תוצאות האירוויזיון היו אמורות לגרום לי לשמוח פעמיים. כישראלי – בגלל ההישג של עדן גולן, שכנגד כל הסיכויים בשנה כזאת סיימה בחמישייה הראשונה. כקוויר – בגלל הזכייה של נמו השוויצרי.ת, שהביאה את הקהילה הא-בינארית לקדמת הבמה. ההצלחות של עדן ונמו היו גם מוצדקות אמנותית, לפחות לדעתי: שירים מוצלחים, ביצועים סוחפים. מה רע.
למרות כל זה, אחרי הצפייה במשדר הגמר הרגשתי תשישות עמוקה, ולא רק בגלל השעה המאוחרת. האירוויזיון הביא לשיאו הסמלי את הקונפליקט בין שתיים מהזהויות המרכזיות שלי כאדם, שרק מסלים מאז פרוץ המלחמה, ושלפעמים כבר אין לי כוחות להכיל.
בפינה אחת של קרב הזהויות – ישראל. המדינה היחידה שיש לי איתה מערכת יחסים אמיתית, לא סטוץ של שבוע או חודש. יחסים שכוללים הרבה ביקורת, כעס ועימותים, אבל גם הבנה ואהבה ותחושת משמעות. אני ישראלי לפני שאני יהודי ולפני שאני "אזרח העולם", והישראליות תמיד תהיה חלק מהותי ממני, אפילו אם נוח יותר לטעון שאני ממלטה.
בפינה האחרת – להט"ביסטן. זמן רב היססתי להפוך לאזרח שלה: בגיל 16 התחלתי להבין שאני ביסקסואל, אבל מרוב פחד וספקות עצמיים לקח לי יותר מעשור לצאת מהארון. נוסף על כך הדחקתי, אלוהים יודעת כמה שנים, שאני על הרצף המגדרי. רק לפני שנתיים, בגיל 34, התחלתי לפתוח בחשש את הארון הא-בינארי, ולהרשות לעצמי לבטא בגלוי צדדים נשיים יותר. גם עם הזהות הזאת יש לי יחסים מלאים, עתירי קושי ואהבה, שמלווים אותי כל החיים. אפילו אם נוח יותר לעבור כגבר סטרייט.
איור: שיר קנובלר
בין הזהויות האלה תמיד היה מתח, אבל מאז 7.10 הן עלו על מסלול התנגשות ישיר. הקהילה הקווירית בעולם, שמזוהה עם עמדות שמאליות ודמוגרפיה צעירה יחסית, התייצבה בהכללה במחנה הפרו-פלסטיני – לעתים קרובות תוך החרמה מוחלטת של ישראל והתייחסות אליה כמדינה מומצאת, גזענית מעצם קיומה, שדינה להיכחד. המיינסטרים הישראלי, שתמיד הלך על התפר בין שמרנות למתירנות, סימן כאויב נוח את "אלה עם השיער הוורוד שבעזה היו זורקים מהגג".
בשני הצדדים יש אנשים שאומרים כמס שפתיים "אנחנו נגד הדעות, לא נגד הזהות", אבל רבים לא באמת עושים את ההבחנה הזאת. צד אחד מערבב בין ביקורת על המלחמה בעזה להתנכלויות אישיות לישראלים ואדישות לכאבם, עד כדי דה-הומניזציה. ובצד השני? בדיוק השבוע כמה מחבריי בפייסבוק, שהפכו לחברים לשעבר, שיתפו מם פופולרי שבו פלסטיני נבהל מספר היסטוריה – לצד אישה טרנסית שנבהלת מספר ביולוגיה. המסר היה ברור: אלה רק שקרים והמצאות שנועדו לפגוע באנשים טובים, צודקים ונורמליים.
סרט רע של דיסני
התנגשות העולמות הזאת עמדה במרכז האירוויזיון, אירוע שבשנים קודמות היה קאמפי, כיפי ומצחיק – והשנה רציני, פוליטי וסמלי מתמיד. לישראלים רבים היריבות בין עדן גולן לבמבי ת'אג, זמר.ת אירי.ת עם תלבושת מכשפה ודעות פרו-פלסטיניות, נראתה כמלחמת אור בחושך. סרט של דיסני עם טובים ורעים.
