בקיצור: ״בג״צ עמנואל״ היה אמור לשנות את המציאות ולהפסיק את האפליה הנהוגה במוסדות החינוך החרדיים כלפי נערות שאינן ממוצא אשכנזי. במציאות, בעיר עמנואל ובערים אחרות הבנות אכן לומדות באותו מבנה, אך עדיין ישנן ״מכסות״ לתלמידות ממוצא מזרחי; והיחס כלפיהן עדיין לעיתים גזעני. אם לא די בכך, נראה כי המדיניות שמובילה ממשלת ישראל הנוכחית תחזיר את הגלגל לאחור ותאפשר אפליה על רקע מוצא בכל המוסדות – גם לא החרדיים.
בכל בוקר קמה חנה, ילדה צעירה, והלכה לבית הספר. כל שרצתה היה למצוא חן בעיני מורותיה, לשחק עם חברותיה ולחזור לביתה שמחה ומסופקת. מה שרוצה כל ילדה. אך יום אחד הכול החל להשתנות.
בתחילה שמה לב לשתי כניסות נפרדות לבית הספר, לאחר מכן גילתה שחלק גדול מחברותיה לא הופיעו לכיתה. קיר גבס חצה את המבנה, ושעות ההפסקה שלה השתנו, כך שגם אם הייתה ניגשת למצוא חריץ בבד הכהה שכיסה את הגדר החדשה המפרידה בין שני חלקי החצר, לא הייתה יכולה לראות שלחברותיה תלבושת אחידה שונה.
ראשיתו של הסיפור, שאינו אגדה, בשנת 2007: בבית הספר "בית יעקב" של החינוך העצמאי ביישוב עמנואל, הפועל תחת משרד החינוך ומקבל תקציב מהמדינה, החל שיפוץ שמטרתו לחלק את מבנה בית הספר לשניים. בחלק אחד של המבנה למדה "המגמה הכללית" ובחלקו השני "המגמה החסידית".
יוזמי ההפרדה היו הורי התלמידות האשכנזיות, 73% מבנות המגמה החסידית. הורים אלו חששו שבנותיהם ״יושפעו לרעה״ מאחרות, ועל כן ביקשו למנוע מהן מרחב משותף. בדיון בבית המשפט, שהתקיים מאוחר יותר, אמר אחד ההורים: "מאז עזבו את עמנואל לפני כמה שנים מאות משפחות, האוכלוסייה החדשה מקלקלת את העיר ואת האווירה. אני יכול לספר עשרות סיפורים מסמרי שיער על מה שחוללו המשפחות החדשות בעמנואל. זו לא גזענות, זו שמירה על הערכים שלנו".
בשונה מרוב היישובים והערים החרדיות, בעמנואל לא הייתה ועדת קבלה שתסנן את הבאים לגור בה ותיצור אוכלוסייה המשתייכת לזרם מרכזי אחד. כך התאפשרה הגעתן של משפחות חוזרות בתשובה רבות, לרוב ממוצא מזרחי. למרות שניתן לומר כי באופן גורף כמעט חוזרים בתשובה מדקדקים ומקפידים מאוד בהלכות ובאורח חייהם החדש – לעיתים יותר מאלו שגדלו בבתים חרדיים – בכל זאת לא רצו ההורים האשכנזים שבנותיהם יתערו עם הבנות ״האחרות״ בבית הספר.
״חשבו שהם ליגה מעל״
יש הטוענים שההפרדה הייתה לא על בסיס עדתי, כי אם דתי. הם מסבירים שממש במקרה קמה קבוצת הורים עם רוב אשכנזי, ואלה ביקשו ליצור מרחב עם רמה דתית ורוחנית גבוהה יותר לבנותיהם. ההפרדה היא הפתרון שנמצא.
