לא בשמי.
בשבת לפני שבוע קרה דבר דרמטי. לא רק שמאות רבות מאיתנו נשחטו, נשרפו ונחטפו. תחושת הביטחון שלנו נשחטה יחד איתם. אין מנוס, בעיניי, מפעולה צבאית דרמטית. אני כותב 'אין מנוס' לא כמליצה. אני, בכל הכנות, חושב שאין לממשלת ישראל ברירה (יהא הרכבה ימני קיצוני כהיום או כל כולו על טהרת מרצ ורע"מ).
החיים בדרום כללו אלמנט של סכנה ב-24 השנים האחרונות. זה היה לא פשוט. זה היה מפחיד, מצלק – אבל משהו שאפשר לשרוד, במיוחד מאז ימי כיפת ברזל. אני כותב את זה בזהירות כדי שלא ישתמע שמשהו מהטירוף ה'שגרתי' היה נורמלי או בר קיימא. אבל מאז שבת אנחנו באירוע אחר.
אין, ולא יכולה להיות, השלמה עם המחשבה שבכל רגע יכולים אלפי חמאסניקים לפשוט על הגדר ושאם יצליחו לעבור ישחטו יישובים שלמים. אין, ולא יכולה להיות, התגוננות נוסח כיפת ברזל מזה. אין מכשול פיזי או טכנולוגי שיסדר לנו הגנה, כי למדנו שגם עם 99 אחוז הצלחה מגיע בסוף הכישלון. וטעמנו את טעמו הנורא של הכישלון.
אם ממשלת ישראל, כל ממשלה, תחליט לסיים את המלחמה הזאת כמו כל מלחמה קודמת: פרסומים זרים על הפסקת אש שתוכחש, אחריהם הודעה ש'שקט ייענה בשקט', בהמשך נגיד שניצחנו, חמאס יגיד שהוא ניצח ונסכים שלא להסכים – זה יהיה הסוף של מדינת ישראל. לא סוף במובן של כיבוש ע"י ישות זרה או הרג המוני, אלא סוף של מושג המדינה.
הדרום, בשלב ראשון, יינטש לחלוטין. זה לא איום שאפשר לחיות איתו. יהיה מרי אזרחי והמוני (במקרה הטוב). זה פשוט, ואיני יכול להדגיש זאת מספיק, לא בקלפים.
לכן, לדעתי לפחות, אין לישראל ברירה אלא לשלול כל יכולת צבאית מעזה. לסיים את המלחמה רק כשקיימת ידיעה וודאית שלצד השני פשוט אין יכולת צבאית. ואז, רק אז, לעסוק ביום שאחרי.
אבל.
יש גורמי קיצון בחברה הישראלית שחיפשו כבר זמן גישה למיינסטרים בשביל לנרמל את תאוות הנקם וחלומותיהם המשיחיים. הם לא רוצים ביטחון אלא נקמה. הרג לשם הרג. הרס לשם הרס. כיבוש לשם סיפוק תאוות היצר או מצוות האל.
לאלו אפשר להזכיר את דברי נשיא ארצות הברית, שדיבר על כך שאנו חזקים כי אנחנו פועלים לפי דיני המלחמה, ולתהות מה יהיו ההשלכות אם נפסיק. אבל זה קל לדבר על פרוצדורה והתכנות. אני רוצה לדבר על מהות.
כי תצא מחנה על אביך, מצווה הקדוש ברוך הוא בספר דברים, ונשמרת מכל דבר רע. פרשנים שונים מסבירים את הפסוק הזה כמצווה לשמור על הגוף, חלקם מדברים על שמירת חוקי הדת. אבל אני רוצה לדבר על הפרשנות של הרמב"ן, וככה הוא אומר:
והנכון בעיני המצווה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע.
אני לא הרמב"ן, אבל זה מה שאני מבין: תחושת צדק חשובה. מלחמה לעיתים הכרחית. אבל השילוב ביניהן עלול להיות גם סכנה גדולה ומיידית. כי בלי לשים לב תחושת הצדק הופכת להיות מפתח מאסטר שנותן כניסה חופשית לכל מעשה אכזריות או רוע, שנאטם מול כל גילוי של אנושיות או רחמים, שדורש הרג לשם ההרג, הרס לשם הרס. שהופך את בור הכאב האמיתי שנפער בנו לחור שחור שבולע הכל. הכל. אפילו אור. ולעולם אינו שבע.
מאות אלפי אנשים סבלו ממתקפת הטרור האכזרית שהתחילה בשבת בבוקר. אין לי זכות לדבר אלא על עצמי. אבל אני רוצה לומר: לא בשמי. לא בשם ילדיי. לא בשם הכדורים שנורו על ביתנו ולא בשם הפצע שנפער בנפשנו.
לפנינו ימים קשים. הם קשים גם כי עלינו להכריע לחלוטין אויב אכזרי מבחוץ, אבל גם כי עלינו להכריע את יצר הנקמה מבפנים. לשמור על צלם אנוש.
הציונות, בשבילי, מעולם לא הייתה רק עניין טכני. רצון במסגרת מדינית לעם היהודי או בהגנה קולקטיבית כנגד פוגרומים ושואה שנייה. כל אלו חשובים, אבל מהווים מעטפת למהות: חברת מופת.
חטפנו מכה קשה. נוראית. דמנו נשפך והכאב זועק לשמיים. אין מילים לתאר את הכאב מהסיפורים ומהתמונות שרק ממשיכים לזרום. אבל בשבילי, הדרך היחידה להצליח לקום מהשבר הזה היא לקום צעד קדימה אל עבר חברת מופת. כזו שמקיימת מוסדות של ערבות הדדית, שעושה הכל כדי לשמור על עצמה אבל התכלית שמולה היא חיים ושלום.
את כל אלו אני כותב בשטחי הכינוס, לפני עוד אימון שיכין אותי לכניסה המתקרבת. אני כאן בגאווה. בשמחה. מוכן להשקיע את כל כולי, לסכן את גופי ואף להקריב את חיי. אבל לא בשם הנקמה אלא בשם הרעיון שמחייה את ליבי לא פחות מדם ואוויר: הרעיון שילדיי יגדלו לעולם טוב יותר. לעולם של שותפות ערבית יהודית, כמו המשמר המשותף למניעת אירועי שומר חומות 2 או הסיוע ההדדי שקהילת מגוריי ותושבי רהט מעניקים זה לזה. עולם של לקיחת אחריות על האחר, ולא הסתמכות בלעדית על תרומות. ועולם של שלום. כן. שלום.
יכול להיות שאלו שורותיי האחרונות. שעד שהטקסט הזה יתפרסם כבר לא אהיה כאן, בין אם מנפילת טיל או מירי אויב. אם זה המצב: אל תנקמו אותי. אל תמסמרו את זכרי ללוחות דם והרס. עשו מה שנדרש כדי להגן על משפחתי, עמי וארצי, וחפשו את הדבר הכי חשוב – שאהיה האחרון שימות בסכסוך הנורא הזה.
