את סוף השירות שלי ביליתי, כמשמעו, בבסיס עורפי באזור השפלה.
שילוב בין הצורך לטפל בפציעה שקיבלתי בצוק איתן (לא כזה דרמטי כמו שזה נשמע) ובמצוקת הבית (דווקא כן כזה דרמטי כמו שזה נשמע)' הוביל אותי לקבל אישור ללינת בית ולעבור מהגדוד אל הג'וב.
יצא לי ללוות את תהליך ההקמה של הגדודים המעורבים. כלומר, ההחלטה בסביבות 2016 לקחת את מודל קרקל, שהיה כמעט אנקדוטה, ולהרחיב אותו דרמטית.
מכיוון שהייתה לי הזדמנות לראות את התהליך בהתגבשותו וביצועו, יצא לי לראות בשידור חי איך מתנהל קמפיין ציני.
הרציונל של הצבא היה ברור: העומס על צבא היבשה במה שמכונה בט"ש (כלומר, פעילות סדירה בגבולות ובשטחים) היה עצום ומנע ממנו לעשות את משימתו החשובה ביותר – אימון ללחימה. כדי לתת מענה החליטו לייצר עוד גדודים שלא יידרשו לתמרוני חי"ר מורכבים אלא רק לעבודת השיטור שבתוך השטחים, שלא דורשת נשיאת משקלים כבדים, למשל, או כושר גופני גבוה מאוד.
בתקשורת, לעומת זאת, דיברו על הנושא בתור מהפכה פמיניסטית שנבעה מתפיסת עולם פרוגרסיבית של הצבא. צה"ל, במובן מסוים, גם נהנה מזה בתור כלי מקדם מוטיבציה ללוחמות להתגייס.
מול זה קמו גורמים פונדמנטליסטיים בישראל וצעקו שיצאנו מדעתנו. 'איך מגייסים נשים לתפקידי לחימה?', 'איבדנו את ערכי הלחימה והרצון לנצח'. ככל שמגמת שילוב הנשים במערך הלוחם גברה, כך גברו גם הקולות הללו.
ואז הגיעה השבת השחורה.
מתוקף תפקידי במילואים, יצא לי לעבור בין מוצבים ובסיסים רבים בגבולנו הדרומי. חלקו הגדול של כוח האדם שהיה באותו בוקר שבת כבר לא שם – בין אם כי נהרג, נחטף, נפצע או הועבר. אבל מי שכן נוכחות שם, והן הכוכבות והדוברות המבוקשות ביותר – הן הנשים. לוחמות ואלה העוסקות בתפקידים עוטפי לחימה (תצפיתניות, סמב"ציות וכו) כאחת.
הגבורה שסיפוריהן משקפים בלתי נתפסת. קור רוח, חתירה למגע ויכולות מקצועיות במימדים צביה-לובטקיניים של ממש. קמב"צית שננעלה בחדר חמ"ל שנכבש לחלוטין על ידי חמאס, ניהלה לחימה עם האויב תוך כדי שהיא מכווינה כוחות אוויר בקשר; סגנית מפקדת פלוגת מפקדה שהפכה לקצינה הבכירה ביותר שנותרה בחיים וניהלה לחימה כמעט לבדה. יש אינספור סיפורים בלתי נתפסים אפילו יותר, שעדיין אי אפשר לספר אותם.
הן עשו את כל זה מכיוון שמדובר בבנות אדם ערכיות, מוכשרות, שעבדו קשה על יכולותיהן המקצועיות והקדישו כל טיפת כוח (חלקן אף מסרו את חייהן) להגנת המדינה. הן בחרו לשרת במקום מסוכן ובתנאים קשים. הצבא לא עשה להן טובה כש'הירשה' להן להילחם – הן עשו לנו טובה שהסכימו להילחם למעננו.
הנשים הללו אינן 'בעיית צניעות' ומקומן בקרב הלוחמים אינו ביטוי לחולשה, אלא להפך: ביטוי ליכולת להתעלות מעל לשיח הפטריארכלי שמקדש את נקודת המבט הגברית ואת הרצון לשמר את מוקדי הכוח במקומם.
קראו להן חלשות, אמרו שהן סכנה ביטחונית ופגיעה בערך הניצחון. אמרו שוויתרנו להן. שזו רמאות. והנה, בשעתנו הקשה ביותר, כשכל כוחה ועוצמתה של מדינת ישראל וכל דברי הרהב של שריה וגנרליה נעדרו – הן התייצבו. כל אחת בעמדתה. זו אחזה ברובה, זו נלחמה בטנק וזו הכווינה כוחות בקשר. תחת אש בלתי פוסקת וגלים-גלים של אויב אכזר.
בעולם טוב יותר, זה היה יום הכיפורים של החברה הישראלית גם מהבחינה הזאת, וכל המבקרים היו מתנצלים בבושת פנים על הזלזול ועל הניסיון לעשות כל מה שאפשר כדי להרחיק נשים משירות משמעותי במערך הלוחם. זה כנראה לא יקרה.
אבל אם אנחנו רוצים בכל זאת ללמוד מהשבר שהגענו אליו, אנחנו, כרוב ליברלי, צריכים להתחייב לדבר את שבחן של הלוחמות ושל תומכות הלחימה. להעלות על נס את גבורתן כתשובה לכל הביקורת והבוץ שהוטחה בהן. וביום שאחרי, כשיחזור הקמפיין הבלתי נגמר נגד שילוב נשים במערך הלוחם – להגן עליהן. כמו שהן הגנו עלינו.
