בקיצור: פרשת האלימות המתועדת של השף טום אביב כלפי יעקב דגו, צעיר מהקהילה האתיופית שהואשם על לא עוול בכפו באלימות כלפי כלבו, היא רק דוגמה אחת מתוך אין־ספור מקרים. במקרה של דגו, המצלמות ניקו אותו מכל חשד – באיחור של שנתיים, והותירו אותו עם הצלקות וללא כלבו האהוב. ברוב המקרים האחרים, בהיעדר תיעוד – נותר תיוג שלילי. התוצאה: ליוצאי אתיופיה נפתחים פי שניים יותר תיקים על הפרעה לשוטרים ופי שלושה יותר תיקים על תקיפת שוטרים. שאלו את עצמכם למה, ומה אנחנו עושים כדי להפסיק את האפליה.
צעירים ממוצא אתיופי בישראל מתמודדים עם הגזענות המערכתית המושרשת ברשויות החוק. פעם אחר פעם הם סובלים מהטיית פרופיילינג, מאלימות בלתי מוצדקת ומיחס מפלה המבוסס על צבע עורם בלבד.
חשיפת פרשת טום אביב ויעקב דגו, ששודרה בחודש שעבר בתחקיר בתוכנית "הצינור", הציפה את תופעת מדיניות שיטור היתר, והמחישה בדוגמה מדויקת את הגזענות האישית, הסמויה והמערכתית שיוצאי אתיופיה סובלים ממנה כבר שנים.
במה דברים אמורים? בדצמבר 2021 התרחשה התקרית שבעקבותיה הפך השף טום אביב לגיבור לאומי. זה החל כאשר יעקב דגו, צעיר ממוצא אתיופי, עמד עם כלבו סמוך למסעדת "קוקו במבינו" של השף. לפתע החל הכלב לקפוץ ולנבוח, ובתגובה סימן לו דגו עם הרגל לעצור.
בשלב זה ראתה המארחת של המסעדה את המתרחש, החליטה משום מה שדגו בעט בכלבו והזמינה משטרה. טום, שנכח במסעדה, יצא לעבר דגו. אף על פי שהשוטרים כבר היו במקום, הוא לקח את החוק לידיים והתחיל להכות את דגו לנגד עיניהם של השוטרים, אבל הם עצרו וכבלו דווקא את דגו בידיו וברגליו. לאחר מכן נלקחו אביב ודגו לחקירה ושוחררו. נגד דגו הוגש כתב אישום על מעשה שכלל לא עשה, והעבריין האלים טום אביב נקנס ב־2,500 שקל.
מיהו הגיבור?
במשך שנתיים נלחם דגו על חפותו, והתמודד עם תקשורת עוינת ואין־ספור נאצות ברשתות החברתיות. הנרטיב התקבע, ואביב הפך לכמעט גיבור לאומי שאף הוזמן לכנסת, בזכות העובדה ש״הציל כלב מהתעללות״.
מול אלה התייצב העיתונאי אמיר שואן (״הצינור״, ובעבר ״ידיעות אחרונות״), שבחר להאמין לגרסתו של דגו מראשית הדרך, ובסופו של דבר חשף את סרטוני מצלמות האבטחה מהמסעדה ואת הצילומים ממצלמות הגוף של השוטרים, ואלו הוכיחו כי יעקב דגו לא פגע בכלבו; ואף תמכו בגרסתו – הראו את האלימות הקשה של אביב כלפי דגו ואת התעלמות השוטרים מכך. המצלמה חשפה לא רק חפותו של דגו, אלא הראתה מהי הגזענות הגלויה, הסמויה, האישית והמערכתית בישראל.
לאורך כל הפרשה שיחקה הגזענות תפקיד מרכזי: מההאשמה השקרית של מארחת המסעדה, שטענה בתוקף שדגו מתעלל בכלבו; דרך טום אביב שנהג באלימות; ועד המשטרה שהפכה את הקורבן בסיפור לאשם, למרות שהיו בידה ראיות המוכיחות את חפותו.
רק בראשית חודש יוני, כאשר נחשפו לעיני הציבור הסרטונים ממצלמות האבטחה, ותחקיר "הצינור" הוכיח כי יעקב דגו לא פגע בכלבו, ביטלה התביעה המשטרתית את כתב האישום נגד דגו וחזרה בה. עם זאת, כלבו שנלקח ממנו – טרם הוחזר אליו.
חשבו על זה שוב: במשך שנתיים היה בידי המשטרה תיעוד שמזכה את יעקב דגו מכל ״התעללות״, אך הדבר לא מנע את המשך מסע התביעה נגדו, תוך בניית תיק שקרי והצגתו בבית המשפט. רק אחרי שיצא הסיפור לתקשורת ונוצר רעש ציבורי, בוטלה התביעה.