רחלי (שם בדוי), בת 23 מעמנואל, חוותה את הסיפור מקרוב. "בהתחלה כל הספרדיות והאשכנזיות למדו ביחד והיו חברות״, היא מספרת, ״אני זוכרת שהאשכנזים החליטו לפתוח בית ספר נפרד מהספרדים כי לא התאים להם ללמוד יחד, או בואי נגיד את זה בכנות – כי הם חשבו שהם ליגה אחת מעל".
היית בצד האשכנזי או הספרדי?
"למדתי בבית הספר של חב"ד שהיה צמוד לזה של בית יעקב, אז הסיפור נגע בנו פחות, אבל בכל מקום יש את החיכוך הזה של אשכנזים/ספרדים".
מה קרה לאחר ההפרדה?
"בית ספר חסידי אשכנזי מופרד החל לפעול, והורו לבנות שלמדו בו שאסור להן לדבר עם הבנות מבית יעקב. יש לי מעט חברות ספרדיות שלמדו בחסידי, ואפילו עליהן נאסר לדבר עם בנות בית יעקב. אני זוכרת שהדבר היה להן טראומתי – חברות שלמדו איתן בכיתה מספר שנים פתאום לא יכולות לשחק יחד והיו חייבות לנתק קשר".
האם באמת ניתקו איתן קשר?
"לפעמים הצליחו לדבר בסתר, אבל אוי ואבוי לך אם המורה הייתה תופסת אותך ברחוב מדברת עם בנות מבית יעקב. הסבירו להן שהבנות שם כבר 'לא כמונו', הנחו אותן לא לדבר עם אף אחת שהיא לא 'אנחנו', אפילו עם בנות מבית הספר שלי, חב״ד, אסרו עליהן לדבר, למרות שלא היינו קשורות כלל לסכסוך הזה.
"זה היה נורא. התחושה הייתה שהאשכנזים הם סוג א', ואם בת ספרדייה הצליחה להתקבל לבית הספר האשכנזי זה נחשב מרשים. אני זוכרת שהיו לנו כאן שכנים שהחליפו את שם משפחתם משם ספרדי לשם אשכנזי כדי שיהיה להם קל יותר להתקבל לבית הספר האשכנזי. אני זוכרת שאצלנו בין החברות היה כעס על הגזענות, על זה שלאשכנזיות אסור לדבר עם ספרדיות".
הפרשה הזו התרחשה בתקופה שהיית ילדה, האם את מאמינה שמשהו השתנה וישתנה?
"אני משערת שהאפליה הזו לא תיעלם, לצערי הרב. הלוואי שאני טועה, אך לדעתי גם בדור של ילדיי יהיו סיפורים כאלו ויהיה יחס מפלה על רקע עדתי. אני, באופן כללי, מאמינה שהפרדה יכולה להיות טובה, כיוון שאם אכן ישנם מנהגים שונים ודרך חיים שונה בין שתי קבוצות, זכותן לחנך בנפרד, כל עוד זה לא מלווה בוויכוחים, מריבות ושנאה".
כשבג״צ התערב
חודשים רבים של חינוך בהפרדה עברו, ולבסוף, כמו תמיד, השמועות נפוצו והתפזרו עד שהגיעו אל יואב ללום, עורך דין ומייסד עמותת "נוער כהלכה", שהחל לעסוק בנושא האפליה בבתי ספר חרדיים בעקבות סיפורו האישי. בשנת 2006 הוא נתקל בסירוב בלתי מנומק כאשר ניסה לרשום את בתו לבית ספר יסודי בירושלים, והסיק שהדבר קשור למוצאה המזרחי.
"אני טענתי שזה לא יכול להימשך ככה", מספר ללום, ומוסיף שהחליט לפנות אל הרב שלו, הרב יעקב יוסף ז״ל. זה נתן לו אישור לפנות לבית המשפט, דבר שאינו מקובל במיוחד בחברה החרדית, והסביר: "צריך לפעול, אבל אין מי שירים את הכפפה". ללום החליט להיות האחד שיעשה זאת, ויאבק בהפרדה.