מפתה להאמין שהמציאות היא סיפור אגדה שכזה: נסיכות בלבן ומרשעות בשחור, בלי מורכבויות. סיפור שבו, כמה נוח, אנחנו תמיד הטובים. עד שנזכרים במשטרים האיומים שהפיצו תעמולה מהז'אנר הזה בדיוק, והציבו בצד החושך את כל מי ששונה ואחר. אין צורך להזכיר עד כמה יהודים לאורך ההיסטוריה סבלו מכך.
זה לא מקרי שרבים מהנבלים בסרטי דיסני הקלאסיים הם חריגים מבחינה מגדרית – רק תחשבו על ג'אפר מאלאדין או על אורסולה מבת הים הקטנה. הם מערערים על העולם שבו גברים הם גברים, נשים הן נשים, וסרטנים מזמרים הם סרטנים מזמרים. החריגות הזאת הולכת בסרטים יחד עם שלל תכונות מגונות: אנוכיות, ערמומיות, אכזריות, הרגלים גופניים דוחים.
השמאל, בטח הקווירי, אוהב להפוך את דיסני על הראש. להזכיר שאנחנו מורגלים לחשוב על החזק בתור הצודק, לראות את העולם דרך עיניו, ולפספס את הדיכוי של כל השאר. לפעמים הגישה הזאת מקצינה עד כדי יצירת תמונת מראה, שבה הצדק תמיד נמצא עם הצד החלש, עם הרשע שמובס בסוף הסרט.
אבל מה יעשו מי שחיות וחיים בין שני העולמות, דיסני ואנטי-דיסני, ונדרשים כל הזמן לבחור צד? ומה לעשות כשהקרעים לא נפערים רק בין שתי הזהויות, אלא גם בלב כל אחת מהן?
פטריוט של מדינה לא קיימת
בערב יום העצמאות הלכתי לכיכר הבימה, לצפייה המונית בטקס כיבוי המשואות, האלטרנטיבה לטקס התעמולה המהונדס של מירי רגב. בדרך הביתה חצי מההולכים בשדרה נראו על סף בכי, חווים יום זיכרון כפול ומכופל. החצי השני חגג עצמאות בצעקות וספריי קצף. זה היה כמו לחזור ממשחק כדורגל של ישראל נגד עצמה. רחוק כל כך מהימים שאחרי 7.10, כששמאלנים מושבעים שיתפו סרטוני הסברה וביביסטים פרגנו לאחים לנשק.
חשבתי הרבה בימים האחרונים על הביטוי "פטריוט של מדינה לא קיימת", שטבע העיתונאי המנוח יוסי גורביץ. קל להאשים את Queers for Palestine בהתנכרות לרעיונות דמוקרטיים וליברליים שמאפשרים להם לבטא את זהותם המגדרית, אלא שגם ישראל עצמה הולכת ומתרחקת מהם. אני חושב שלמדינה יש לא רק זכות קיום, אלא חובת קיום, אבל יש גבול לכמה שאפשר לומר "אני בעד המדינה ונגד מה שהיא עושה". ככל שעובר הזמן, ישראל הופכת למה שהיא עושה. הזהות הלאומית שלנו מתעצבת בדמותו של הימין הקיצוני, הולכת ומתעוותת לבלי היכר.
כך שאין לי ברירה אלא להתמודד עם משבר זהות מרובה שכבות, ועוד לא נכנסתי לכל המורכבויות של הזהות הא-בינארית, שסופגת בימים אלה אש מכולם – לפעמים גם מתוך הקהילה הגאה. כל זה מבלבל ומתיש, ובעיקר לא צפוי ללכת בקרוב לשום מקום. וכל זה בנוסף לקושי הממשי, הגשמי, שבלחיות במדינה קורסת. בסך הכל כיף.
אם לסיים בכל זאת במעט אופטימיות, כל משבר-זהות טומן בחובו גם הזדמנות-זהות. כשהחיים מתנהלים על מי מנוחות, אין דחף חזק לשאול מי אנחנו, מה הופך אותנו לכאלה, מה חשוב לנו בזהויות שלנו, מה אנחנו מדחיקים ומה עדיף להשאיר מאחור. אולי, דווקא בנסיבות האיומות הנוכחיות, נתחיל להבין מי באמת נרצה להיות בעולם, ולעשות שלום בתוך נפשנו.
