום, הוא היה משוכנע שהמותג הקובע זה בן־גוריון, לא מפלגת העבודה. מנהיגים קטנים ממנו טועים גם היום בחישוב הזה. אשכול, בן הטיפוחים מפעם, הביס את האריה הזקן בבחירות האלה, ב־1965. 45 מנדטים לאשכול, רק עשרה לבן־גוריון.
בן־גוריון ורפ"י היו הענן הראשון שחזר וחדר מארץ החורף הנצחי, שכאן, במקומותינו, היא ארץ אש הגיהינום שלעולם לא נכבית. ב־66' הנחית אשכול על ישראל את המיתון. בארץ כלכלת התפוזים התחילו לגלות את החיים הטובים, הצריכה עלתה בהרבה על כושר הייצור, ובנוסחאות הימים ההם המשוואה היא אינפלציה איומה, אם לא בולמים את הבזבוזים. הדיכאון השתולל. התחילו לרדת מהארץ, ובפעם הראשונה מאז קום המדינה נוצר כאן מאזן הגירה שלילי. יותר אנשים הפכו לנפולת של נמושות, מאלה שעזבו את הגולה העשירה ובאו אל חיי הצנע החדש שאשכול, יחד עם פנחס ספיר, הביאו על כולם. מה הם היו יכולים לעשות. כמה באמת כבר אפשר להרוויח מתפוזים.
ואז, מארץ הנילוס, גמאל עבד אל־נאצר, הנשיא הכריזמטי שרצה להיות סלאח א־דין מודרני, מנהיג חילוני שמאחד את הערבים, האפריקאים והמוסלמים מתחת לשפם הקולנועי שלו, עשה שרירים גדולים. המצרי הכניס את הצבא שלו לחצי האי סיני, איים לסגור את מְצרי טיראן (מעולם לא עשה זאת באמת) והפחיד את כל העולם בדברי הרהב שלו. ישראל נצמדה לקריין המצחיק של קול הרע"ם מקהיר, אנשי הרבנות הצבאית הכשירו את גן העצמאות בתל אביב כבית קברות המוני לחללים שתכף ייפלו פה, פליטי שואה נכנסו לפאניקה, ואיתם גם חלק מהצאצאים שלהם. אביו של לוי אשכול נרצח בפוגרום, אגב, כאשר הבן כבר היה בארץ ישראל.
הקאמבק של ההיסטוריה
"השימוש בכוח הוא דבר מתועב, אך הכניעה לכוח מתועבת ממנו"
אדם נורמלי מתאים לזמנים נורמליים. אשכול, הנורמלי שבנורמליים, נקלע לצומת סוער, לא נורמלי, גדול ממידותיו לאין שיעור. הוא ישב על מטרה מותקפת משלושה כיוונים. המיתון הכלכלי החריף שהמדינה סבלה ממנו, יריב פוליטי עקשן שלא מוותר (גם אחרי מפלת רפ"י, בן־גוריון בחש בכל מה שהיה יכול), וצבא עצום שמתקרב לגבולות ישראל, עם מנהיג שמחבר אליו את שאר מדינות ערב הסמוכות. הביטוי לסיטואציה הזאת הוא קריאת געוואלד, ביידיש. זו הייתה עת החלטות, לא הסביבה הטבעית של אשכול.
אשכול, שהיה במקביל גם שר הביטחון – בפורמט שהמציא בן־גוריון – וישב מדי שבוע עם קציני המטה הכללי וקיבל מהם סקירות מצב, הבין בדיוק מהן המשמעויות האופרטיביות של צעדי המצרים. להערכתו, הם לא התכוונו לתקוף את ישראל. מצד שני, אם המצרים מכניסים צבא, ישראל חייבת לגייס מילואים, ויש גבול לזמן שבו ניתן להשבית את המשק. הטורקים הצעירים, אבו ג'ילדה וחבורתו – כך קרא אשכול למשה דיין – ניצלו את ההזדמנות. מרים, אשתו של אשכול, קראה לזה פוטש. זה היה די קרוב לאמת. מאמרי המערכת בעיתונים דרשו להציב בראש מערכת הביטחון מישהו יותר סמכותי. אשכול ניסה להימלט מגזר הדין. הוא לא רצה לעזוב את משרד הביטחון. הוא לא רצה להכניס פנימה את אנשי רפ"י. הוא לא רצה בכלל לצאת למלחמה.
הוא היה ראש הממשלה ושר הביטחון, ובכל זאת, מול לחצי הענק של החברים מהמפלגה, המטה הכללי שלו, התקשורת, מול עם מבוהל, מול התמרונים של שמעון פרס ומשה דיין – הרצון שלו לא היווה שום פקטור. האופי ההססני שלו הכניע אותו. המנהיג הדיח את עצמו, רגע לפני שידיחו אותו, ממשרד הביטחון, משה דיין נכנס, והשאר, כידוע, זה מלחמות ששת הימים, יום כיפור וכל מה שהגיע.
