בתורה שבעל פה הצבאית, מוסכם שנקודת האל חזור של הרטיבות היא הירך האחורית. לא חשוב אם אתה יושב, עומד או יושב, כשאתה מרגיש את קור המים ואת כבדות המכנסיים נאספים שם – סימן שנדפקת באמת.
קל לי לכתוב על הקושי והעצבים. על מזג האוויר הסכיזו פרנואידי. רגע חם ברמה שאי אפשר לנשום, רגע מטח גשם ורוח שמרגיש כמו משחק מקדים של צונאמי. על המחסור בציוד שמוביל לאבסורדים כמו קצין בכיר שצועק על חייל שיארגן לו תרומת ציוד. אבל עכשיו אני רוצה לדבר על צילה חסון.
צילה הייתה המורה שלי בסוף היסודי. אישה אינטליגנטית, רהוטה, מעמיקה. כזאת שמסוגלת לאחוז בתפיסות עומק פילוסופיות של אגרא רמא ולהנגיש אותן לילד מותש בגיל טרום בר מצווה.
שנים ארוכות ורבות אחרי שסיימתי בית ספר, צילה התקשרה אליי. היא בדיוק סיימה ללמוד שיטת טיפול אלטרנטיבית.
השיטה, שאת שמה לא אזכור גם אם כל חמאס יצור על ביתי, הייתה פשוטה: אנחנו נבנים מיחסים עם בני אדם. דמויות משמעותיות שאנחנו פוגשות בשלבים שונים. לכן, ברגעי משבר, לדמיין את ההתמודדות עם הקושי דרך מסע ושיח עם אותן דמויות זו חוויה מרפאת.
לא יודע אם זה נכון. אבל בשלב הזה הייתי רוצה לעצור לרגע, ולהקשיב לצילה. אז הנה כמה דמויות מהעבר שאני סוחב איתי גם כאן והן עוזרות לי:
המפקדת אביטל. יש לי הרבה מטענים על התקופה הראשונה שלי בצבא בחיל חינוך. אבל המפקדת אביטל אחראית לכל הידע שנשאר לי בראש לגבי הנשק ותפעולו, כבר שתי מלחמות. מסידור הווסט ומילוי המחסנית, דרך חבישת ת"א וכלה בפירוק וניקוי הנשק – מאביטל למדתי את הכח של ירידה לפרטים.
יובל גביאן. בחור מצחיק וחד כתער ששירת איתי בסדיר. מתישהו באיזה תרגיל פתע שכבנו בגשם, בקור ובאומללות ודווקא אז הוא חייך ברוגע. שאלתי בנימוס הבריטי שכ"כ מאפיין אותי מה לכל הרוחות עובר על המוח הדבילי שלו שהוא מחייך. "תראה", הוא אמר. יש רגעים בחיים שכל מה שאפשר לעשות בהם זה לחשוב איזה סיפור מצחיק הם יהיו בעוד כמה שנים. מיובל למדתי את כוחו של הומור ואת הכוח המרפא של פרספקטיבה.
גל סעדה. גל היה חניך שלי בשנת השירות במושב אליפלט שבצפון. פעם הייתי לבד בקומונה והחלטתי להכין ארוחת ערב לכולם כדי להרים את המורל. רעיון נחמד ונאצל, אבל האוכל יצא, כמו שאמרו חכמינו, מגעיל פיצוצים. אחוז אימה מהמחשבה שכולם יחזרו ויגלו שהרסתי את האספקה הגרעינית לטובת ארוחה זוועתית, שלחתי הודעה בקבוצת ווצאפ מושבית. גל, המנהיג הכשרוני, נעתר והוביל כח שהציל במיומנות את הארוחה. מגל למדתי על הנהגה אמיתית, כזאת שלא מחפשת קרדיט אלא פשוט את הטוב. שנבנית מראיית האחר. בעיקר למדתי שתמיד, אבל תמיד, אפשר לתקן במשהו. או לפחות לנסות.
נועה. נועה, בת הגרעין שלי מהנחל, הייתה שחקנית כדורגל בנבחרת ישראל. זה הפך אותה לאדם חזק מאוד פיזית ולכן, בהתאמה מושלמת, היא עוסקת בפילוסופיה יהודית. נועה ואני היינו אנשים שונים בעומק תכלית השוני. אני היפראקטיבי, גס ורעשן. היא למדנית, רגועה ומחושבת. לפני כמה שנים, בשבעה על אחי ז"ל, ישבתי ימים ארוכים בתחושה ביזארית של שעמום. הבנתי שקרה משהו דרמטי וכואב. הבנתי שאני אמור להיות מטולטל. קרוע. אבל פשוט לא הרגשתי כלום. אפילו לא במובן הדכאוני של המילה. שגרה על מלא.
באמצע השבעה נועה באה. לא אמרה דבר, לא ביקשה ממני לספר שוב מה קרה. היא פשוט התיישבה מולי בשקט וחיבקה אותי. חזק.
