נעה רוטמן, ילידת 1977, היא נכדתו של יצחק רבין.
נועה רוט, ילידת 1978, היא בתו, אם נכדיו, של בנימין נתניהו.
זה כמעט צירוף המקרים היחיד המחבר בין שני ראשי הממשלה (בדוחק, אפשר להוסיף גם את בן ארצי, שם הנעורים של רוטמן, וכנ"ל של אשתו השלישית של נתניהו). בכל השאר, זה לא אותו דבר.
רבין ונתניהו מייצגים הפכים. מהות לעומת נראות, ישרנות מול תככנות. אפשר להרכיב רמטכ״ל מיטבי מהתכונות המשלימות ולעתים הסותרות של רבין ושל משה דיין, עם נופך גדי איזנקוט. אי אפשר לייצר ראש ממשלה מועיל, שלא לומר מעולה, מרבין בעור נתניהו. השתל לא ייקלט.
נתניהו היה הצ׳ירלידר, המעודד הנודד, בהפגנות נגד רבין. שנה וחצי לאחר הרצח, והוא כבר נטוע בכסאו ומצולק מהומות מנהרת הכותל ומסירת רוב חברון ליאסר ערפאת, ומבין מחיי המעשה כמה קשות ההכרעות, נפלה עליו מטלה מביכה: השתתפות כאישיות הממלכתית המרכזית באירוע הנחת אבן הפינה למרכז רבין ברמת אביב, לנוכח המשפחה הנוטרת, החברים והמוקירים, שלא סלחו.
נאומו שם מעניין לקריאה חוזרת לא מפני מה שנאמר בו, אלא משום שניתן להשוות את התיכנון לביצוע – להעמיד את הטיוטה מול מה שנתניהו בחר לשנות.
אנשי ציבור, המוצפים בפניות תובעניות העלולות להשתלט על זמנם, מסגלים לעצמם תבניות של תשובות: תודה על שהבאת את העניין לתשומת לבי, בהחלט חומר למחשבה, העברתי לידיעת השר הנוגע בדבר, כרגע איננו קולטים עובדים נוספים בגלל הקפאה תקציבית/נציבות שירות המדינה, אך נשמח להיעזר בך ברגע שהמצב ישתנה, בלעדיך לא היינו מנצחים בבחירות.
כל פונה – בן יחיד. זה על גב זה נערמים מכתבי התשובה, בהתחמקות אדיבה, כעשרות תאומים זהים, כי תמיד תהיינה עוד בחירות. לשם כך יש לשכה מיומנת, היודעת מתי לשרבט את חתימת הבוס על הטופס ומתי להניח לו במגש המגע האישי, לתוספת ״ידידי״ בכתב יד ומחיקת ה״בנימין נתניהו״ הרשמי לטובת ה״ביבי״ החמים והאישי כחותמו.
וזה עוד העול הפשוט, הקצר, החד־פיסקתי. כבדים ממנו הנאומים. פרס המשק, איגוד פועלי הנשק, שבוע סרטי החשק. משחק מכור, שמשתתפיו וקהלו מכירים את כלליו; ובכל זאת. לכן יושב בלשכה, או אצל המחשב בביתו, נסח מלוטש, המנפיק לטלפרומפטר האנושי (או לפחות החי, על אנושיותו אפשר להתווכח) נתונים, תובנות, מליצות והבטחות.
כרגיל, ובכך אין נתניהו שונה משאר האדם הטרוד, פוליטיקאים כמנהלים כאחרים שממונם – הפרטי או הציבורי – רב מרהיטותם או מזריזותם עלי מקלדת או מהפנאי שברשותם, הנואם מקדים ומצייד את הכותב בנקודות עיקריות, מתווה, אולי זיכרון אישי, לעתים הלצה, לעתים קרובות מדי אותה הלצה. הטיוטה נכתבה, הלקוח לקח והשוחט שחט. לתהילה או לקלון, הוא האחראי למלים שתושמענה ותודפסנה.
בשנות ה-90׳ נכתבו נאומי נתניהו ברובם המכריע בידי דוד בר אילן – עורך, מחבר, פסנתרן וראש האגף לתקשורת ולתכנון מדיני במשרד רה"מ. אין קשר ל״נאום בר אילן״, שאותו נשא נתניהו, באוניברסיטה המנציחה מנהיג של תנועה דתית, שש שנים וחצי לאחר מותו של דוד בר אילן.
ניתן לשער שבר אילן ניסח למען נתניהו גם את נאום מרכז רבין. אבל היה מי שהיה שוליית הקוסם, המפתח לאישיותו של הנואם נמצא בשינויים שהכניס בטיוטה שנמסרה לו ושעותק מודפס שלה, עם מחיקות ותוספות בכתב יד, נמצא בתיקי נתניהו בארכיון המדינה. הקוסם פוסל – ומוסיף – במומיו.
״יצחק רבין היה מנהיגו הנבחר של העם״. המשפט הפותח מקובל על נתניהו. ראשי הממשלה, חשוב להזכיר לכל מי שלא השלים עם נצחון נתניהו בהתמודדות ב-1996, נבחרים להנהגה בידי העם. עובדה שאין עליה מחלוקת.
״כל אחד מאיתנו איבד משהו במותו. כולנו נעשינו שכולים באותו יום״. לא טוב, דוד. למחוק מ״כל אחד״ עד ״במותו״. בהמשך, לא ״כולנו נעשינו שכולים״. על שכול יש מונופול. לשנות ל״העם נעשה שכול״. העם, באופן כללי.
הלאה: ״הדם שנשפך היה דמנו״. בל נגזים. למחוק.