"באחד הימים קיבלתי ממנו טלפון, והוא אמר: ׳יואב, סע לעמנואל׳", נזכר ללום באותה שיחה עם הרב. לאחר שערך בירורים, גילה שאחד מתלמידי הרב פנה אליו ועדכן אותו שמשהו רע מתחולל בבית ספר בעיר. מכיוון שאותו תלמיד השתייך לזרם החסידי־אשכנזי, שיתפו אותו אנשי המוסד בגלוי בתוכנית ובמטרותיה. לשאלותיו על קירות הגבס החדשים, השיבו: "כדי להפריד את הבנות שלנו מהפרענקיות". מזועזע מהגילוי, הלך התלמיד לרב יעקב יוסף, וזה פנה ליואב ללום, וכך התחילה מעורבותו בפרשה.
בעקבות כמה פניות של הורים ״ספרדים״ למשרד החינוך, ולאחר שלא קיבלו מענה, התערב ללום בסיפור באמצעות ״נוער כהלכה״. במשרד החינוך הגיבו, המנכ"לית דאז שלחה מכתב למרכז החינוך העצמאי ובו דרישה לבטל את ההפרדה בבית הספר ולפעול להחזרת המצב לקדמותו.
אף על פי כן, בדיקה מאוחרת יותר העלתה כי ההפרדה עודנה מתקיימת: קירות גבס עוד הפרידו בין התלמידות, תלבושות שונות היו לכל אחת משתי המגמות וחדר המורים היה חצוי לשניים. גם לאחר הדרישות של משרד החינוך ואיומים לשלול את רישיון בית הספר, דבר לא השתנה.
משם המצב הלך והסלים. הנושא עלה לדיון בבית המשפט, ובעקבותיו נקבע כי יש "להסיר כל סממן, פורמלי ומהותי כאחד, של תופעת האפליה אשר רווחה בבית הספר". פסק הדין נתקל בהתנגדות מצד ההורים האשכנזים, ואלו העבירו את בנותיהם ללמוד בבתי ספר לא רשמיים שהקימו במבנים אחרים בעמנואל. איומים וקנסות הוטלו על ההורים ועל בית הספר, במטרה להביאם למלא אחר פסק הדין ולשוב ולשלוח את הילדות ללמוד יחד בבית הספר "בית יעקב".
גם הדברים הללו לא הועילו, וההורים החליטו לשלוח את בנותיהם ללמוד בבית ספר של חסידות בעלז בעיר בני ברק. אז פסק בג"צ כי הורה שלא ישלח את בתו ללימודים בבית הספר בעמנואל, למרות איחוד המגמות, יישלח לכלא לשבועיים. ואכן, ב־17 ביוני 2010 התייצבו למאסר 35 אבות. אליהם התלוו עשרות אלפי מפגינים חרדים בתהלוכת מחאה, והביעו הזדהות עם ההורים שנשלחו למאסר ועודדו אותם.
סיפור שהתחיל כסכסוך בין משפחות ביישוב הפך לנושא המרכזי בסדר היום הציבורי. "ההסלמה החלה בעיקר לאחר פסק הדין, בעקבות העובדה שהם (ההורים) לא קיימו אותו", אומר ללום. "היו פתרונות אחרים, לא היה צריך ללכת לכיוון כה משפיל ופוגע".
אילו פתרונות?
"למשל לנסות לדבר אחד עם השני, או להציע לקהילה ספציפית להקים לעצמה מסגרת מנותקת אם רצונה בכך. השורה התחתונה היא שיש דרכים אחרות, שלא כוללות לשים דלתות, קירות ומחיצות".
לאחר עשרה ימים במאסר הגיעו הצדדים לפשרה והסכימו על תוכנית: בשלושת הימים האחרונים שנותרו לשנת הלימודים ישתתפו כלל התלמידות בימי עיון שיעבירו רבנים ומרצים מכל העדות, כדי לקרב בין הלבבות ולנסות לכפר על העוול. לאחר מכן, במהלך ימי החופש הגדול, ידונו שני הצדדים בתוכניות לשנת הלימודים הבאה.