הוא היה ראש הממשלה של ששת הימים, הוא היה שר הביטחון שהכין את הצבא ונתן לו את הכלים, אבל לקחו ממנו את כל פירורי התהילה שהיו עשויים להיזקף לזכותו, גם אחרי שהעיפו אותו. זה היה מתוכנן, זה נעשה במודע. אחרי כיבוש העיר העתיקה, כאשר ביקש להגיע, דיין אמר לו שמסוכן, שעדיין יש צלפים, והותירו אותו מאחור, כמו ילד. בתמונה המפורסמת רואים רק את דיין, קסדה ומדים, צועד בראש קבוצת המנצחים בסמטאות העיר העתיקה. משני צדדיו הרמטכ"ל רבין ואלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס. משה דיין, משחרר ירושלים. האיש שהיה בערך שבוע בתפקיד שר הביטחון הפיק את הצילום הזה. התמונה המוכרת של אילן ברונר מלשכת העיתונות הממשלתית היא התוצאה של הטייק השלישי. היסטוריה לא מצטלמת בלי חזרות.
ענני האופוריה שירדו על המדינה אחרי הניצחון הגדול לא חדרו מבעד לדלתות של בית ג'ייקובס. שם, בחדר של לוי ומרים, היו שיברון לב, מרירות, כעס על החברים מהמפלגה שככה הפנו עורף, האשמות וניהול פנקסנות שלעולם לא תוגש לפירעון. מי דפק, מי תמרן, מי תקע סכין, מי חיבל, מי לכלך, מי עשה את זה לאשכול. הייתה לו הזדמנות נוספת. את הניצחון לקחו ממנו, מילא. מעולם לא היה איש צבא בנשמה. שדה הקרב היה עניין לצעירים, ילידי הארץ, דור הבנים שנולד בשנות ה־20 וה־30, כאשר אשכול וחבורת העולים באו להקים, להפריח ולייבש את הביצות – ואחר כך את המוחות של הנערים השזופים והחסונים שהחליפו את הוויית היידיש שלא ידעו, בסלנג ערבי ששאבו מילידי הארץ הזאת. אבל המלחמה יצרה מציאות גיאו־פוליטית חדשה. אשכול, כדרכו, ספק כפיים. מה נעשה קינדערלך, שאל, עם כל השטחים האלה?
הקינדערלך התווכחו ביניהם. דיין, באופן כללי, רצה כמה שיותר שטחים בלי שלום. יגאל אלון, היריב הנצחי שלו עוד מהפלמ"ח, הציב תוכנית נגדית שקרויה עד היום על שמו: מספחים את עמק הירדן ומחברים את תושבי הגדה שבתווך לירדן. היו הרבה ויכוחים, המון מאמרים, ובינתיים תלמידי הרב קוק התיישבו בחברון והתחילו לנמר את הגדה בהתנחלויות. אשכול לא עשה דבר.
–
אוהבים היום לאהוב את המנהיג הנשכח. אבל הכהונה שלו מחולקת לשני חלקים. עידן הנורמליות ותקופת הקיפאון, שבה עמד על כביש ההיסטוריה, הביט בעיניים פקוחות על הכוחות השועטים מולו, ולא עשה דבר. אולי כבר לא היה לו כוח. בלי הגיבוי של החברים מהמנגנון, אלה שבתוכם חי ומטעמם תמיד פעל, לא היה בו הרבה, פרט לאנושיות, חוכמת חיים יהודית ונטייה מולדת להימלט ממחלוקות.
אבל התקופה הראשונה שלו, אותן שלוש־ארבע שנים מופלאות של חסד, ימים של שמש הנורמליות, הם עדיין הארץ המובטחת, מחוז הכיסופים של כל אוהבי החיים בארץ הזאת. ימי אשכול הראו שכל מה שצריך הוא מישהו שאיננו מהזן הדרמטי, מישהו שלא מדבר על תקומה והגשמה או, בהקבלה לימינו, על הגורל היהודי ועל האויבים שכל הזמן זוממים נגדנו. אשכול הגיח אחרי 13 שנים שכבלו פה את החיים. ההיסטוריה שוב מראה כי היא לעולם לא נעלמת, והיא תמיד מארגנת לנו קאמבקים.
אולי זה יקרה גם עכשיו. אולי סוף־סוף נגמור להקים את המדינה ונוכל לחזור הביתה.
–
- תנועת התעוררות // מסע בעקבות השאלה: למה דופקים את העצמאים? // רשימה מאת יונתן שם־אור
- למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל
- למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור
