ב-28 בדצמבר אישה נרצחה בדקירות סכין לעיני בנה. הבן, רק בגיל 15, ניסה לגונן עליה בגופו ונפצע גם הוא. הרוצח לא היה מחבל נוח'בה או חלק מכוח רדואן. הוא היה אבי הילד.
29 נשים נרצחו בשנת 2023 רק בשל היותן נשים – שיא של כל הזמנים. מקרי הרצח הם רק קצה הקרחון, כי על כל מקרה כזה יש מאות 'כמעט'. נשים שחיות באיום יום יומי, בשגרת אלימות, בחשש תמידי שמישהו יפתיע אותן בחדר המדרגות או ברחוב. הן לא פוחדות מירי תלול מסלול או מצלף איראני, אלא מבן זוגן, בהווה או בעבר.
ולפעמים זה בא ממש בהפתעה, לפחות לסביבה. כך היה עבור רבים המקרה של מיכל סלה ז"ל. אשת טיפול משכילה ורגישה שיום אחד נרצחה באכזריות על ידי בן זוגה, רק בשל רצונה להיפרד ממנו. הרצח, לפי עמוד ההנצחה לזכרה, נפל על סביבתה כרעם ביום בהיר.
אני רק יכול לדמיין איזו חוויה נוראית זו הייתה עבור סביבתה, עבור אחותה לילי, לקבל את הבשורה הזאת. זו מכה מהסוג ששולח אנשים להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת.
אבל לילי יצאה. יצאה והחליטה שהדרך הנכונה ביותר להנציח את מיכל ז"ל תהיה להיות הקול והמגן עבור נשים שחוות אלימות זוגית. פורום מיכל סלה אחראי לאינספור פרויקטים (כמו, למשל, הצמדת כלב הגנה לנשים מאוימות). גילוי נאות: אני מתנדב בפורום לעיתים בעצמי. עוזר במיצוי זכויות של מקרים מסוימים שמופנים אליהם.
זאת בחירה לא פשוטה לעמוד בחזית הזאת. להיות כתובת יום יומית לנשים במצב סכנה כ"כ קיצוני. זה אומר להיחשף מסביב לשעון לאלימות קשה, ללחץ, זה אומר לעסוק מבוקר עד ערב במרחבים שמערכת החוק והרווחה כמעט ואינה נוכחת בהן. אבל פורום מיכל סלה שם. כבר שנים.
את לילי בן עמי פגשתי פעם אחת, בהאקתון שהתקיים בבית נשיא המדינה. המטרה הייתה למצוא פתרונות טכנולוגיים לאיתור וטיפול במקרי אלימות במשפחה. לילי אדם מרשים, צנוע, מחובר לקרקע ובעיקר – מוכשר להחריד בשינוע אנשים. לא רבים היו מצליחים להקים פרויקט שכזה. לגייס את נשיא המדינה ליותר מאשר הצהרה בדבר חשיבות הנושא אלא לארגון כנס פרקטי כזה, למצוא ולהביא בהתנדבות את מיטב חברות הטק הישראליות והעולמיות לעבוד קשה בשביל להציע (בחינם) פתרונות לבעיה בלי שורת רווח כלכלית.
ביקום מקביל, לא היה צריך את לילי ואת הפורום. האחריות לטיפול והגנה על קורבנות אלימות היא על המדינה. אבל נתוני הרצח המטפסים והמצב בשטח מראים שאנחנו לא ביקום מקביל.
לפורום היו, כאמור, הצלחות רבות. האחרונה שבהן הייתה התקשרות עם המשרד לביטחון לאומי שקידם שני פרויקטים חשובים (גם לדברי דוברות המשרד עצמו) בעלות זניחה יחסית. ולמרות זאת, החליט השר לביטחון לאומי להפסיק את ההתקשרות עם הפורום. הסיבה שנתן בן גביר: הוא גילה שהכסף נועד "לא לחלוקה לנשים אלא לחלוקה לכיס של העמותה".
בואו נתעכב רגע על המשפט הזה, כי קל ליפול מולו לאפולוגטיקה: להסביר שכדי להצליח בחזית הזאת שהיא אחת התובעניות והנשכחות בחברה הישראלית צריך להשקיע הררי שעות ומאמץ. אבל העיקר בעיניי הוא חוסר ההבנה עד כמה כוח אדם איכותי ומוכשר הוא עניין קריטי כשמדובר בטיפול באוכלוסיות קצה. כח אדם כזה לא יגיע ולא יכול להגיע בהתנדבות.
"עם כל הכבוד", המשיך ואמר בן גביר, "אני לא צריך לממן עמותות, זה לא התפקיד שלי".
ובכן. אם המדינה הייתה עושה מספיק בעצמה ועמלה על פתרונות אחרים אולי אפשר היה לקבל איכשהו את המשפט הזה, אבל נתוני הפשיעה והרצח המשתוללים מוכיחים שזה פשוט לא מה שקורה.
הניסים שחברות פורום מיכל סלה מחוללות הם גדולים כל כך בעיקר מול הכישלון הקולוסאלי של המדינה לספק ביטחון לאזרחיה.
הציניות כאן זועקת. ההחלטה של בן גביר מגיעה (באופן מקרי לגמרי. ברור) אחרי שהפורום פרסם חוות דעת נגד הקלה בקריטריונים לחלוקת נשק אישי, מחשש לעלייה במקרה השימוש בהם במקרי אלימות במשפחה.
אגיד את זה בעדינות: יש פה חשש לנקמה קטנונית ופרסונלית שבאה לשדר מסר לכל פורום או איש מקצוע: אם יש לכם עמדה מקצועית הסותרת את רצונות השר, שמרו אותה לעצמכם, שלא יבולע לכם.
אבל תקציב המדינה איננו קופתו האישית של שר זה או אחר והוא אינו רשאי להשתמש בה כדי לתגמל את אנשי שלומו או בכדי לנקום במי שבא לו רע. וזה בעיקר מקומם כשמושא הנקמה הוא הפורום, אחד הארגונים החשובים בישראל, שקם מהמקום הכואב ביותר ועוסק באחד הפצעים המדממים ביותר, פשוטו כמשמעו, בחברה הישראלית.
אסור לתת לפורום מיכל סלה להשאר לבד בסיפור הזה. אסור לנרמל שימוש בקופת המדינה לנקמות אישיות, או הסטת תקציב ממטרה כה חשובה.
