קר בצפון. וכמו בכל דבר, כשמתעמקים בקור, חיים אותו מסביב לשעון ולרוחב לוח השנה, מבינים שאין דבר כזה קור ביחיד. יש מגוון עצום. קור יבש, חסר עננים, שעומד במקום ומצליח כמו בקסם לחדור גם לתוך מיטב בגדי החימום שקיבלנו מתרומות, קור של ערפל כבד, עבה, שמרטיב את ההולך בו. קור של רוח חזקה, אגרסיבית, שמקפיא את העצמות ומייבש את השפה, ומעל הכל – השגרה, שהיא גם וגם וגם.
המשל הוא, אני מניח, געגוע. תחושת ה'ללכת לאיבוד'. 'את לא מבינה כמה אני אבוד בלעדייך', כתבתי לאשתי באיזה לילה. אני, כידוע, גאה בנוכחותי פה. מרגיש את חשיבותה. ועדיין מרגיש גם שהלכתי לאיבוד. עובד סוציאלי בן 31 עם אישה, שני ילדים ומשכנתא שכבר כמעט חצי שנה לובש שגרה צה"לית חי"רניקית. כמו ללבוש בגדים של מישהו אחר ולחיות את חייו.
ללכת לאיבוד באמת זה לשכוח את הבית. לפעמים אני מרגיש כל כך שאוב לפה, לשגרת המוצב ולגזרה, שעבר כל כך הרבה זמן וחוויות כל כך דרמטיות, שכבר אין דרך חזרה. שכשאחזור לחיים עצמם, אגלה שדורון האמיתי – העובד הסוציאלי שאוהב ספינינג, לנגן ולאכול סושי טבעוני, כבר לא ממש שם. מצד שני זה לא שקיים עכשיו במציאות איזה דורון צבאי וקשוח. אני גם הוא וגם הוא, ויותר מדויק – אף אחד מהם. אז לאיפה אני בכלל שייך? שאלה טובה.
בינתיים, השגרה בצפון מרגישה כמו העוטף הישן, של לפני טבח שמחת תורה. הימים שבהם היינו חווים מטחים וטפטופים של ירי אבל קמים בבוקר לקרוא כותרות שעדיין שואלות אם יש הסלמה בדרך. הדיסוננס הקבוע של המערכת הישראלית שמתקשה להודות באמת לא נוחה. בצפון יש מלחמה, זו האמת. מלחמה מורכבת שאנחנו לא עד הסוף יודעים איך להתנהל איתה.
מצד אחד, ברור לי, כתושב העוטף בכלל ואחרי טבח שמחת תורה בפרט, שהכלה היא רעיון רע. שלספר לעצמך סיפורים על הצד השני ועל הפסיכולוגיה שמניעה אותו ייגמר לעולם בפיצוץ. שאי אפשר לנהל בפינצטה יחסים מול אויב נחוש עם מטרה ברורה לפגוע בך פגיעה אנושה, כי בסוף תמיד יגיע הפטיש. אם לא שלך – אז של הצד השני.
מצד שני, לכולם ברור מחיר המלחמה בצפון. בהרוגים, בפגיעה בתשתיות, ביכולת של האירוע להידלק למקומות אחרים באיזור ובעיקר בחוסר הבהירות שלנו כלפי מה, בתכלס, נשיג. הפוליטיקאים מדברים על המכה הקשה שננחית על לבנון ועל ההרס שיגיע אליה. זה כנראה נכון, אבל מה ישיג ההרס הזה? האם הוא ישנה את היכולות והרצונות של האויב?
גם בצפון, נושא השיחה הוא כמובן העומס. אם הימים הללו היו שיר, זה היה הפזמון. זה מגיע בצורות שונות: לפעמים על העייפות, התסכול בבית, במקום העבודה, הלחץ הכלכלי. הוא פוגש את כולם אחרת. את המבוגרים שכבר ראו את הסוף והבינו שנשארו להם שנים ארוכות, הצעירים שקיוו לקצת חופש אחרי השחרור וגילו שהלכה למעשה האריכו להם את השירות הסדיר, סטודנטים שמנסים נואשות להתקדם בלימודים, בעלי משפחות שמבועתים מהמחשבה שהילד שלהם ישכח מי הם. ניסן, בני הקטן ביותר, בילה כמעט חצי מחייו עם אבא שנוכח בקושי.
אבל אני יודע שחיים בחברת מופת כמו שהייתי רוצה שתהיה כאן דורשים ערבות הדדית. אחרי טבח שמחת תורה ניר, הקצין שלי, עזב את הקיבוץ שלו בצפון והגיע להגן עליי. ממש עליי. היו לו את כל הסיבות שבעולם להישאר בבית. בגיל 40 הוא את שלו כבר עשה. גם לו יש ילדים, משכנתא, עבודה, חיים. אבל הוא הגיע ועכשיו תורי להגיע. זה מפחיד, מעייף ומורכב. בעיקר ההבנה שהנטל נשאר רק בקרבת מעטים. אבל מסביבי כולם כאלה, וכשזה המצב – אין באמת שאלה.
ועדיין, בסוף, כשאני מגיע בבוקר שישי אחרי 10 שעות נסיעה בתחבורה ציבורית בחזרה ליטבתה, לילדים שלי, ומחבק את נגב הכי חזק שאפשר, היא אומרת לי: 'אבא, אולי נדבר עם הצבא ונגיד להם שדי'.
וברגעים כאלה יש בי קול שחושב – אולי.
