אך לפני חודשים אחדים עמדה העדה הדרוזית בישראל בפני רגע שבירה ונראה היה כי הברית האיתנה בין הדרוזים לבין המדינה – ברית שנכרתה עוד בטרם מלחמת העצמאות – עומדת בפני פיצוץ. הטריגר היה משבר הטורבינות ברמת הגולן, אך ברור לכל בר-דעת כי מדובר במטען שהלך והצטבר בשנים האחרונות והגיע לשיא בעימות הפיזי בין צעירים דרוזים לבין שוטרים.
עוד קודם לכן החליטו בעדה הדרוזית לצאת למאבק להשגת שוויון זכויות מלא, כאש היעדים שהוצבו היו ביטול חוק הלאום וביטול תיקון מספר 116 לחוק התכנון והבניה, הידוע לשמצה כ"חוק קמיניץ".
בעוד אנו מתכוננים למאבק, זיהה כהרגלו בקודש השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר את ההזדמנות וניסה לשפוך שמן על המדורה. בצעד מתגרה, הוא כמעט גרם להתנגשות אלימה שהייתה מתרחשת אלמלא התערבות של גורמי ביטחון ולחצים על ראש הממשלה לרסן את השר הסורר.
העובדות מלמדות כי מאז קום המדינה, ממשלות ישראל משיבות לעדה הדרוזית רעה תחת טובה. שוב ושוב ושוב. בזמן שהעדה מקריבה את טובי בניה, היקרים לה מכל, למען ביטחון המדינה; בזמן שהיא קושרת את גורלה עם גורל המדינה על כל המשתמע מכך; ממשלות ישראל הקפידו לקפח את הדרוזים בכל המישורים: באפליה בתקצוב לעומת השכנים היהודים; בעיכוב מכוון של ההתפתחות התכנונית של הרשויות; באי-חלוקת מגרשים לחיילים משוחררים לצורך בניית בתי מגורים, כנהוג.
מראשית תקומתה, נישלה המדינה את הדרוזים מאדמותיהם – פעם מטעמי ביטחון, פעם מטעמי סיפוח שטחים לשמורות טבע. בפועל, יותר ממחצית האדמות שהיו בבעלות דרוזית עברו לבעלות מדינה, ובמקביל הוצבו מכשולים בפני פיתוח היישובים הדרוזים, עד לתחושת מחנק, כאשר על אדמותיהם מוקמים מצפים ויישובים יהודים.
נוסף על כך, על פיתוח אזורי תעשיה כמעט שאין מה לדבר, מה שאילץ את ראשי הרשויות לקבץ נדבות ולקושש מפקידי האוצר כסף להקמת פרויקטים קטנים שאין בהם בכדי לספק מענה ולתת לצעירים אפילו הרגשה של איכות חיים סבירה ושוויון.
כאילו זה לא מספיק, בחמש השנים האחרונות הנחיתה המדינה על העדה הדרוזית שתי מכות קשות במיוחד. האחת בדמות חוק הלאום, שלמעשה הפך את הדרוזים לנתינים בארצם; והשנייה בחוק קמיניץ, אשר אפשר לוועדות התכנון להוציא צווי הריסה בהיקפים מטורפים והטלת קנסות מנהליים דרקוניים כנגד בני העדה, אף שהאשמה במשבר הדיור ובבניה ה״בלתי חוקית״ שבעקבותיו היא המדינה עצמה, שלא מספקת לצעירים פתרונות.
המציאות הזאת הובילה את העדה הדרוזית לקצה, עד להחלטה לצאת למאבק. והנה, אירועי 7 באוקטובר נחתו על כולנו כרעם ביום בהיר והובילו את הדרוזים – אזרחים כחיילים – להניח את הכעס בצד ולצאת ולחרף את נפשם על מנת להגן על המדינה.
בחודש שחלף איבדה העדה ארבעה גיבורים אמיתיים, לוחמים, מטובי בניה של המדינה הזו. למרות הקיפוח, למרות האפליה, למרות הכעס – הם כולם התייצבו וממשיכים להתייצב, ויוסיפו להילחם על הבית הלאומי של כולנו עד לניצחון.
כשיחזרו הביתה, רבים מהחיילים שמסכנים את נפשם עבור המדינה ימצאו את עצמם ניצבים על ספסל הנאשמים, יצטוו להרוס את בתיהם שבנו על אדמתם הפרטית, ויחזרו להיות אזרחים סוג ב׳ כמצוות חוק הלאום.
אבל ישנה גם אפשרות אחרת. אני קורא לממשלת ישראל לבטל לאלתר, אפילו תוך כדי לחימה, את חוק הלאום ואת חוק קמיניץ הארורים. אין צורך להמתין, תהיה לכך תמיכה גורפת בעם. לא רק למען אלה שהקריבו את חייהם; לא רק למען אלה שמחרפים כעת את נפשם בעזה; לא רק בשם השותפות שמציגה החברה הערבית כולה; אלא כי זהו הדבר הנכון, הצודק והמוסרי לעשות.
אם תימשך האפליה ונוסיף להיות אזרחים סוג ב׳, בלי תנאים, לא אופתע אם הברית האיתנה שמלווה אותנו כבר 75 שנה תתפוצץ, כאשר האחריות כולה תוטל על ממשלת ישראל.
עו"ד מאלק בדר היה ראש מועצת חורפיש ויו"ר פורום ראשי הרשויות הדרוזיות