ואז הברזים נפתחו.
מנועה למדתי שלפעמים, כל מה שצריך זה חיבוק ארוך ולבכות.
כפיר. היה חבר שלי ביסודי. שנינו אהבנו נורא משחקי מחשב ותוכניות האבקות. היום הוא מפתח גוף מרשים עם שרירים משתרגים, אקס מגבניק ולוחם מטיל אימה. אז היה מדובר בילד צנום ועם יכולות לחימה, בואו נאמר, פחות מרשימות.
יום אחד הסתבכתי עם ילדים מהסוג שלא אמורים להסתבך איתם. מפה לשם הוקפתי במה שהרגיש כמו אינסוף נערים גדולים וחזקים ממני שבאו, בקיצור, לפרק לי את הצורה. אף אחד לא בא לעזור לי, אני לגמרי יכול להבין למה. אף אחד, חוץ מכפיר.'עזבו את חבר שלי!' צעק והסתער קדימה. אני מניח שבסרט הוליוודי זה היה מוביל לסצנת אקשן מהודקת בה כפיר היה מכסח את חבורת הבריונים. במציאות הוא נפל לרצפה אחרי רגע. במקום שיפרקו אחד, אותי, פירקו את שנינו. מכפיר למדתי על אומץ. על כמה חשוב לא לשתוק מול עוול, מול בריונות. על הנכונות לשלם מחיר.
אליאור. אליאור הייתה חברה יקרה. קרובה. דואגת. הכרנו דרך האינטרנט, שמרנו על קשר במשך שנים. מתישהו אחרי השחרור שלחתי לה הודעה בפייסבוק בשביל לדבר. אבל הייתי שיכור ופשוט לא הצלחתי לזכור את השם שלה. ליאור, אלינור. ככה. מביך. חסר שליטה. אפס. היא, כמובן, נעלבה (בצדק) וניתקה קשר (עוד יותר בצדק). ניסיתי אח"כ לחדש קשרים, להכות על חטא. לא עבד. היא צודקת לחלוטין.
ממנה למדתי שתשובה, חרטה אמיתית, היא קודם כל השיעור שלומדים ממנה. את אליאור איבדתי כחברה, אחרים בטח ירוויחו. אין לי מה לעשות עם זה חוץ מלשאת את האשמה. אבל יש סביבי עוד אינספור אנשים יקרים שאני רוצה שידעו כמה אני מעריך אותם. רואה אותה. ואת הלקח הזה חשוב שאיישם. יום יום.
והאחרון, והמשמעותי ביותר – סבא שלי. שבתאי ז"ל. היה לנו קשר קרוב, למעשה גרתי אצלו במשך שנים. סבא שלי היה אדם שקט מטבעו, שקשיי השמיעה שהביאו עמם עשורים של עבודה במפעל לא הועילו ליכולתו לתקשורת עם הסביבה. אבל הוא גם היה אחד האנשים הרגישים והערכיים שפגשתי. בכל שבוע היינו נוסעים לרמי לוי לקניות. ובכל שבוע ראיתי אותו עומד וסופר (בשיטה העתיקה של השוק, שמשתמשת בכל אצבע ל3- ספרות! כל אחד ואחד מילדיו ונכדיו הרבים.
ממנו למדתי שערכים מתבטאים ברגליים. קל להגיד במה אתה מאמין ואת מי אתה אוהב. אבל אם אינך יודע להגיד מה עשית היום ומה תעשה מחר שמבטא את כל אלו – הכל סתם אוויר חם.
אדם צועק מה שחסר לו, לא חסר לו לא צועק. כבר כמעט 50 יום שביתי הוא נגמ"ש הפיקוד. אני מתגעגע לקשר אנושי רגוע ונטול אימה. למגע מנחם. לכוס קפה נטולת דאגות ובדיחות שאינן רק כלי להתמודדות עם הקושי.
קשה לי. אני אולי לא החייל הקרבי ביותר בגדוד. יש כאלו שראו יותר ויש כאלו שכבר חיסלו אויב. אבל עדיין קשה לי. קשה לי העייפות, הקור. המרחק מאשתי. הייתי אבא בחופשת לידה והפכתי להיות זה שפוגש את הילדים לכמה שעות בכל שבועיים.
ועדיין אני פה. לא כי אני מוכרח, אלא כי זה חשוב בעיניי. כי לדעתי אני משמעותי. כי זה הטוב ביותר שאני יכול לעשות כדי להגן על משפחתי.
ומה שעוזר לי זה אנשים. המון אנשים שפגשתי, על חלקם הקטן סיפרתי פה אבל יש עוד רבים. רבים מאוד. לכולם, לכל מי שהזכרתי ולהמון אחרים – תודה שאתם אצלי בלב ושומרים עליי.
אז מה אומרת צילה, מספיק טוב?
