כשהייתי ילד היה לי קטע עם חרבות. פרויד, אני מניח, היה עושה ממני קציצות. הייתי אומר אפילו האמא של הקציצות אבל, נו, הבנתם את הקטע.
מקור החרבות האהוב עליי היה טולקין. יש הרבה סיבות לאובססיה הטולקינאית שליוותה אותי מתחילת היסודי ועד ימינו אנו. אחת מהן הייתה הכוח של המילים. של שמות.
אצל טולקין, כוחו של לוחם לא נמדד בהיקף שרירי היד שלו או בזריזות תנועותיו, אלא גם במילים שהוא אומר. בהיסטוריה.
אז המצאתי לעצמי היסטוריה.
בממלכה הפרועה ששכנה בראשי, לא הייתי סתם ילד שעבר בכיתה א' מרמת גן למושב בדרום. הייתי נצר לשושלת אימתנית בממלכה קסומה. כל שביב זיכרון מגן חובה נצרב אצלי כפרק נוסף בהרפתקה אפית ומסעירה. מבוכים, דרקונים והגן הציבורי במרום נווה.
יום אחד, בכיתה ב', טיילתי בחצר הבית ששכרנו. פתאום הגיע כלב. אני לא יודע כמה נכון לקרוא לו כלב, כי זה הרגיש כאילו המושג המופשט של זעם טהור לבש צורה ובמקרה נראה כמו, ובכן, כלב. עיניים אדומות, שיניים חשופות, נהימה מקפיאת דם.
פחדתי פחד מוות. ויותר מהכל, לא יכולתי להכיל את חוסר האונים. את הידיעה שאם הכלב הענק הזה יחליט לתקוף, לא היה ולו קצה קוצו של סיכוי להתגונן. אז הרמתי את החרב שסבתא שושנה קנתה לי ברמת גן, זאת שדמיינתי שיש לה כוחות קסומים, עצמתי עיניים, והתפללתי.
אני כבר לא אותו הילד. אני לא חושב שבאתי מממלכה קסומה והאמת שאני אפילו לא כל כך אוהב חרבות. אבל שלשום, לכמה שעות, חזרתי להיות אותו הילד חסר האונים.
זה התחיל ברעש. פק פק. דפיקה.
בימים רגילים היינו מתעלמים, מניחים שמדובר בחתול או לכל היותר ביונה אסרטיבית במיוחד. אבל שלשום? מה לשלשום ולרגיל.
חמש שעות לתוך פרוץ מלחמת סוכות לחיינו, והכל אחרת. מחבלים בגן של הילדה. בסופר. בגג של השכנים. דיווחים על בסיסים ויישובים שנכבשו. על המוני הרוגים וחטופים. לחישות מפוחדות על טבח. והיו ההודעות.
זרם אינסופי מקבוצות משותפות. הקרוספיט, בית המדרש, אירועי תרבות. תחינות מפוחדות לעזרה שלא באה. אף אחד לא עונה. אין מדינה, אין צבא, אין משטרה. לבד.
ואז, רעש. פק פק.
יש מישהו למעלה?
רצנו לממד וסגרנו. אי אפשר לנעול. אז נשענים בתורות על הידית, לעצור יד אויב מלפתוח במפתיע את הדלת. היינו אני, חמותי וחמי, אשתי, גיסתי, ארוסה וילדיי. שישה אנשים שממקבלים פחד אימים והצגת שמחה אושר וריקודים עם הילדים.
רעש. פק פק. דפיקה.
התקשרנו למשטרה. אין קול ואין עונה. בזמן הזה משטרת שדרות כבר נכבשה על ידי החמאס והפכה לשדה קרב. גם במוקד הרגיל של העירייה לא ענו. בסוף מצאנו מספר מיוחד. דיווחנו. אמרו שיעבירו. וזהו.
רעש, פק פק.
והנה אני מחבק את ילדיי וסכין לחם אקראית שמצאתי. עגל זהב מעלי אקספרס שלא היה מגן עליי מעז כועסת, בטח שלא מהחמאס. אבל זה מה שהיה. לאחוז בסכין, לחבק את הילדים, ולהתפלל.
אני לא מהאו"ם. אני איש שמאל שמגיע למסיקי זיתים בשטחים ומלווה רועי צאן פלסטינים. דעותיי לא השתנו. אני עדיין חושב שהכיבוש הוא רעה חולה שהייתה צריכה להיגמר מזמן. שהסכסוך הזה יפסיק לא בכוח החרב אלא רק בהסכם מדיני. אני מאמין שיסודות התפיסה הציונית שזכותנו להיות ככל עם ועם מבוססת על כך שכל עם ועם, כולל הפלשתינים, זכאי להיות אדון לעצמו במדינתו הריבונית.
אני לא מהאו"ם. אני מאמין ברעיון של מדינת ישראל כחברת מופת. אני לא חושב שאנחנו טלית שכולה תכלת, שהמדיניות הישראלית בעזה ובכלל נעדרת כתמים (בלשון המעטה) ואל תתנו לי להתחיל לגבי הממשלה הנוכחית.
אני לא מהאו"ם. ברחובותינו הסתובבו מרצחים שחיפשו להרוג אותי, את אשתי, את בני בן שמונת החודשים ובתי בת השנתיים. אחרים, רבים ורבות, הם גם הצליחו. להרוג ולחטוף ולפצוע.
אני כבר לא ילד קטן היושב ספון בפינת חצר, מפוחד מהעולם המאיים שבחוץ. אני הורה לילדים ואיש. לפני הכל, טבוע בי הדחף להרחיק רע מאלו שאני אוהב.
אין לסכסוך הזה פתרון צבאי. לא הרובה שאני אוחז עתה יסיים אותו אלא רק הסכם מדיני. אבל עכשיו אני לא עוסק בלסיים את הסכסוך אלא בלעמוד על הגבול. כמה קילומטרים אוויריים מהבית שלנו, ולעשות הכל כדי שהרחוב שלנו יחזור להיות המקום השמח עם הטרמפולינה שבתי הגדולה אוהבת.
יש מקום לדיון העקרוני, הפילוסופי בשאלת השירות במדינה שכובשת עם אחר. אולי גם אקדיש לו מאמר. אבל הדיון הפילוסופי נגמר כשחוליית חמושים טבחה באזרחים בפתח הגן של ילדיי.
אני שוכב עכשיו בתום היום הראשון בשטחי הכינוס. שילוב של שק שינה צהלי, שמיכת משבצות וכרית עם סדיני במבי שזרקתי בהיסח הדעת לתיק. מעליי פנס גדול שמסתיר את אור הכוכבים. אני עייף. מותש מהחום, מהאינטנסיביות, מרכבת ההרים הרגשית. למרות שאני רוצה להתקלח ולהוריד את שכבת הסירחון שמעליי, למרות כל הקפאין ששתיתי, העיניים שלי כאילו קורסות תחת הנטל והשינה מתחילה לקחת אותי.
רעש. פק פק. דפיקה.
איך ממשיכים מכאן?