ההסכם התקבל על ידי בית המשפט, העצורים שוחררו ועונשי המאסר של האימהות בוטלו. במהלך חודש אוגוסט החליט משרד החינוך לאשר הקמת מוסד פטור, שאליו יוכלו ההורים מהמגמה החסידית לשלוח את בנותיהם. גם במוסד זה, על פי קביעת משרד החינוך, נאסרה אפליה בתנאי הקבלה.
מרחב משותף לכאורה
בשלהי חודש מאי האחרון יצאתי לבקר בעמנואל, כדי לבחון עשור אחרי הדרמה הגדולה מה השתנה. בשעת סיום הלימודים הרחובות התמלאו בקולות של ילדים וילדות לבושים בתלבושת אחידה שצעדו אל ביתם. המגוון ישראלי, ילדים מכל העדות והזרמים: אשכנזים, מזרחים וגם יוצאי אתיופיה, מקפצים עם הילקוטים.
התקדמתי לעבר בתי הספר של הבנות, ובדרך ראיתי גן ילדים "כלל חסידי". נשארתי לצפות באימהות ואבות האוספים את ילדיהם הקטנים – הורים מעדות שונות. בבית יעקב, עדיין קיימים שני בתי ספר – של חב״ד ושל הזרם הליטאי. אולם בשני בתי הספר ישנן בנות מעדות שונות. לפחות למראית עין – גם בזכות ההתערבות של בג״צ, לצד האקטיביזם של ללום וחבריו, התלמידות לומדות ביחד, באותו מרחב.
עם זאת, כפי שאנו רואים בכתבתה של רסל דיקשטיין, היעדר הפרדה למראית עין אין משמעותו היעדר גזענות או אפליה. "הפרשה הזו השפיעה ולא השפיעה״, אומר ללום. ״זאת אומרת, עיקר הבעיה הייתה ונשארה בעובדה שהמדינה לא נוקטת מספיק צעדים לטיפול בנושא המדובר. בהרבה מקרים היא אפילו משתפת פעולה עם חלק מהבעיות. כך שאומנם נעשה שיפור, אך הבעיה לא תיפתר עד שהמדינה תיאבק בתופעה".
היכן משתפת המדינה פעולה עם האפליה העדתית?
"בירושלים, למשל, משבצים תלמידות לבתי ספר יותר לפי שיקול עדתי ופחות לפי שיקולי רמה לימודית. לדעתי יש למדינה ולרשויות מספיק כוח כדי לשנות את התופעה ולהעלימה לחלוטין, אם רק יחליטו לעשות כן".
האם באמת המצב השתנה? בוגרות מוסדות לימוד חרדיים ממקומות נוספים בארץ ששוחחתי איתן מספרות שתופעת האפליה רווחת. היא חוצה שכונות וערים ואינה קרובה לסופה. "אצלי המנהלת הייתה נוראית, ושמתי לב שהיא הייתה נוראית לכולן, אך יש בנות ספרדיות שיגידו לך שהייתה נוראית אליהן במיוחד״, אומרת שרה, בוגרת בית ספר יסודי בשכונת רמות בירושלים. ״יש מצב שהן צודקות, כי הוריהן לא ידעו איך להגיב אליה, הרי אם יגיבו – היא לא תקבל את הבנות האחרות במשפחה".
ברוב הריכוזים החרדיים בישראל, הורי התלמידות הספרדיות נתונים תחת לחץ רב ודאגה שבנותיהם לא יתקבלו לבתי הספר, בשל עניין ה״מכסות״: גם היום, בבתי ספר חרדיים־אשכנזיים רבים מוגדרת מכסה – מקסימום 30% ממוצא לא אשכנזי בכל שנתון. ברגע שהמכסה מתמלאת, שאר הבנות לא יתקבלו.