״ומהמכה שסבלה החברה הישראלית עדיין לא החלמנו״. בסדר גמור. החלמנו, כלומר גם אני בין הפצועים, ולא חלילה בין הפוצעים. להוסיף למכה שסבלה החברה את המילה ״הקשה״ ולקנח ב״הצלקת תישאר לעד״.
״הכרתי אותו לראשונה ב-1975…הצעתי לו את עזרתי בגיוס דעת קהל באמריקה, והוא עודדני לפעול״. רוץ שנה ואנחנו באנטבה – ״הוא היה האחראי, כראש הממשלה, למבצע. מאז הרגשתי שהוא ידיד אישי למרות יריבותנו הפוליטית״. להרגיש, או להכריז שמרגישים, מותר, בעיקר חד־סטרית; מי שלא שרד לא יכחיש.
״בשנים האחרונות ראיתי אותו לעתים תכופות. התעמתנו, התווכחנו והתנצחנו בפומבי, אך גם נפגשנו בלשכתו לשיחות לב, להחלפת רעיונות ודעות״. תוסיף פה, ״בנושאים בעלי חשיבות מרכזית לקיומה של מדינת ישראל״. רמז לביטחוני. אטומי. זה טוב. הוא התייעץ אתי. ויכוח, לא הסתה, והחלפנו. הוא קיבל ממני, אם כי לא את הרעיונות הרעים של אוסלו. אני לא כל כך קיבלתי ממנו. החלפנו. כמו מתנות בין חברים. יש מי ששולח ארגזים בכל שבוע, ויש מי שמחזיר בפרחים אחת לשנתיים.
״הקשבנו איש לרעהו. לא תמיד הסכמנו, אבל הקשבנו היטב״. למחוק. עוד חיים בינינו אנשים שיתפלצו לשמע ״רעהו״ וההקשבה ההדדית הטובה. לא למתוח את החבל.
״תמיד הרשים אותי בבקיאותו בנושאים שאהב״. בסדר. בקי בפרטים, לא בהכרח צודק כמוני במסקנות. לא יזיק. ״בצניעותו האישית״. הלו! ממני, כמומחה לצניעות? או בניגוד לי? זה אירוע רציני, עם טלוויזיה. לא רוצה גיחוכים בקהל. למחוק.
״יותר מכל היו בו אמיתיות וכנות בלי גבול״. זהירות, אני מתחיל להישמע כמו פרס, אבל עובר. ״תכונות אלו הן שאפיינו אותו כמנהיג. הן שנתנו לו את האותנטיות האגדית שלו״. מה פתאום ״אגדית״? למה לבנות סביבו אגדה? לשנות ל״מיוחדת״.
״הרצח פגע בי לא רק כאדם, לא רק כישראלי, יותר מכל פגע בי הפשע כיהודי״. הנה רעיון נכון שמבוטא בצורה בעייתית. מוצלח מאד הדירוג – אדם, מעליו ישראלי ומעל לכל יהודי. נזר הבריאה, מחמל הקלפיות. אבל למה ביחיד? לתקן: "פגע בנו כבני אדם…כישראלים…כיהודים״.
עכשיו, כשאני לא היריב של ראש הממשלה, אלא המאובטח שמתנכלים לו, הקטע של לעולם לא עוד: ״כולנו, חילוניים ודתיים כאחד, מקדשים את החיים כערך עליון״. אולי לא יגאל עמיר ותומכיו ופה ושם איזה רב, אבל לא מצפים ממני באירוע כזה להתעכב על הסתירה בין המליצה והמציאות. נגיע ליעד: ״כולנו ערבים זה לזה, וכולנו מאמינים בכל רמ״ח אברינו שלא יתכן שמנהיג ישלם בחייו על דעותיו ודרכו״. כלומר, יתכן, עובדה, לכן התכנסנו כאן, אבל מספיק ודי.
״עלינו למנוע הישנות פשע כזה בעתיד. עלינו לזכור תמיד את אשר קרה כאן״. רגיש ורב משמעי מדי. הם עלולים לזכור מה שאני מעדיף להשכיח. למחוק. דלג למשפט הבא: ״עלינו להבין שהאלימות היא האויב של כולנו״. לרבין היו אויבים אלימים וגם לי יש עכשיו. אני קורבן מיועד.
״אני מקווה שבית יצחק רבין לא רק ינציח פועלו הגדוש והמצוין למען מדינת ישראל, אלא יעזור לנו לעקור את האלימות והרשע מקרבנו״. אוקיי, אבל זרוק את ״הרשע״ – מי בדיוק רשע בקירבנו? – והוסף לאלימות – ״הנפשעת״, לפי הקו הקודם.
״האלימות הפוליטית שגזלה מאיתנו את יצחק רבין היא פגיעה בלתי נסבלת באושיות קיומנו. חובתנו להסיר אותה מהעולם״. נסחפת. כנראה קראת יותר מדי נאומים שכתבת והקשבת לפחות מדי נאומים שהשמעתי. למחוק את כל הפיסקה.
הנוסח החדש: ״ואולי יתרום בית זה אולי גם להשגת מה שנראה לי חיוני יותר מהשגת השלום עם שכנינו, וזה השגת השלום בתוכנו״. יפה, לא? השלום בין הזאב החי והכבש המת, שלום בין יהודים ולא עם ערבים, ובעזרת השם יום יבוא ועוד אקים קבינט פיוס.
–
- משבר הקורונה ויחסי נתניהו והחרדים | או: מדוע הכיפה ניצחה את הקופה | מאת אמיר אורן
- ד"ש מהשד // התראות ישאל השנייה // מאת אמיר אורן
- במותו ציווה לנו כאוס // קווים לדמותו של רבין כראש ממשלה, ולדמותה של ישראל אחרי הרצח מאת רן אדליסט