זוהי דוגמה אחת מני רבות לגזענות היומיומית שהקהילה שלי סובלת ממנה. הגזענות והאלימות נגד צעירים אתיופים בישראל נמשכת כל העת, ואירועים מהסוג של דגו מתרחשים על בסיס יום־יומי. למעשה, זאת ה–מציאות של יוצאי אתיופיה בישראל.
לדגו היה מזל: המצלמות וחשיפת האירוע לתקשורת. מה היה קורה אילולא היה תיעוד של המקרה? מה היה קורה אילולא ההוכחה החותכת שדגו לא התעלל בכלבו? סביר להניח שהוא היה משלם עונש כבד על מעשה שלא עשה, וחי עם קלון ציבורי ותקשורתי על לא עוול בכפו. זהו גם מסר לאנשי התקשורת, שמיהרו לאמץ את הנרטיב של האיש החזק והמקושר בסיפור, על גבו של האדם המוחלש, שקולו לא נשמע.
כשכולם רואים
אין זה המקרה הראשון של חשיפת האמת הודות לעדות מצולמת. בשנת 2015 פורסם תיעוד של שוטר מתנפל על דמאס פיקדה, חייל במדים יוצא אתיופיה, מכה אותו נמרצות ועוצר אותו ללא כל סיבה. בסרטון ממצלמות האבטחה באזור נראה פיקדה מנסה לעבור לתומו כשהוא אוחז באופניו, והשוטר מתנפל עליו ואז מנסה להדביק לו אשמה, כאילו החייל הפריע לו במילוי תפקידו ונהג כלפיו באלימות.
על פי הנתונים, שיעור פתיחת התיקים נגד אזרחים בני העדה האתיופית על עבירות שקשורות בהיתקלויות עם שוטרים – תקיפת שוטרים, הפרעה לשוטרים והפרת הסדר הציבורי, בשנת 2020 – היה גבוה יותר מפי שניים מחלקם באוכלוסייה. עוד עלה מהנתונים כי אזרחים בני העדה מועמדים לדין בשיעור גבוה בהרבה, פי ארבעה, על העבירות הללו, מאשר כלל האוכלוסייה. 7.2% מיוצאי אתיופיה הועמדו לדין על עבירות מהסוג הזה, לעומת 1.7% מכלל האוכלוסייה
כלומר, ליוצאי אתיופיה נפתחים פי שניים יותר תיקים על הפרעה לשוטרים ופי שלושה יותר תיקים על תקיפת שוטרים. העבירות האלה, שמקורן בהיתקלויות ובטיב היחסים בין שוטרים לבני העדה, מהוות חלק ניכר מהתיקים הפליליים וההעמדה לדין של בני העדה.
פרשת טום אביב מציבה בפנינו מראה שממנה נשקפת המציאות היומיומיות של הדיכוי השיטתי כלפי יוצאי אתיופיה בישראל. הגזענות שהם חווים היא אישית, כמו של המארחת, אלימה, כמו של טום אביב, ומערכתית כמו התנהלות המשטרה בעניין. עכשיו תארו לכם כמה צעירים כאלה לא זכו לחשיפת האמת.
השף אביב ממשיך בחייו, מפתח קריירה בינלאומית; ואילו דגו – שחטאו היחיד הוא צבע עורו – נותר מצולק לאחר שנתיים של מאבק על חפותו, ואפילו כלבו לא הוחזר לו. מה שעצוב בסיפור הוא שכנראה לולא חשיפות מצלמות האבטחה, העניין התקשורתי והלחץ הציבורי, עלילת הדם הייתה ממשיכה להתנהל; ואביב הבריון היה נותר גיבור.
למצלמה תפקיד מרכזי בכל הנוגע לתקריות שבהן מעורבים צעירים יוצאי אתיופיה ושוטרים, ומתגלה כמכשיר קריטי במרדף אחר אמת, צדק ושינוי מערכתי.
בחברה שבה ההטיות והפערים הגזעיים נמשכים, המצלמה משמשת צופה ניטרלי, לוכדת אירועים תוך כדי התפתחותם ומשמרת תיעוד עובדתי שמתעלה על פרשנויות סובייקטיביות.
תקוותם היחידה של יוצאי אתיופיה בישראל בעת עימותים במרחב הציבורי, היא קיומה של מצלמה באזור. עם זאת, הצילומים אומנם יכולים להביא לחשיפת האמת, אך לא לצדק אמיתי. העלבון, ההשפלה, הטראומה והדיכוי שיוצאי אתיופיה חווים בתקריות מהסוג הזה, אותם אי אפשר למחוק כפי שמוחקים כתב אישום. אותם צעירים נשארים מצולקים ומתקשים להמשיך בשגרת חייהם. זה מה שנקרא – דיכוי ממסדי.