"אני מתביישת לענות על זה״, מספרת לי חברה בוגרת בית ספר במודיעין עילית. ״למדתי בבית ספר שהיו בו אשכנזיות בלבד".
רבקה, שלמדה ב"בית יעקב" בירושלים, מצטרפת לזיכרונות. "מה שאני זוכרת זו גזענות שהופנתה ממנהלת בית הספר ומהמחנכת שלי בכיתה ד'״, היא מספרת. ״הן התנכלו והענישו את המזרחיות בכיתתי שוב ושוב. המחנכת, אם ניתן לקרוא לה כך, עשתה לה מנהג לא להתייחס ואפילו להתעלם לחלוטין מאחת מהן. אני זוכרת שהמנהלת הכריחה את כולן להתפלל בהברה אשכנזית, בלי לחשוב על כך שיש תלמידות עם מנהגים אחרים או נוסח תפילה אחר. היא הייתה אומרת שאם לא נתפלל בהברה אשכנזית (שכונתה בפיה ׳לשון הקודש׳) תפילותינו לא תתקבלנה. לא אשכח איך ביום הראשון של כיתה ד', תלמידה ספרדייה התנדנדה על הכיסא, המורה נכנסה לכיתה, ולפני הכול זרקה אותה החוצה, היא לא הייתה עושה זאת לאף תלמידה אשכנזייה״.
מחזירים אפליה ליושנה
בדרך לעתיד טוב יותר, מלא בלימוד ותיקון טעויות העבר, עומדים בפנינו אתגרים רבים. על פי דברים שכתב ברשתות החברתיות יוסי דהאן, פרופסור למשפטים וראש החטיבה לזכויות אדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים, הדמוגרפיה תעשה בקרוב את שלה – מהפכה חינוכית.
כך, יזרמו תקציבי המדינה כ־1.4 מיליארד שקלים לחינוך החרדי, ובתוכו גם למוסדות הפרטיים הנמצאים תחת סטטוס של מוסד "פטור". מוסד פטור הוא מוסד המקבל תקצוב מופחת מהמדינה ותכני הליבה הנלמדים בו, כגון המקצועות עברית, טבע, היסטוריה, הם ברמה נמוכה. עד היום הוקצבו למוסדות אלה מימון של 55% מזה של מוסדות ציבוריים, אולם מעתה יזכו למימון כמעט מלא.
״מדיניות זו תוביל לכך שבאופן אבסורדי, מטעמי שוויון ואי־אפליה, גם בתי ספר פרטיים, או מעין פרטיים שאינם חרדיים, ידרשו אותו מימון ואותם תנאים שזוכים להם בתי הספר הפרטיים החרדיים״, הוא כותב. מהם אותם תנאים? ״היעדר פיקוח על מיון ואפליה בהליכי קבלת תלמידים, הסרת מגבלות על תוכנית הלימודים הנלמדת במוסד ואי־התערבות באופן העסקת המורים. כך יפרחו להם על חורבות מוסדות החינוך הציבורי, בתי ספר פרטיים, במימון ציבורי, בתי ספר ממיינים וסלקטיביים שמטבע הדברים יעדיפו לקבל תלמידים ׳בעלי עלות נמוכה׳ ממשפחות מבוססות, ללא צרכים מיוחדים, שיכולים לשלם תשלומי העשרה נוספים".
יותר מעשור לאחר שהסתיימה הפרשה בעמנואל, נראה כי בפועל לא השתנה מספיק, וכעת אנו עומדים בפני סכנה של חזרה לאחור ומערכת החינוך, זו המכתיבה את עתידנו כאן, תהפוך לגזענית יותר, מרובדת ומבוססת על מעמדות. אם לא נילחם לבנות עתיד חינוכי טוב יותר לילדינו – אף אחד לא יעשה זאת במקומנו.
